מיהו מזרחי? מתיוג לזהות

המזרחים בעיתונות השמאל בשנות החמישים

מקרה המבחן של "העולם הזה" 1950-1959

 

מבוא

בראשית שנת 1950 קנו שני עיתונאים צעירים, חיילים משוחררים מחטיבת גבעתי, את מערכת העיתון "העולם הזה". האחד, אורי אבנרי, עיתונאי וסופר צעיר, יליד גרמניה, לוחם שהשתקם מפציעה קשה בקרבות הנגב, שילם על העיתון מהכסף שקיבל ממשרד הבטחון לצורך שיקום[1]. השני, שלום כהן, לוחם ביחידת הסיור "שועלי שמשון", עיתונאי שאפתן בצעדיו הראשונים, יליד בגדאד וחבר קיבוץ נחשונים[2]. אליהם הצטרף עיתונאי שלישי, נחום איתן, שבמהלך שנות החמישים עזב את מערכת העיתון ופנה לעסקים פרטיים. העיתון המנומנם והכושל שהיה קיים מסוף שנות השלושים ושמכר מספר דל של מהדורות השתנה מן הקצה אל הקצה. מערכת העיתון החלה להדפיס מהדורות צבעוניות עם איורים וצילומים רבים ופנתה לקהל רחב יותר. היה זה עיתון שמאל לא מפלגתי, תוקפני, אופוזיציונרי ומתריס, שכותרתו, "העולם הזה – השבועון המצויר לאינפורמציה", מעידה גם על מידה נאה של הומור באופי הסיקור. גליונות העיתון היו גדושים בכתבות ותחקירים על ענייני החברה הישראלית וכטבעם של עיתוני חדשות, סיקרו כתביו כל נושא פוליטי וחברתי שהיה בישראל, לרבות גלי ההגירה הגדולים, הפערים החברתיים והקרעים העדתיים מראשיתם.

שאלת המחקר של עבודה זו היא כיצד תויגו המזרחים בעיתון "העולם הזה" בשנות החמישים. האם תיוג המזרחים היה אחיד לאורך השנים או שבמהלך הזמן חל שינוי הדרגתי באופן התיוג ובאופן הצגתם של המזרחים? האם תיוג המזרחים, כפי שהשתקף מעל דפי העיתון, השתלב באתוס הציוני המקובל של השנים ההם או שתאורי המזרחים ערערו על אותו האתוס? אבחן האם היתה מטרה פוליטית לתיוג המזרחים בעיתון ואיזה ערכים שרת אותו תיוג. לבסוף אבדוק האם העיתון היה שותף למאבק לשוויון בין העדות בישראל או שהיתה מטרה סמויה אחרת שעניינה את כותבי ועורכי העיתון.

עיקרה של העבודה מבוסס על קריאה וניתוח של המקורות הראשוניים, כלומר, גיליונות העיתון בשנים הרלוונטיות. ברוב הכתבות לא מצויין שם הכותב ולכן אתייחס לדברים כאילו "מערכת העיתון" כתבה אותם.

סדר היום של "העולם הזה"

כדי לבחון את יחס העיתון למזרחים אתאר תחילה את העיתון עצמו ואבדוק מה היה סדר היום של עורכיו. במה עסקו מעל דפי העיתון ובמה לא עסקו. על אילו נושאים הרבו לכתוב ועל אילו נושאים לא טרחו לדווח. מדפדוף קל בדפי העיתון בשנים המדוברות, ניכר שהיה עמוס בתחקירים ובדיווחים על הנעשה במסדרונות השלטון של ממשלת ישראל. הקריאה הראשונית לא מתירה ספק, המטרה המרכזית של "העולם הזה" היה מאבק בשלטון מפא"י ובבן גוריון שעמד בראש המפלגה. בכתבות רבות תואר השלטון הישראלי הצעיר בניצוחו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, כמסואב, מושחת, מפלה ודורסני. העיתון פרסם מספר תחקירים על ערוב האינטרסים המפלגתיים של מפא"י עם האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. כתבי העיתון, ובראשם אורי אבנרי, תארו את בן גוריון כראש ממשלה מניפולטור, תאב כוח שלא בוחל באמצעים פסולים כמו אפליה ורדיפה פוליטית על מנת לקדם את ענייניו האישיים ואת ענייני מפלגתו. בן גוריון וסביבתו הקרובה (בעיקר עוזריו הפוליטיים, אך גם בני משפחתו כמו בנו, עמוס בן גוריון שהיה קצין בדרגת ניצב במשטרה) היוו יעד חוזר ונשנה לביקורת[3]. העיתון הקפיד לחשוף ולפרסם תדיר פרשיות שחיתות במסדרונות השלטון ולהצביע על אפליה שיטתית, גזענות, ניגודי אינטרסים ועל ניצול, לעיתים ממש מחפיר ובוטה, של המוסדות הרשמיים של המדינה לצרכי מפלגת השלטון – מפא"י. מדי שבוע התפרסמו ידיעות מרעישות באותיות בולטות ובשלל תצלומים צבעוניים על פרשיות ושערוריות שטלטלו את צה"ל, את המשטרה או את ממשרדי הממשלה האחרים.

הגוף הממסדי שספג את מרבית הביקורת וההתקפות העיתונאיות היה "שרות הביטחון", או ש"ב כפי שכונה בימים ההם. האשמה המרכזית כנגד "שרות הבטחון" היתה שניהל רישום ומעקב צמוד של מתנגדי בן גוריון ובינם רביזיוניסטים תומכי בגין, קומוניסטים, קבוצות שוליים ערביות ואפילו עיתונאים. אורי אבנרי ושלום כהן והאשימו את "שרות הבטחון" ואת מפעילו, בן גוריון, בכך שהפך לזרוע משטרתית של מפלגת השלטון, מעין NKVD של מפא"י. "מנגנון החושך" הם כינו את האירגון. לטענתם, "שרות הבטחון" פגע בחופש העיתונות, בזכות להתאגד פוליטית ובערכי הדמוקרטיה[4].

אל המאבק ב"שרות הבטחון" הצטרף גם המאבק להטבת מצבם של ערביי ישראל. מאז קום המדינה ועד אמצע שנות השישים שרו ערביי ישראל תחת ממשל צבאי. ההגבלות שהושתו על הערבים, כגון חוסר היכולת לנוע בחופשיות, העסיקו בעקביות את כותבי "העולם הזה". שבוע אחר שבוע דיווחו כתבי "העולם הזה" על המתרחש במגזר הערבי ועל הסבל והעוול, לטענתם, שנגרם לערבים מהממשל הצבאי. הדוגמאות הן רבות מאוד: רמת החינוך במגזר הערבי, פרשת כפר קאסם, ההגבלות הדרקוניות על חופש התנועה ועל חופש העיסוק, מניעת ההסתננות לארץ של פליטי מלחמת השחרור, הפולמוס סביב איחוד המשפחות הערביות. חלק ניכר מהדיווחים על ערביי ישראל עסק גם בנושא הטעון של הפליטים הערבים בארצות ערב ובגורל הישובים שנעזבו במלחמת השחרור[5].

אין זו הפעם הראשונה שאבנרי וכהן עסקו ביחסים בין יהודים וערבים. עוד לפני הפתיחה המחודשת של העיתון הטיפו השניים, כל אחד בנפרד מרעהו, לשילובה של "הישות העברית" כפי שכינה אותה אורי אבנרי, או "האומה היהודית הצעירה והתוססת", שעדיין לא נקראה ישראל, ב"מרחב השמי"[6]. אבנרי הקפיד להעביר את המסר הפוליטי הזה לקוראי העיתון באופנים שונים. במערכת העיתון הקפידו לדווח על כל מפגש בין יהודים וערבים. אפילו מפגשים סתמיים כמו ארועי תרבות או ספורט בינלאומיים זכו לדיווח נדיב ואוהד, למשל סיקור אולימפיאדת הלסינקי 1952[7]. בעיתון הרחיבו בכתבות עומק רבות על הנעשה במדינות ערב השכנות. לדוגמה, גליון שלם שעסק במהפכת הקצינים במצרים[8]. כתבות על המצב בשטחים שמחזיקה ירדן לאחר ההתנקשות במלך עבדאללה, כתבות על הפליטים הפלסטינים בסוריה ובלבנון[9]. מעל הכל בלטו הדיווחים והכתבות על הנעשה בשטחים שמעבר לקו הירוק שהוחזקו על ידי מצרים וירדן.

אחד הנושאים העסיסיים ביותר היו כתבות הרכילות של העיתון על עולם הזוהר הישראלי, על חייהם של בני העשירים ושל שועי עולם. שמו של העיתון הפתרסם בגלל כתבות בעלות אופי נועז, מציצני, אירוטי ואפילו פורנוגראפי בשער האחורי של הגליון. היו בעיתון תאורים מחמיאים של שחקניות צעירות שחיפשו את מזלן בהוליווד, שלל תחקירים מנקרי עיניים על המתעשרים החדשים בישראל ועל אורחות חייהם. וכן כתבות צבע על בחורות נאות וגנדרניות שחלמו על חיי זוהר ועל אבק כוכבים. לענייני, מהוות כתבות הרכילות אשנב הצצה לפערים החברתיים העצומים של אותם ימים[10].

ברפרוף ראשוני, נראה שהעיתון לא עסק באופן מיוחד בשסע העדתי בישראל. כותבי העיתון אומנם עסקו כמעט בכל חוליי החברה כמו עוני, רעב ופשע, אבל לא בפערים העצומים, אפילו בלתי נתפשים, בין העדות השונות. להבדלים ולשוני בין העולים החדשים מארצות האיסלאם ובין האוכלוסיה האשכנזית הוותיקה או הצברית לא היה חלק בסדר היום של "העולם הזה".

ייצוג מזרחים בעיתון

שפע הכתבות על נושאים מגוונים כל כך מאפשר לנו להציץ אל עולמם של המזרחים באופן עקיף, כפי שהשתקפו חייהם בעיתון. כיצד יוצגו המזרחים בכתבות העיתון? בראשית שנות החמישים יוצגו המזרחים לרוב בהקשרים שליליים. אציג מספר דוגמאות על ייצוג שלילי של מזרחים . כאשר פרש העיתון סדרת כתבות על הפשע בישראל היו איזכורים לכך שהפושעים הם לרוב ממוצא מזרחי. הדיווח על כך היה עקיף ולא נטענו בכתבה טענות שטוחות ומכלילות כמו "שכל הפושעים הם מזרחים" או "שכל המזרחים הם פושעים". אבל כאשר התרחש רצח או שוד ודווח על מבצע הפשע, היה מוזכר באופן אגבי גם מוצאו. למשל, שהרוצח היה עולה חדש מעיראק[11]. כך נחשפו הקוראים לתיוג עקיף של מזרחים. לעיתים היה מוזכר המוצא של פושע שעלה מרוסיה אבל איזכורים אלו היו יותר נדירים יחסית לאיזכורי מזרחים. בתחקיר המקיף שפרסם העיתון על תופעת "כנופיות הפשע בישראל" היו מפורטים גם תאורי פרופיל של הפושעים המרכזיים בכנופיות. מעין ברוני פשע מקומיים. אם הפושע היה מזרחי הוזכר מפורשות מוצאו[12]. דוגמה נוספת ליצוג שלילי של מזרחים היה בסידרת התחקירים על הזנות בישראל. במסגרת הכתבה רואיינו כמה זונות, והנה היחידה שצויין במפורש מוצאה העדתי היתה הזונה שעלתה ממרוקו. לא היתה בכתבה אמירה מסוכנת שמשתמע ממנה שהמזרחיות הן זונות, אבל ההצבעה על מוצאה של הזונה המרוקאית, ורק עליה, מעידה על התיוג השלילי שהוצמד למזרחיות בעיתון[13]. דוגמה פשוטה יותר אך עדיין בהקשר שלילי היא התחקיר שנערך בעיתון על הירידה מהארץ. במסגרת הכתבה נתנו כמה דוגמאות ליורדים ולסיבות שבעטיין בחרו או נאלצו לעזוב את ישראל. בדומה לכתבה על הזנות, היורד היחיד שמוצאו הוזכר היה העולה החדש מקאזבלאנקה "שלא הסתדר בארץ וחשב לעזוב לצרפת או למרוקו"[14]. גם בתחקירי העומק שערך העיתון על העוני והרעב בישראל ("הצנע") ניתנו מספר דוגמאות לאנשים שסובלים מחרפת רעב. האנשים המצולמים וכן אלה שרואיינו לכתבה היו מזרחים[15]. כפי שזה השתקף מעל דפי העיתון "העולם הזה" הרעב בישראל היה רעב של מזרחים. העוני והדלות זוהו אוטומטית עם מזרחים. אפילו הכתבה הסתמית על ההבדלים ברמת החינוך חשפה את הפער בין אשכנזים ומזרחים. העולה, יושבי המעברות ואנשי הפריפריה שסבלו מחינוך ירוד או אפילו היעדר מוחלט של חינוך היו כולם מזרחים. לעומתם, הדוגמאות למי שזכו לחינוך הגון וטוב היו אשכנזים מבוססים מתל אביב או קיבוצניקים[16].

לא תמיד יוצגו המזרחים בהקשרים שליליים. בחלק גדול של הכתבות שבהן היתה נוכחות של מזרחי היה ההקשר נטרלי. למשל, בכתבות על תקריות הגבול הרבות שהיו בירושלים. הצלפים של הליגיון הירדני הרגו ופצעו סתם אנשים אקראיים ברחוב. והפצועים שצולמו היו לעיתים מזרחים. העדויות של אותם אנשי הספר שגרים בקירבת שטח ההפקר בירושלים היו עדויות של עולים חדשים מזרחים שמוצאם לא צוין, אך כל מי שמתבונן בתמונות מבין מהיכן הגיעו[17]. הייצוג הנטרלי של מזרחים הופיע גם בחלק ניכר של הכתבות שהשוו בין הפריפריה למרכזי הערים או בין הקיבוצים לבין האוכלוסיה שסביבם. בכתבות על מערכת הבריאות או בתחקיר על הצפיפות באוטובוסים של אגד היה יצוג מזרחי נטרלי למדי, ללא התייחסות מפורשת למוצא או עדה. באופן כללי, מתוך התבוננות בתמונות בעיתון, ניתן לומר שהדוגמאות לעולים חדשים או לתושבי פריפריה היו כמעט תמיד אנשים ממוצא מזרחי.

