בקריקטורה - פרנקו משתין ומדמם את דגל ספרד.
תגובה למאמר שמתמודד עם בניית הנרטיב הספרדי המודרני
Salvador Cadús I Ros (2000). "Politics and Invention of Memory, For a Sociology of the Transition to Democracy in Spain", in Joan Ramon Resina (ed.). Disremembering the Dictatorship: The Politics of Memory in the Spanish Transition to Democracy, Amsterdam: Atlanta.
המאמר של Salvador Cardus i Ros דן בזיכרון הקולקטיבי שנבנה בספרד בזמן המעבר מהדיקטטורה לדמוקרטיה. הייתי מצפה, שלצד פירוט הסיבות שהובילו את הציבור הספרדי ל"שכחה לאומית" יפורט גם האם השכחה חצתה את הגבול ועברה להכחשה של העבר. האם ישנם בספרד כאלה שמכחישים את הזוועות שהתחוללו בזמן מלחמת האזרחים או מתכחשים לאכזריות של ממשל פרנקו בשנות הארבעים? האם יש הפחתה של אירועים אלו והדגשה של אירועים אחרים, טובים יותר, שקלים להתמודדות פסיכולוגית? האם מחיקת האירועים הרעים מהזיכרון הקולקטיבי היא בעצם תעתוע מתוק שלכל ספרדי נוח להיאחז בו? כפי שאני רואה את הדברים, ההשתקה הציבורית בספרד עברה את גבול הטעם הטוב והפכה, בעצם, להדחקה של ההיסטוריה האלימה ומדכאת. המושגים שהכותב משתמש בהם כמו "שכחה", "איבוד זיכרון" ו"מחיקה" הם רכים מידי לתיאור השקרים, ההיסטוריה המדומיינת, וההדחקה. ההשתקה היא לא התמודדות עם העבר הבעייתי והלא נעים, אלא שקר גלוי שכל ספרדי מספר לעצמו. האם תהליך ההשתקה שעבר על ספרד לא יצר מצב של בניית נרטיב, שהוא מנותק לחלוטין מהמאורעות ההיסטוריים, נאיבי בצורה פתטית ולמעשה סיפור מדומיין של העבר הספרדי? האם במעבר העדין לדמוקרטיה לא נוצר נרטיב לאומי שנשען על חצאי אמיתות, שקרים, אנאכרוניזם והזנחה של אירועים שאינם משתלבים היטב עם הנרטיב הספרדי המודרני? לאן בדיוק חותרים הספרדים, לדמיין סיפור בריאה מודרני - יש מאיין - לדמוקרטיה בספרד?
אני מבין היטב שכדי לבנות את הדמוקרטיה נדרשה בספרד תקופת השתקה. תקופה שכללה הדיפת ביקורת על התהליך, אפילו אם הייתה זו ביקורת עניינית. אך האם, בעקבות תהליך השכחה הלאומית, לא איבדו הספרדים את חוש הביקורת העצמית שלהם? הופתעתי לקרוא, שכל ביקורת מצד סוציולוגים על המעבר לדמוקרטיה הפכה לחשודה בביקורת על הדמוקרטיה עצמה. ביקורת של סוציולוגים היא, כמובן, ביקורת אקדמאית. זוהי לא ביקורת של גנרל מתוסכל, שלוטש עיניים לשלטון ומקווה שהדמוקרטיה תיפול והוא יוכל לחזור לעמדת כוח. כאשר כל ביקורת הופכת ל"סכנה לדמוקרטיה" והרטוריקה כנגד המבקרים היא חריפה וארסית, ישנה סכנה ברורה לאיבוד כושר שיפוט העצמי. השימוש באויבים מדומיינים שמאיימים על הדמוקרטיה הצעירה הוא תמוהה, אם מתברר שהאויב הזה הוא סוציולוג. כאשר כל ביקורת נהדפת, לא חשוב מה טיבה, ישנה סכנה שהדיון הציבורי יעלם וכך יאבדו הספרדים חלק גדול מהדמוקרטיה שעליה הם מנסים לגונן. האם, לנוכח המעבר, לא הייתה שום בקרה על המחיר הציבורי הגבוה שמשלמים הספרדים? האם היעדר דיון על אופייה של הדמוקרטיה הספרדית לא שומט את הקרקע מתחת לרגלי הדמוקרטיה?
אי אפשר להתמודד עם בנייה של נרטיב ספרדי חדש ללא התייחסות לזיכרונות האישיים של אנשים שחוו את ההיסטוריה. אני סבור שתמיד ישמע קולם של מי שזוכרים אחרת, כשהעבר מואר באור שונה, ורוד יותר. הזיכרון הרע והדהוי של מי שחווה את המלחמה או את שנות הרעב והמחסור בראשית ימי פרנקו, לא יכול להתחלף בקלות רק בגלל שישנם "אמנות שחכה" חדשות בחברה הספרדית. ההזנחה של העבר הרע יכולה לגרור הצדקה של העבר ולא עימות עם העבר. כותב המאמר, Salvador Cardus i Ros, אומנם מדגיש ש"הזיכרונות הם אישיים אבל הנרטיב הוא קהילתי", אך הוא אינו מפרט מהו תפקיד הזיכרונות בנרטיב החדש. אני תוהה, מהו תפקידם של הזיכרונות האישיים בבניית הזיכרון הקולקטיבי הספרדי המודרני? האם אותם זיכרונות הם בבחינת "תמרור עצור", שמודיע לחברה הספרדית מהו הקו האדום שאותו אסור לחצות? או שאותם אנשים שנושאים את הזיכרונות המרים, מסתכלים בראייה נוסטלגית על עברם ובעצם משלימים עם הדחיקה של ההיסטוריה הבעייתית הצידה?
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה