רייצ'ל קארסון: Silent Spring
הספר נפתח בתיאור תמים של הטבע בחווה חקלאית. קארסון מפליגה בתיאורים פסטורליים של חווה יפה ופורחת, שכולה טובלת בירוק ושוקקת חיים. עד שיום בהיר אחד השידפון מכה בה בעוצמה. האביב, שכל השנים היה מלא בציפורים מצייצות שמאכילות את גוזליהן בחרקים, בעצים מלבלבים ובפרחים פורחים, החל לנבול. החווה שינתה פניהּ, ציוץ הציפורים הושתק, רחש החרקים נדם וזמזום הדבורים נעלם. בסופו של הסיפור הקצר מתברר מיהו מלאך המוות שמהלך בחווה. היה זה ה DDT, האבקה הלבנה שממיתה כל חי. מהמשל הנאה הזה ברורה מטרתו של הספר. זהו ניסיון להסביר את העלמות הטבע בארה"ב.את הפרקים הראשונים של הספר מקדישה קארסון להבנת התופעה ולתיאור עומקה. קארסון מתארת מצב של "שיווי משקל אקולוגי". מעין איזון שביר בין הצמחים והחיות ובין הסביבה. לטענתה, לאחרונה מופר אותו "שיווי המשקל". האדם, שעד לא מזמן היה חלק מן הטבע, החל להפר את האיזון העדין שבו היה שרוי מזה דורי דורות באמצעות פיתוח כלים ורכישת מיומנויות. האדם הפסיק להשתלב בטבע והחל שולט בו בעזרת מגוון כלים שהפכו במרוצת הזמן ליעילים ומסוכנים לטבע. ההרסנים שבכלים הם החומרים הכימיים ובראשם חומרי ההדברה מבוססי DDT והשימוש המוגזם בהם. קארסון סוקרת את תולדות השימוש בחומר החל מגילויו ב 1874 ומציינת שהשימוש התעשייתי בו כקוטל חרקים החל ב 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה[1]. קארסון לא מסתירה את כוונותיה: "הספר הוא מסע צלב כנגד השימוש בחומרים כימיים להדברה". "החומרים הכימיים מקיפים אותנו מכל עבר ומלווים אותנו במהלך כל ימי חיינו, מרגע ההתעברות ברחם ועד המוות", כתבה בראשית פרק 3. התלונה המרכזית של קארסון היא על ההעדפה הכרונית, כמעט אוטומטית, לפתרונות כימיים ולהדרה של פתרונות אחרים כמו קוטלי חרקים טבעיים[2]. לשיטתה, החומרים הרעילים סובבים אותנו מכל עבר והם נמצאים במים, באוויר ובקרקע ואין אנו יכולים עוד להתעלם מהם כי נוכחותם בולטת בסביבה הגיאוגרפית ולאורך כל מהלך חיינו.
רובו של הספר עוסק בפרוט ומתן דוגמאות על היקף ההרעלה ובתוצאותיה. בראשית ההדגמה מתעכבת קארסון על השפעת ההרעלה על גופים דוממים כמו גופי מים. הכותבת מסבירה כיצד הזיהום הרעיל חדר לכל מערכות המים התת-קרקעיות, כיצד נסחף הרעל במורד הנהרות אל אגמים, אל האוקיאנוסים, אל מערכת מי השתייה הארצית ואל מערכת הביוב. קארסון מדגישה, כמובן, שתמיד עדיף לשמור על מקורות המים נקיים מרעלים מאשר לזהם ואז לנקוט בפעולות מסובכות ויקרות כמו סינון וטיהור מים. פרקים שלמים מוקדשים למתן דוגמאות על חרקים שנעלמו, על דגים שהורעלו ועל ציפורים שביציהן לא בקעו. בכל אלה אשם ה DDT. הבהילות שבהפסקת ההרעלה ברורה לקוראים: "זהו צלצול אזעקה" כותבת קארסון. מתיאור הרעלת גופי המים ממשיכה קארסון לתיאור הרעלת הקרקע. השימוש הנרחב בקוטלי עשבים ובקוטלי חרקים בשרות החקלאות האמריקאית משמיד את עולם החי ומשנה את פני הטבע בארה"ב. יחד עם העשבים והחרקים נקטל גם כל עולם החי. החל מחיידקים, מיקרובים ופטריות המועילות לחקלאות ועד הרג של חיות יבשה גדולות, הרעלת פגרים והרעלת אוכלי פגרים. הרעל, שהורס את הקרקע לדורות ולא מאפשר לצמחים להכות שורש, פוגע בשטח נרחב ולא רק במקום הריסוס. הרעל נסחף עם המים ונישא ברוח ומרעיל כל מקום שאליו הוא נודד[3]. קארסון ממשיגה מושגים חדשים שמשנים ומעצבים את הדיון בדבר השימוש ברעלים. למשל, המושג "שרשרת התרעלה", מושג חדש שנשען על מושג ותיק יותר מתחום הזואולוגיה: "שרשרת המזון".