לעיתים הופיעו מזרחים בקשרים חיוביים. כשנכתבה כתבה חיובית על מוכרי פלאפל ועל תרבות האוכל שהתפתחה סביב דוכני הפלאפל המוכרים, וגם רוב הלקוחות, היו מזרחים[18]. בכלל, חלק ארי מהכתבות שעסקו בפולקלור כמו כתבת השער על ההצגה "קזבלן", הציגו את העולים החדשים מארצות האסלאם באור חיובי. המזרחים הוצגו בכתבות כאנשים שמחים, מאירי פנים, מכניסי אורחים שנהנים מ"הארועים הקטנים של החיים", כמו מנת פלאפל מצויינת[19]. גם כשדווח על שמחת חג, פורים למשל, היו החוגגים המצולמים והמרואיינים מזרחים[20]. הייצוג החיובי של המזרחים היה לרוב בהקשרי תרבות ויהדות. כדרכו של העיתון, מידי פעם נערכו גם כתבות על התרבות הערבית או על ארועי תרבות בעולם הערבי, כמו הכתבות על הסרטים המצריים ועל הפופולריות הרבה שהם זוכים לה בארץ. במקרה הזה הודגש המשותף והדומה בין התרבות הערבית ובין תרבותם של העולים המזרחים. עורכי העיתון התייחסו בחיוב אל התרבות המזרחית, כשצויינה קרבתה לתרבות הערבית, אבל לא יצאו מגידרם כדי לחבב את התרבות המזרחית גרידא.

הכתבות האוהדות ביותר על מזרחים היו כאשר דווח על חיילים מזרחים. בראשית שנות החמישים, עוד לפני שהחלו פעולות התגמול שכותבי "העולם הזה" התנגדו אליהם, תוארו חיילי צה"ל באור חיובי. "העולם הזה" שבראשית דרכו פנה ללוחמים משוחררים, כפי שהיו עורכיו, פרסם סיפורי קרבות רבים מימי המצור על הנגב ומפריצת הדרך לירושלים. החיילים בסיפורי הקרבות הוזכרו לרוב ללא מוצאם (למעט שמות המשפחה שאם הוזכרו הסגירו את המוצא החייל). אך מידי פעם נכתבו סיפורים יפים עם התייחסות מפורשת ללוחמים ממוצא מזרחי. לדוגמה, כאשר אורי אבנרי סיפר את סיפור הצלתו על ידי כיתת לוחמים יהודים מרוקאים, עולים חדשים שדברו בעברית בסיסית, באחד מקרבות תש"ח בנגב. אבנרי הילל מעל דפי העיתון את גבורתם של המרוקאים וציין גם שמתוך שמונה לוחמים, שישה חזרו למרוקו "רק שניים מהם נשארו בישראל. כל השאר חזרו – אפשר להגיד גורשו – חזרה למרוקו ", כך התבטא אבנרי בעדות על הלוחמים המזרחים בתש"ח[21].

התייחסות ישירה למוצאו המזרחי של חייל היתה אם אותו חייל הצליח בשדה הקרב באופן חריג או כשזכה לצל"ש. אז היה הכתב טורח ומזכיר את מוצאו. המקרה הבולט ביותר שאפרט עליו בהמשך הוא המקרה של נתן אלבז. בשנות החמישים היו חיילי צה"ל עדיין בלב הקונצנזוס גם בעיתון "העולם הזה" והם זכו לסיקור אוהד אפילו בעיתון האופוזיציונרי הזה. הסיקור האוהד לחיילי צה"ל, וביניהם החיילים המזרחים, לא האריך ימים. הארועים הבטחונים של אמצע שנות החמישים שינו את היחס לחיילים בעיתון. לדעת עורכי העיתון, צה"ל לא היה ראוי לתשבוחות על פרשיות כמו תקרית כפר קאסם. תקרית שבה נהרגו כמה עשרות ערבים ששבו מיום עבודה והפרו את הגבלות התנועה של הממשל הצבאי. כאן לא חסך אורי אבנרי במילות ביקורת על חיילי צה"ל.

החריג בכל הדיווחים על מזרחים היה העדר דיווח על הצלחה יוצאת דופן כמו נערת זוהר מזרחית, פרסום ספר שכותבו הוא מזרחי או זכיה בפיס של זוכה מזרחי. משום מה, ההצלחות הפנומנליות והמפתיעות, העשירים המופלגים עם גינוני האצילות ונערות הזוהר שנצמדו אליהם ושנכתב עליהן באחורי העיתון היו תמיד אשכנזים.

בקריאה ראשונית של העיתון, מתברר שהיחס של "העולם הזה" לפערים בין העדות היה לא מאורגן או שיטתי. לא היתה ל"עולם הזה" אג'נדה סדורה ביחס לבני עדות המזרח. בני אדם לא נתפשו אצל עורכי העיתון כמי שמאוגדים בעדות. לשיטתו של "העולם הזה" יש פערים בישראל הצעירה, אך הם נובעים מפערים בין אנשים בודדים שלא קשורים זה לזה וללא מכנה משותף. יש פערים בין אנשים שמצליחים ובין אלו שלא מצליחים. יש פער בין אלו שעובדים ובין אלו שלא עובדים ויש גם פערים בין האוכלוסיה בפריפריה ובין האוכלוסיה בערים גדולות. אך כל ההבדלים הללו אינם מצביעים על פערים בין עדות. עורכי העיתון נתחו את המציאות וכתבו עליה כפי שהיא נראתה בעיניהם. אין פערים מאורגנים בין עדות, אין מבנה עקום של כלל החברה בישראל ואין פערים גורפים בין קבוצות אתניות בישראל, להוציא כמובן את הנושא הערבי - יהודי שהיה קרוב לליבם של עורכי העיתון. יש רק הבדלים טבעיים בין בני אדם שנובעים מפערי יכולת ולא מאיזו שיטה עקומה או יד מכוונת.

"דופקים את השחורים" (17.9.1953)

הייצוג המפוזר של העולים המזרחים, ללא דיווח על תופעות עדתיות בישראל, רווח בעיתון בראשית שנות החמישים. אבל היו גם כמה רמזים מקדימים לשינוי יסודי בגישה. למשל, כתבת תחקיר קצרה שפרסם שלום כהן בראשית 1950 שרמזה על הנושא העדתי. הכתבה נקראה "האם ישראל היא מדינה אשכנזית?" ונבחן בה הייצוג האשכנזי באליטות המובילות בישראל[22]. הכתב, שלום כהן, לא ציין אפילו לא ברמז, שהצד השני של המשוואה הוא הקבוצה העצומה של העולים ממדינות האסלאם שרובם חיו בתנאים קשים במחנות העולים, במרכזי הערים הערביות הנטושות, ובמעברות ושחלקם באליטות הבורגניות הוא זניח. השאלה המורכבת שבכותרת הכתבה יכלה למלא גליונות שלמים. שלום כהן לא פיתח את הנושא והעדיף לא לעסוק במזרחים תוך כדי הנגדתם לאשכנזים. אפשר גם לציין את המדור הקבוע "המעמד השני" בתור רמז לכך שלהבא מזרחים ייוצגו בעדות ולא כבודדים. המדור תאר בעקביות קשיי עולים בהשתלבות בחברה הישראלית, קשיים במציאת עבודה ובפרנסה וקשיי שפה. במדור לא דווח במיוחד על מזרחים ולמיטב הבנתי, לא היתה התייחסות עדתית מובהקת. הדוגמאות שהוצגו במדור היו מגוונות, לאו דווקא מזרחים.

הכתב המוביל של הנושא העדתי במערכת "העולם הזה" היה "ראש המערכת", שלום כהן. היה הוא היחיד שדיווח על נושאים עדתיים בעיתון. אולי בשל מוצאו וסיפור חייו. הוא נולד בבגדאד בשנת 1926 ועבר עם משפחתו למצריים. בנערותו התחנך בחינוך מערבי בקולג' האנגלי באלכסנדריה והיה ממייסדי "השומר הצעיר" במצרים. בסוף שנות הארבעים עלה לארץ וביחד עם גרעין של "השומר הצעיר" מעולי מצרים הקים את קיבוץ נחשונים והיה מראשוני חבריו. במלחמת השחרור לחם בחזית המצרית במסגרת יחידת הקומנדו של חטיבת גבעתי "שועלי שמשון", ושם כאמור, הכיר את אורי אבנרי. לאחר המלחמה, בשנת 1950, רכש יחד עם אבנרי ונחום איתן את מערכת העיתון "העולם הזה". הכתב המתמערב, שכל תחנה בחייו היא מערבית לעילה ולעילה, נמשך משום מה לנושא העדתי. בשנת 1969 התמנה לצד אבנרי לחבר בכנסת השביעית מטעם סיעת "העולם הזה – כח חדש". במהלך הקדנציה נפרדו אבנרי וכהן בטריקת דלת לשתי סיעות יחיד. כהן כתב אפילו ספר מלא השמצות על אבנרי. בשנת 1971 יצר כהן קשר עם חברי "הפנתרים השחורים" בירושלים והנהיג אותם בראש סיעת "הפנתרים השחורים" במרוץ לכנסת. אך לאחר שלא נבחר לכנסת, עזב את הפוליטיקה. בשלהי שנות השבעים חזר לעסוק בעיתונאות והתמנה לכתב בקהיר מטעם העיתון הצרפתי "לה מאטין"[23].

במהלך 1953 חלה תפנית בדיווח על מזרחים בעיתון. ראש המערכת, שלום כהן, פירסם סדרה של שלוש כתבות על הפער העדתי בישראל ועל היבטיו השונים (הכתבה הראשונה פורסמה ב 17.9.1953). היתה זו התייחסות ראשונה ומקיפה לנושא העדתי בישראל. הכותרת של סדרת הכתבות היתה חצופה ופרובוקטיבית: "דופקים את השחורים" שנראה כאילו הושפעה ממאבק השחרור של השחורים בדרום ארצות הברית. בכתבה הראשונה נסקרו מספר אמירות פשטניות על מזרחים כמו "הם לא מסוגלים לעבוד", "השחורים הם סתם חיות!", "הם רגילים לחיות בתנאים ירודים" וכן הובאו שאלונים, לטעמי ברוח היתולית, לבדיקת יחס הקורא ל"שחורים" ול"לבנים". הכתבה השניה נשאה את הכותרת "האם איננו בני אדם" ונכתב בה על הסכנה האורבת לחברה בפיצול עדתי וכן הובאה תגובת השלטון בראיון קצר עם שר המשטרה, בכור שטרית. הכתבה השלישית והמסכמת נקראה "הם רוצים לעבוד" ועסקה בהבדלים העדתיים במספר איזורים: יהוד, חיפה, יבנה וכו'. אסקור בקצרה את מאפייני הכתבות ואסביר מדוע הן מהוות שינוי כה דרמטי.

המאפיין הבולט הראשון הוא שבירת הטאבו סביב הדיון העדתי בישראל. מספיקה הידיעה שהיתה זו ההתיחסות הראשונה של העיתונות בישראל לאפליה שיטתית, ממש מאורגנת, של עולים מקבוצה מסויימת כדי להבין מה היה חוזקו של הטאבו. הכתבה השתמשה בביטויים שהיו עד אז בגדר "הס מלהזכיר". למשל, אזכורים מפורשים של מטבעות הלשון "שוורצע חייה" ו"פראנק פארך" שלא נכתבו עד אז באופן מפורש ובוטה כל כך בעיתונות. הכתב פרץ סכר פסיכולוגי שעד אז מנע שימוש בביטוים פוגעים ומעליבים כלפי עדות המזרח. היה זה הר געש רדום. יעידו על כך התגובות הרבות שנכתבו למערכת העיתון ולפולמוס שהתעורר סביב הכתבה. פולמוס שחרג וגלש אל מעבר לדפי העיתון[24].

הישג נוסף של הכתבה הוא השימוש בחידושים לשוניים והמשגת מושגים בהקשר של השסעים העדתיים בישראל. מושגים שעד היום נמצאים בשימוש. שלום כהן נקט בלשון מאוד מפורשת כאשר השתמש במושג טעון כמו 'אפליה'. השימוש במושג הזה, 'אפליה', חידד את ההכרה שהמזרחים הם קבוצה שסובלת באופן קולקטיבי. אבל המפתיע מכל היה עצם השימוש במושג 'שחורים' לתאור של השסע העדתי בישראל. הצבע ה"שחור" העניק גוון גזעי לדיון. ושיח גזעי הוא מטיבעו שיח שיש בו קורבן ויש בו מקרבן. המושג 'שחור' פוגע גם באפיון העדתי, כי המושג 'שחור' משטח את כל עדות המזרח לקבוצה אחת, ללא התייחסות להבדלים בין העדות. מה בכלל המשותף בין עולה חדש מפרס לבין עולה חדש ממרוקו? מאומה, מלבד צבע העור. והנה המושג 'שחור' מאגד את עולי פרס עם עולי מרוקו. למרות שאין בין העדות מכנה משותף. זה כוחו וזאת חולשתו של האיפיון הגזעי שהמושג 'שחור' העלה. השימוש הישיר והבוטה במאפיין צבע גזעי מכוון אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. זהו שימוש פרובוקטיבי, אפילו זול, של השיח הגזעי שקיים בארצות העולם, במיוחד בדרום האמריקאי שגם הוזכר במפורש בתחילת הכתבה, והשלכה שלו על המצב החברתי ישראל. ההשטחה הזו לעולם מושגים של "שחור" ו"לבן" יוצרת במודע עולם קוטבי. עולם שבו כל קורא מזדהה עם הצד שקרוב אליו. שלום כהן הציב מראה בפני פניה הכעורות של ישראל ועורר דיון גזעי. דיון שמשתמע ממנו שפניה של החברה בישראל מוארים בצבעים לא מחמיאים.

עם זאת, השינוי המרכזי בסדרת הכתבות לא היה שבירת הטאבו על הנושא האסור ולא השימוש הלשוני במילים השייכות לשיח גזעי, אלא הגישה החדשה לדיווח על פערים בין עדות. שלום כהן ומערכת "העולם הזה" החליפו את המוזיקה שהתלוותה אל הדיווח על הבעיות העדתיות בישראל. בהמשך שנות החמישים "העולם הזה" לא ידווח על בעיות חברתיות כאילו מדובר בבעיות של יחידים, אלא כחלק מפער שיטתי בין עדות. פער שלשלטונות ולציבור יש בו חלק. ההישג המרכזי של סדרת הכתבות הוא ההכרה במחיצה הקיימת בין העולים מארצות האיסלאם ובין הקבוצה הדומיננטית האשכנזית. האבחנה החדה שיש בכלל פער עדתי בישראל ושאין להכחישו היא החידוש. הפער השיטתי ששורר בין קבוצות האוכלוסיה בישראל לא יכול להיות מוצג יותר כבעייתם הפרטית של כמה אנשים שמזלם לא שפר.

כטבעם של בעיות שיטתיות, הפתרון איננו סיוע בכספי סעד למספר בודדים שנקלעו לצרה. החל מסדרת הכתבות יציג "העולם הזה" את השסע העדתי ואת המזרחים כמי שיש לעזור להם ולא כמי שמסוגלים להתקדם רק בכוחות עצמם. הרטוריקה של "העולם הזה" השתנתה. שלום כהן פרץ דרך בעיתונות העברית כולה והעלה נושא חצוף, אפילו פרובוקטיבי, עם סגנון כתיבה שלא נראה כמותו בישראל ושמשתמש בשיח גזעי ושובר טאבו. מן העבר השני אפשר לטעון שיש בסגנון הכתבות גם מעט הומור. לטעמי, החידונים והשאלונים עם הכותרות המגוחכות כמו "אם אתה לבן: מה יחסך לשחורים?" ועם השאלות המצחיקות על יחס הנוסעים לקולות ורעשים באוטובוסים השרו על הקורא קורטוב של היתוליות. אולי בכל זאת אין זה נושא רציני דיו. ההומור שבו התייחסו עורכי "העלום הזה" לשסע העדתי מעלה תהיות לגבי מידת הרצינות שהם יחסו לנושא.

