מלחמת האזרחים בספרד - החברה והכנסייה ברפובליקה השנייה

התמונה שהיא סמל המלחמה "מותו של חייל לויאליסט". צילם : רוברט קאפה, סוכנות מאגנום. לאחרונה נטען כי התמונה מזויפת.

לפי דרישות הקורס, מדי שבוע אני אגיב על חמר הקריאה. הפעם מאמרים שעוסקים בחברה הספרדית בזמן הרפובליקה השניה:

• כריסטופר קוב "הרפובליקה הספרדית ויוזמותיה לקידום החינוך והתרבות בקרב ההמונים" אצל רענון ריין ותמר גרובס (עורכים), מחוץ לזירת השוורים : ספרד במאה העשרים, ת"א 2005, עמ' 47-54.


• Geore R Esenwien, The Spanish Civil War : A Modern Tragedy, New York 2005, Chaps 2-5

המאמר של כריסטופר קוב מעלה מספר שאלות בנוגע לחינוך ברפובליקה השנייה. ברור מתוך המאמר שהיעד המרכזי של מערכת החינוך הרפובליקנית היה לעצב מחדש את דמותו של הספרדי, כשהתוצאה המתבקשת היא אדם הנשען על ערכים מודרניים כמו דמוקרטיה וסוציאליזם. להבנתי, לספרדי החדש שייווצר ממערכת החינוך יש קשר רופף לספרדי הישן וכל מערכת הערכים שלו שונה. הוא כבר לא קתולי כשר כפי שהיה פעם, ולכנסייה אין שום אפשרות להתערב בעיצובו. האם הרפורמה החינוכית הנועזת של הרפובליקה השנייה ינקה את רעיונותיה מ"יצירת האדם החדש" בקומוניזם המזרח אירופי של אותם השנים?

מעניין שאין התייחסות למערכת החינוך במחוזות עם שוני אתני כמו הארץ הבאסקים וקטלוניה. בחברה רב תרבותית ודמוקרטית, כמו שהרפובליקה השנייה שאפה להיות, חינוך אינו רק כלי לעיצוב החברה, אלא גם כלי לייצוג הזרמים התרבותיים והדתיים השונים בחברה. החינוך, ככלי מעצב יכול להוביל לרעיונות של בדלנות תרבותית ועצמאות פוליטית. או להיפך, למיזוג של התרבויות השונות בעזרת כור היתוך ולבניית אתוס לאומי יציב של כל העמים בספרד סביב המכנה המשותף הרחב של התרביות השונות. לא ברור כיצד הגיבו הבאסקים והקטלונים ליוזמות החינוכיות של הרפובליקה.

המחסור החמור והבסיסי במורים ובכוח הוראה מיומן שתואר במאמר מעלה מספר שאלות. השאלה הפשוטה ביותר היא כיצד הגיבה הרפובליקה למורים בעלי דעה שונה, שלא עולה בקנה אחד עם הרעיונות הרפובליקנים? מורים עם נטייה קתולית מופגנת (שלא שייכים לממסד הכנסייתי, כי אלה פוטרו), או מורים מתומכי המלוכה, או מורים אנרכיסטיים. האם, מתוך צורך לגונן על מחשבותיהם של הילדים והנוער, הדירה הרפובליקה את אותם מורים ממערכת החינוך למרות המחסור במורים. או שאפשרה להם ללמד למרות הסכנה בהשחתת נשמות של ילדים רכים?

מהמאמר על הכנסייה של Esenwein and Shubert מובן מדוע היה חיכוך בין הכנסייה והממשל. הדרישה הדרקונית של הכנסייה למונופול דתי וחינוכי בכל ספרד לא הייתה מקובלת למי שהציבו מטרה של הפרדת הדת מהמדינה. כמובן, שמטרה כזאת מצריכה רפורמות ומשנה את היחס לכנסייה, אך העוינות הקיצונית של הממשל הרפובליקאי לכנסייה היה חריג בנוף המערב אירופאי. באיטליה הפשיסטית, למשל, היה מתח בין הממשל לכנסייה שנגמר בהסכם דיפלומטי (ההסכמים הלטרניים 1929). פוליטיקאים מיומנים מבינים סיטואציות כאלה ולעיתים קרובות רואים את הנולד. לא כך במקרה הספרדי. הממשל הרפובליקני נקט צעדים כה חריפים כנגד הכנסייה ולא חתר באופן רודף שלום להסכם פשרני בין הכנסייה לרפובליקה? האם הצדדים השונים לא הבינו לאן מוביל המדרון החלקלק של גירוש של המסדר הישועי, פיטורי מורים מהכנסייה והפרדה בכוח (לחלק מהספרדים) של הדת מהמדינה. האם לא היו בצד הרפובליקני קולות שקראו לפשרה עם הכנסייה ולהפסקה של צעדים ברוטאליים ואכזריים ששיאם היה רצח של 6000 אנשי הממסד הכנסייתי? ישנן דרכים רבות לישב סכסוכים ו"לרדת מהעץ", אבל במאמר אין אף הצעה לפשרה. האומנם כך?