קוראי העיתון הגיבו באופן מעורב לסדרת הכתבות. רבים מהקוראים כתבו מכתבים למערכת העיתון ובהם הכחישו באופן גורף את עצם קיום התופעה. אחרים כתבו בדיוק את היפך, שהמקרים של אפליית "שחורים" או אפליית יוצאי עדות המזרח מוכרים להם וכי הם נתקלו בתופעה המכוערת הזו. רבים מהמגיבים חשו הזדהות מוחלטת עם המזרחים המופלים והתרעמו על התופעות הגזעניות.

שאר העיתונות העברית הגיבה גם היא באופן מעורב. תגובת הנגד החריפה ביותר היתה של עיתון "דבר", עיתון שזוהה עם מפלגת השלטון, מפא"י. במערכת "דבר" הכחישו לחלוטין את התופעה. לטענתו של "דבר", סידרת הכתבות היא בגדר שוחד סימבולי לבני עדות המזרח לקראת מערכת בחירות. כותב הכתבה אינו נקי כפיים, אלא בעל אינטרס שמעוניין לגרוף רווח פוליטי מ"תיסכול מאורגן" של בני עדות המזרח[25]. ב"דבר" היו גם האשמות יותר כלליות שלא מתיחסות לרווח ישיר בבחירות. למשל, נכתבה טענה שסידרת הכתבות מנתצת את אתוס "מיזוג הגלויות" השברירי וכי על העיתון "העולם הזה" מוטלת אשמה של פגיעה שיטתית "במורל ובאחווה הלאומית"[26]. אבל הביקורת העניינית ביותר שטענו במערכת "דבר" היתה בנושא הגישה הפטרונית שיש ל"עולם הזה" לעדות המזרח. הרעיון כאילו בני עדות המזרח אינם מסוגלים לעזור לעצמם וכי יש לסייע להם באופן שיטתי הוא רעיון מתנשא בעצמו. עורכי העיתון "העולם הזה" צריכים לטול קורה מבין עיניהם ולהבין שהכתבה שפרסמו היא חלק מהבעיה העדתית ולא תאור ניטראלי של היחסים בין העדות, כך טענו ב"דבר". הטיעון האחרון של "דבר" הוא בעצם, הפללה עצמית שאכן יש בעיה עדתית בישראל.

החוקרת, ניצה אראל, שחקרה את העיתון "העולם הזה" מתארת את סדרת הכתבות באור ורוד יותר. לטענתה, סדרת הכתבות היא חלק ממסורת ליברלית שהיתה נהוגה בעיתון. לשיטתה, אבנרי וכהן היו רגישים מאוד לענייני עדות המזרח והכתבה "דופקים את השחורים" היא עדות לרוח האוונגארד שאפינה את העיתון. כהוכחה לטענתה, היא מוסיפה את המדור "המעמד השני" כדוגמה להתעסקות בלתי פוסקת של מערכת העיתון במצבם של בני עדות המזרח. לדעתי, אין בטענתה ממש כיוון שאין היא ערה להתפתחות בייצוג המזרחיים בעיתון. ניצה אראל אומנם מהללת את הליברליות של "העולם הזה", אבל מפספסת את המעבר מייצוג המזרחים כבודדים לייצוג קבוצתי של עדות המזרח[27].

פרשת נתן אלבז (14.2.1954).

האם סדרת הכתבות הסנסציוניות "דופקים את השחורים" שינו את אופן הדיווח על מזרחים או שהיה זה פרץ זמני שלאחריו חזרו כתבי העיתון לסורם והמשיכו לדווח על מזרחים כבודדים? ובנוסף, בשנים בהם נבנה האתוס הציוני, האם היה למזרחים חלק בכך? האם הנושא הציוני בהקשרו המזרחי בא לידי ביטוי ב"עולם הזה"?

לצורך כך, אבדוק שתי כתבות מאותו חודש שבמרכזן עמדו יוצאי ארצות האסלאם. הכתבות פותחות צוהר לגישתו של העיתון לדיווח על עניינים עדתיים בישראל לאחר "דופקים את השחורים". הכתבה הראשונה היא סיקור מותו הטראגי של החייל נתן אלבז. אלבז, עולה חדש ממרוקו, היה באימון שגרתי של יחידתו בדרום הארץ. במהלך האימון נזרק בשגגה רימון נפץ אל האוהל שבו שהה עם כמה מחבריו ליחידה. אלבז, שכנראה הבין שלנוכחים אין סיכוי לשרוד, תפס את הרימון ורץ איתו החוצה עד שהתפוצץ. בזיכרון הקולקטיבי נתפש נתן אלבז כמי שהקריב עצמו למען חייהם של חבריו לנשק. זיכרון שהחל להתהוות מיד לאחר הארוע ושיש לו ביטוי מעל דפי "העולם הזה". אומנם, היתה זו תאונת אימונים מצערת, אך אם אנקוט בגישה פונקציונלית אפשר לטעון שהצבא הצעיר והציבור הישראלי חיפשו דמויות הירואיות להעריץ אותם ומקרה מכונן כמו של נתן אלבז סיפק הזדמנות כזו. לענייני, אבדוק כיצד מתוארים בני עדות המזרח בכתבה על מותו של אלבז[28].

המאפיין המרכזי בייחס למוצאו של אלבז הוא הדגשת הביטול העצמי של המוצא המזרחי של החייל. כותב הכתבה (לא פורסם מי כתב אותה) הדגיש שוב ושוב שעניין המוצא לא הפריע לנתן אלבז. הכתב חזר מספר פעמים על משפטים כמו "אנשים קראו לו מרוקאי – הוא צחק להם". כלומר, אלבז תואר כמי שענייני עדות רחוקים ממנו ואם יש אזי הוא מבטל אותם. אלבז מתואר כחייל מזרחי שהתגבר על הפער העדתי ושמוצאו אינו רלוונטי לתפקידו.

מאפיין שני של הכתבה הוא הבלטת מיקומם החברתי של המזרחים. בני עדות המזרח מתוארים בכתבה כאנשים "פשוטים". לא כאצולה ישראלית או כשווים בין שווים, אלא כמי שניצבים בתחתית הסולם החברתי הישראלי. זה בא לידי ביטוי במשפטים כמו "מעשה גבורה של האיש הקטן", או "דוגמה בת אלמוות לגדולתו של האיש הפשוט". באותו הקשר, ישנה גם הבלטה של הרקע התרבותי השונה של המזרחים. כך נכתב ב"עולם הזה": "נתן אלבז לא קרא את ספרי ניטשה ושירי ביאליק, אולם היתה לו אצילות נפש". כלומר, העובדה שנתן אלבז לא בא מרקע תרבותי אשכנזי, שמתאפיין בהכרות עם שירת ביאליק ועם הפילוסופיה של ניטשה, לא משנה דבר לגבי תיפקודו וגבורתו של האיש. לשיטתו של "העולם הזה" העניין העדתי הוא משני, אפילו זניח, לעומת תפקידו ההירואי של החייל ולעומת האתוס הציוני המתהווה.

מאפיין אחרון של הכתבה הוא החיבור של המזרחים לנרטיב הציוני המרכזי על ידי מתן דוגמה מכוונת. אלבז מתואר כחריג בקרב העולים המזרחים. הכתב מתאר אותו כך:"היחס שלו למולדת שונה משאר העולים". כלומר, מתוך הכתבה מתברר שהעולים החדשים פחות מחוברים למולדת ומכאן גם לנרטיב הציוני, כך גורס הכתב. אלבז שונה בכך שלמרות שהוא עולה חדש ממרוקו הוא חייל קרבי וציוני. למעשה, נטען שאלבז דומה ברוחו לרוב האשכנזי הציוני מאשר לקבוצה האתנית שממנה יצא. הכתב מעביר את המסר שאלבז הוא פטריוט ישראלי למרות מוצאו ולמרות הרקע התרבותי המרוקאי השונה שלו. כמו כן מצוין מפורשות כי אלבז "הקפיד לדבר עברית והתגאה כחייל קרבי". שוב, לעומת שאר בני עדתו שלא דברו עברית כפי שציפו מהם ולא שרתו בחיל קרבי (האומנם?). במונחים סוציולוגיים, אפשר לומר שנתן אלבז פשוט התאשכנז. הוא חדל להיות מרוקאי והחל להיות ציוני, דובר עברית, לוחם ואשכנזי. ההאדרה הרטורית של מעשה ההקרבה של אלבז יוצרת את הרושם שדמותו של אלבז נבנתה כדמות מיתית שתפקידה הוא חיבור ציבור העולים העצום מארצות המזרח לציונות, לעברית ולשרות בהקרבי בצה"ל. הכתב שסיקר את הארוע שרת את העיקרון הציוני שביטל את היהודי הגלותי ובנה יהודי חדש, זקוף, גאה ואמיץ על חורבותיו של היהודי הישן. ונתן אלבז, שמסר את נפשו בתאונת אימונים טראגית שימש נשא של הרעיון הזה.

עתה ברור מה ההבדל בין התקופה שלפני "דופקים את השחורים" ובין התקופה שאחריה. באמצע שנות החמישים יש את מושג "מרוקאים", יש הבדלים בין אשכנזים למזרחים, יש עדות ויש הבדלים ופערים בין העדות. העולים החדשים הם לא סתם אנשים שהגורל הכה בהם, אלא קבוצה אתנית מופרדת מהקבוצה המרכזית האשכנזית. ולקבוצה כזו אפשר להתייחס באופן כולל, כקבוצה. הניסיון של העיתון לקרב את עדות המזרח אל הנרטיב הציוני ולהראות להם כיצד מתנהגים אנשי מופת מזרחים מחדדת את הגישה החדשה של העיתון, גישה פטרונית ומתנשאת אל בני עדות המזרח. כתבי העיתון מכתיבים למזרחים כיצד להתנהג, ממי ללמוד ואת מי להעריץ. במילים אחרות, כתבי ועורכי העיתון ניסו למערב את המזרחים ולדמות אותם לרוב הדומיננטי ולאליטה האשכנזית.

"נישואים בין עדות: האם יש להם סיכוי?" (25.2.1954)

באותו החודש שבו התרחשה פרשת נתן אלבז, התפרסמה בעיתון כתבה אחרת שהאירה את עדות המזרח באופן שונה. לטעמי, הכתבה היא דוגמה טובה לערוב של פטרונות ופתיחות כלפי הפערים העדתיים בישראל ולכן אתעכב עליה[29]. הכתבה נקראה: "נישואים בין עדות: האם יש להם סיכוי?" וכותרת המשנה נקראה: "אהבה נגד דעות קדומות" (לא פורסם שם העיתונאי שכתב את הכתבה). בכתבה מוצגים הנישואים המעורבים בין העדות כאפשרות סבירה. אומנם זו אפשרות נדירה ולכן יש טעם בכתבה עם כותרת שמנוסחת כשאלה, אבל עדיין זו אפשרות הגיונית. כצפוי, הציגה הכתבה רק זוגות שגישרו על הפער ביניהם בהצלחה. זוגות שמוכנים לחיות חיים משותפים ולחשוף בעיתון את סיפורם האישי. במהלך הכתבה מודגש כי הפערים בין העדות הם "דוריים בלבד ובעתיד יעלמו". המנגינה שמלווה לכתבה היא אופטימית למדי. משתמע מהכתבה שבעזרת האהבה אפשר להתגבר על הפערים התרבותיים וכן שהעתיד ישכיח עוד ועוד את השוני שבין העדות. ממש זוגות בסגנון רומיאו ויוליה שהאהבה משמשת כמתווכת מעל הפערים וכנגד דעות קדומות. הפתיחות של העיתון ועורכיו באה לידי ביטוי בעצם העלאת הנושא לדיון ציבורי והגישה החיובית לנישואים מעורבים.

מן העבר השני, יש בכתבה מידה לא מבוטלת של פטרונות. נקודת המוצא של הכתבה היא שיש "בעיה" עם המזרחים והשאלה היא האם בכלל אפשר להתגבר עליה. המזרחים בכתבה הוצגו כמי שמגיעים מתרבות נחותה יותר ובהתאם הפשרות שהזוגות הגיעו אליהם היו תמיד ויתור על אורח חיים בסגנון מזרחי. למשל, הזוג השני, מרים ויעקב, תמיד יוצאים לבלות "בקונצרט, במוזיאון או בקולנוע – הכל על פי טעם אירופי מובהק". הגישה המתנשאת לבני עדות המזרח ולתרבותם מקופלת בתוך הפשרות שהזוגות מגיעים אליהם. בכל שלושת הזוגות שרואיינו, כך מתברר מהכתבה, ויתר בן הזוג המזרחי על התדמית המזרחית ועל אורח חיים מזרחי. הנשים המזרחיות המוצגות בכתבה עברו תהליך מוחלט של התמערבות. גם הנימוקים נגד נישואים מעורבים הם דו צדדיים או נימוקים כנגד מזרחים. אין טיעונים כנגד אשכנזים ללא מענה סביר. לפי פרשנותי, הטקסט הסמוי בכתבה הוא שעל מנת שנישואים מעורבים יצליחו על הצד המזרחי להתמערב. המפתח להצלחה בנישואים מעורבים הוא אילוף המזרחי וקרובו לתרבות המערבית.

בשתי הכתבות, גם בכתבה על נתן אלבז וגם בכתבה על נישואים מעורבים, ישנה מידה לא מבוטלת של פטרונות. הכתבות מאופיינות בדחיקת תרבות המזרח לעבר תחתית הסולם החברתי ואפילו בביטול של התרבות המזרחית. עורכי העיתון זנחו את התאור של המזרחי כבודד ועברו לתאור קיבוצי של המזרחים. תאור שיש בו גם מידה של פתיחות ומידה של התנשאות.

תאור ארועי ואדי סאליב בעיתון

מאמצע שנות החמישים ועד ארועי ואדי סאליב ב 1959. לא התעורר הפולמוס העדתי מעל דפי העיתון. עורכיו המשיכו לעסוק במה שהטריד אותם מיומו הראשון של העיתון – מצב הערבים. בעיתון פורסמו אין ספור כתבות על פעולות התגמול, על המצב הבטחוני סביב מבצע קדש, על משה דיין ופלגשיו, על פרשת הריגול במצרים ועל הטבח בכפר קאסם. מהומות ואדי סאליב תפסו את מערכת העיתון לא מוכנה. אומנם, שלום כהן הפליא לתאר את העוני והפשע בתחתית חיפה ואת מצבם הרעוע של תושביה, אבל כשל באבחנה כי קיימים זרמים מתחת לפני השטח שנובעים מן המתח העדתי בעיר[30].

כשפרצו המהומות השתנה הדיווח מקצה לקצה ביחס לנושא העדתי. בניגוד לשאר העיתונות התקופה, כתבי "העולם הזה" לא ניסו לטאטא את העניין מתחת לשטיח ולטעון טענות שמרניות ומנותקות שהכל כשורה. כתבי העיתון ובראשם שלום כהן, הדגישו את המוטיב האתני של המהומות. זאת לעומת עתונים אחרים שהדגישו צדדים פליליים של המהומות ואפילו הכחישו את המוטיב האתני. למעשה, "העולם הזה" זילזל וביטל את המוטיב הפלילי. לשיטתו, המחאה פרצה מתחתית החברה, ממסכנותם של אנשים עקב אפליה קשה ומתרבות שוליים. ובשוליים יש גם פושעים, שיכורים, מובטלים וארועים פלילייים, אך הם לא העיקר. הדיווח "מהשטח" הדגיש שהארועים הפליליים שהיו שזורים במהומות הן סרח עודף שהתלווה למחאה שהיתה ביסודה עדתית[31].

במה התאפיין הדיווח על ארועי ואדי סאליב? לדעתי, המאפיין הבולט ביותר הוא ההזדהות והסולידריות עם המרוקאים שהתקוממו. "העולם הזה" שהיה עיתון אופוזיציה מובהק, תאר את המהומות האנטי ממסדיות באופן מאוד נירגש, מאוד אמפטי. השיח שבו נקטו הכתבים היה מהפכני לחלוטין. שיח מורד, כמעט מרקסיסטי. ממש תאור של מרד כנגד שלטונות ערלי לב. כתבי "העולם הזה" שבראשיתו היה עיתון לוחמים ואנשי מחתרות לא התאפקו והשוו את "המרד המרוקאי" לתקופת המרד כנגד הכתר הבריטי. מאפיין נוסף של תאור המהומות בחיפה הוא הקישור הישיר של "העולם הזה" בין מצב המזרחים בישראל למצבם של הערבים. "מי שיורה במוחמד סופו שירה גם ברחמים" נכתב באופן מפורש[32]. גם ההקשר הבינלאומי לא נעדר מהדיווח. כתבת השער הראשית של שבוע המהומות הזכירה במפורש את הקישור האסוציאטיבי להתקוממות העממית ההונגרית כנגד הפלישה הסובייטית ב 1956[33]. התקוממות שדוכאה באכזריות. העיתון גם החזיר לשימוש את המושג "ישראל השניה" שנעלם עם הזמן מעל דפי העיתון. הדיון על המצב החברתי בישראל התחדש ביתר שאת והפעם בדגש על מצבם של בני עדות המזרח ועל ההבדלים התהומיים בינם ובין הקבוצה הדומיננטיות האשכנזית. הפעם עמדה מערכת העיתון בגלוי מאחורי הצד המורד ותמכה בתושבי הואדי.

מאפיין בולט נוסף הוא הערעור של העיתון על ההגמוניה האשכנזית בחיפה ובמדינת ישראל כולה. "העולם הזה" כבר קרא תגר על שלטונו של אבא חושי בעיריית חיפה. בסדרת כתבות ב 1955, שכותרתה היתה "חושיסטאן"[34], נאבק העיתון בריכוזיות בעיריית חיפה ובשלטונו הסמכותי והמושחת (לטענתו של העיתון) של ראש העיר, אבא חושי. עתה נוסף למאבק הזה מימד נוסף – השלטון בעיריית חיפה "אשכנזי". המאבק בהגמוניה האשכנזית התפשט גם לרמה הארצית. מערכת המשפט, המשטרה, משרדי הממשלה, גופי השלטון ומפלגת השלטון מפא"י, כולם חלק מההגמוניה האשכנזית. כתב העיתון הפליג בדימיונו ודימה את דוד בן הרוש שהועמד מול "טריבונל אשכנזי" למורד מחתרתי עברי מול בית המשפט הצבאי הבריטי[35].

בעקבות המהומות בואדי סאליב חל שינוי מהותי ביחס למזרחים בעיתון. מתקופת "דופקים את השחורים" ועד הארועים הדרמטיים בחיפה תוארו המזרחים בעיניים אשכנזיות, מתוך עמדת פטרונות, בשילוב עם התנשאות קלה. אומנם, בעיתון הקפידו לתאר את המזרחים כקבוצה מודרת ששרויה באופן תמידי בתחתית הסולם החברתי הישראלי, אבל ההנחה היתה שהקבוצה הזו לא מאורגנת במסגרת פוליטית ולא מסוגלת להתאגד פוליטית. המזרחים תוארו כקבוצה שיש לעזור ולסייע לה מתוך הממסד הפוליטי הקיים על מפלגותיו השונות. המזרחים היו הקבוצה הנחותה ועל האשכנזים, שהיו בראש המוסדות הפולטיים, היתה מוטלת המשימה להוציא אותם מהבור העמוק שאליו נזרקו. השינוי שחל ב"עולם הזה" הוא המעבר הרטורי מתאור המזרחים כקבוצה נחותה, נגררת ומובלת פוליטית, קבוצה שכמו בסרט "סלאח שבתי" דוחפים לה ליד פתקי הצבעה ושאחרים מכתיבים לה עמדות ודעות, לקבוצה מודעת פוליטית. קבוצה שמעצבת את השיח הפוליטי בישראל ומשפיעה עליו ולא נסרחת מאחור. המזרחים הפכו בן לילה לקבוצה מורדת שעומדת על עקרונותיה ונאבקת בשלטון למען שוויון זכויות. בעיתון תארו את העדה המרוקאית בחיפה, כעדה שלא קיבלה בהכנעה את הסדר החברתי הקיים ונאבקה לשינויו. היה זה סוף לתאורי מזרחים בתור חלכאים אנאלפביתים ועילגים.

הצד השני של של אותו שינוי הוא בוז עמוק לתופעות קואופטציה ולמזרחים משתפי פעולה עם "הממסד האשכנזי". הרוח האנטי שילטונית שנשבה ב"עולם הזה" חצתה את בני עדות המזרח וסימנה קו חדש בין טוב לרע. שיתוף פעולה עם הממסד היה בבחינת מעשה של בגידה במהפכנות שהתפרצה בואדי סאליב. אולי השאיפה של "העולם הזה" היתה שהמזרחים יעברו התמערבות מואצת ויהפכו למורדים מרקסיסטיים ברוח השמאל המערבי. אבל כנראה, שדוד בן הרוש לא היה ספארטקוס מודרני כפי שציפו ממנו במערכת "העולם הזה". המעבר מהתפישה הפטרונית שיש לסייע למזרחים להתקדם במעלה הסולם החברתי התחלפה ברוח של שותפות פוטנציאלית, שותפות פוליטית. אורי אבנרי שנרשם למרוץ לכנסת בראש המפלגה "תנועת הפעולה השמית" הציעה לבן הרוש ומפלגתו לחבור יחדיו לקראת הבחירות הקרובות. התרגיל הפוליטי הזה היה עקר. לבסוף, משך אבנרי את ידיו מההתמודדות לכנסת וגם בן הרוש ומפלגתו כשלו ולא זכו באמון הציבור.

ניצה אראל תארה בספרה את סיקור ארועי ואדי סאליב בעיתון. החוקרת מאששת את ההנחה שהארועים בחיפה הפתיעו את מערכת העיתון. הסיקור האוהד של המהומות נבע לטענתה מראיה מערבית של תופעת המרד. אך בסיקור הסולידרי אין די כדי לכסות על ההתנשאות רבת השנים של העיתון וכותביו מעל עדות המזרח. ניצה אראל טוענת כי לאורך השנים התאפיין סיקור המזרחים בניכור ורק כאשר פרץ המרד המרוקאי התנפלה מערכת העיתון על העניין העדתי כמוצאת שלל רב[36].

ארועי ואדי סאליב המשיכו להעסיק את "העולם הזה" כל אותו הקיץ. "העולם הזה" שהיה מצע נוח לכל התרחשות אנטי ממסדית ואופוזיציונרית נתן במה נכבדת למהומות האתניות בחיפה. ציבור הקוראים הנאמן שחלקם הגדול תמך בהטבת מצבם של עדות המזרח שלח מכתבי תגובה רבים למערכת. היטיב לבטא זאת אחד הקוראים שכתב בתגובתו "נמאס לקרוא על צברים"[37]. "העולם הזה" בהחלט היה במה לתפישה הזו.

סיכום

בתחילת שנות החמישים המזרחים תוייגו כמוכי גורל, כחלכאים ונתמכי סעד. הדיווח היה לרוב לא שיטתי, סתמי, מרומז וללא כל תלונה למוסדות המדינה. בגיליונות העיתון לא הופיעה האשמה גורפת בדבר אפליה שיטתית על רקע אתני. המזרחים תוארו כחסרי כל, עניים ומזי רעב, שנאבקו כדי לשבור את שברם. הם תוארו כבודדים, לא מאוגדים וללא מסגרת עדתית. המזרחים היו סתם אנשים שיש להם "בעיות קליטה" ושהמזל התאכזר אליהם. גישת העיתון השתנתה כאשר פורסמה סדרת הכתבות "דופקים את השחורים" שבה תוארו המזרחים לראשונה כקבוצה אתנית ולא כיחידים. "השחורים" קבלו מעל דפי העיתון על הבעיה שממנה סבלו – אפליה.

בהמשך העשור נקטה מערכת העיתון בגישה מעורבת. מן העבר האחד גישה פטרונית ושמרנית ומן העבר השני גישה חדשנית ונועזת בתיוג המזרחים. הציבור בישראל תואר כמי שיכול להתגבר על הפער העדתי שממילא ישחק עם השנים. כמובן, אם רק יתמערבו המזרחים. גישה זו באה לידי ביטוי בכתבה הליברלית על נישואים מעורבים. גם אם המזרחים יתכחשו לעברם או ידחיקו את מוצאם, כפי שתואר החייל נתן אלבז, אזי יש סיכוי שהפער בין העדות יצטמצם. לרוב יצוג המזרחים השתלב באתוס הציוני, אך, להבנתי, הדיון על הפער העדתי שהטיל אשמה באחד הצדדים ערער אוטומטית על האתוס הלאומי של קיבוץ הגלויות ועל חזון שיבת ציון.

הדיווח בעניין המזרחים השתנה כשפרצו ארועי ואדי סאליב. אז הפכו המזרחים מעדה ללא מודעות פוליטית לכוח פוליטי עולה. רוח של מרד נשבה מעל דפי העיתון. עורכי "העולם הזה" התבוננו גם אז, בעיניים מערביות על בני עדות המזרח. החלום הפוליטי שחלמו אורי אבנרי ושלום כהן על התקוממות עממית שתשחרר את כל מדוכאי ישראל, המזרחים והערבים לא התאים לרצונותהם של מזרחים כדוגמת דוד בן הרוש שבסך הכל רצה לפרוץ את מעגל העוני והדלות.

לעניות דעתי, ב"עולם הזה" לא נכתב יתר על המידה על הפער העדתי. פה ושם היו כמה כתבות, אפילו כתבות חשובות, כמו "אהבה נגד דעות קדומות" אבל מספרם היה זעום. בעשור שלם רק הכתבה "דופקים את השחורים" עסקה במישרין בשסע העדתי. עדות המזרח היו שקופות למדי בכל יתר הדיווחים העיתונאים. "העולם הזה" שהיה במה לזכויות מיעוטים ולכל דעה אופוזיציונרית, ואפילו לדעות איזוטריות, דילג מעל אחד הנושאים הבוערים והבולטים ששררו בחברה הישראלית. לדעתי, השסע העדתי לא היה חלק מסדר היום של העיתון ולכן הוא מיעט לעסוק בו.

ביבליוגראפיה

1.      גליונות מצולמים של "העולם הזה" 1950-1959, מדור העיתונות, ספריית בית אריאלה.

2.   ניצה אראל, 'בלי מורא ובלי משוא פנים': אורי אבנרי ו'העולם הזה', הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2006.

3.      שלום כהן, "העולם הזה", הוצאת טפחות, תל אביב, 1972

---

[1] הפרטים הביוגראפיים על אורי אבנרי הם מתוך הביוגרפיה הרשמית שפרסם באתרו:

 http://zope.gush-shalom.org/home/he/about/1177150070

[2] מתוך אתר הכנסת: http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=449

[3] 'קורא יקר', העולם הזה 939, (13.10.1955)

[4] 'מנגנון החושך מאזין לכל', העולם הזה 922, (16.6.1955)

[5] 'פליטים', העולם הזה 700, (29.3.1953)

[6] ניצה אראל, 'בלי מורא ובלי משוא פנים': אורי אבנרי ו'העולם הזה', עמ' 31-28.

[7] העולם הזה, (1952)

[8] 'במרחב', העולם הזה גליון 799, (19.3.1953)

[9] ניצה אראל, 'בלי מורא ובלי משוא פנים': אורי אבנרי ו'העולם הזה', עמ' 91.

[10] ניצה אראל, 'בלי מורא ובלי משוא פנים': אורי אבנרי ו'העולם הזה', עמ' 177-165.

[11] העולם הזה, (1953)

[12] העולם הזה, גליון 937, (1953)

[13] העולם הזה, (1955)

[14] העולם הזה, (1953)

[15] העולם הזה, גליון 825, (13.8.1953)

[16] העולם הזה, (1953)

[17] העולם הזה, גליון 945, (31.12.1953)

[18] העולם הזה, גליון 905, (17.2.1953)

[19] העולם הזה, (1955)

[20] העולם הזה, גליון 909, (17.3.1955)

[21] 'קורא יקר', העולם הזה גליון 833, (8.10.1953)

[22] 'ישראל – מדינה אשכנזית?' העולם הזה גליון 671, (31.8.1950)

[23] מתוך אתר הכנסת: http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=449

[24] 'מכתבים למערכת', העולם הזה, (24.9.1953)

[25] ניצה אראל, 'בלי מורא ובלי משוא פנים': אורי אבנרי ו'העולם הזה', עמ' 210-209.

[26] ניצה אראל, 'בלי מורא ובלי משוא פנים': אורי אבנרי ו'העולם הזה', עמ' 211.

[27] ניצה אראל, 'בלי מורא ובלי משוא פנים': אורי אבנרי ו'העולם הזה', עמ' 209-206.

[28] העולם הזה, (14.2.1954)

[29] 'אהבה נגד דעות קדומות', העולם הזה גליון 853, (25.2.1953)

[30] 'עישנתי במאורת חשיש', העולם הזה גליון 904, (1957)

[31] 'הנדון: מרד המרוקאים', העולם הזה גליון1137, (15.7.1959)

[32] 'יום ה השחור', העולם הזה גליון 1137, (15.7.1959)

[33] 'הנדון: מרד המרוקאים', העולם הזה גליון1137, (15.7.1959)

[34] 'גנגסטריזם בבית העירייה', העולם הזה גליון 925, (7.7.1955)

[35] 'אם לא לקנות – אז לשבור', העולם הזה גליון 1140, (5.8.2012)

[36] ניצה אראל, 'בלי מורא ובלי משוא פנים': אורי אבנרי ו'העולם הזה', עמ' 216-212.

[37] מכתבים למערכת', העולם הזה גליון 1139, (29.7.1959)