אחרי שתיארה את הפגיעה במים ובקרקע עוברת קארסון לתיאור ההרס של עולם הצומח. שימוש היתר בקוטלי עשבים גורם לטענתה לדילול משמעותי של המגוון הבוטאני ו"להאטת הכוח המניע של עולם החי – הצמחים". קארסון מספרת על קטל צמחים המוני לטובת גידולים חקלאיים בודדים ולא מגוונים. תלונה נוספת של קארסון היא עצם החלוקה של העולם הבוטאני ל"צמחים מזיקים" ול"צמחים מועילים". היא קוראת להגנה על הצמחייה הנרדפת משני טעמים. האחד, גם הצמחייה הנרדפת היא חלק "מהאיזון האקולוגי", כלומר, יש בצמחיה כזו תועלת לבעלי חיים אחרים. הטעם השני הוא שלצמחים הנרדפים תתכן תועלת עקיפה לבני אדם. לדוגמה, הפקת דבש דבורים. גם האדם וגם עולם החי ירוויחו באופן ישיר ממגוון הצמחים ומעושרו של הטבע.
פרק 7 מעמיק את הקרע בין הטבע ובין האדם כפי שקארסון תופשת אותו. "מטרת האדם היא כיבוש הטבע", פוסקת הכותבת[4]. המשמעות של המשפט ברורה: האדם והטבע הם שני אובייקטים הזרים זה לזה. האדם משורטט כיצור שמנהל מאבק מתמיד כנגד איתני הטבע. מכאן גם המסקנה של קארסון לגבי השאלה מהו היחס של האדם לטבע: "בכל מקום שבו הטבע צץ, יש לחסלו". כך מתארת קארסון את יחס האדם לטבע. כהוכחה לגישתה מביאה קארסון את סיפור שחיטת הביזונים ההמונית ואת מעשה הטבח בציפורי החוף לצורך הפקת דשן חקלאי בסוף המאה התשע עשרה. "עכשיו זהו שלב חדש במאבק – הרג ישיר של עופות, יונקים ודגים על ידי הרעלתם בקוטלי חרקים". קארסון מקוננת על "הציד הפראי שמקפח את חייהם של יצורים תמימים". אך מדוע האדם מחריף את השימוש בחומרי הדברה? בתשובתה לשאלה הזו, מחדשת קארסון ומסבירה על תופעה שהיא כינתה "כדור שלג אקולוגי". זהו ריסוס שתוצאתו היא השמדת החרקים המקומיים. השמדה כזו מאפשרת הזדמנות נוחה למינים פולשים של חרקים. הפלישה הפתאומית מובילה לריסוס יותר קטלני וחוזר חלילה. המאבק של האדם בטבע רק מחריף ומינון הרעל עולה כל הזמן. לדוגמה מספרת קארסון כיצד התמלאה ארה"ב בחיפושית היפאנית, מין פולש מתחילת המאה העשרים[5]. קארסון מתלוננת על ההחרפה הדרמתית במלחמה נגד החרקים עם כניסתו של מטוס הריסוס. "זהו גשם של מוות", מכנה קארסון את המטוס. לטענתה, המאבק באמצעות מטוסי ריסוס במינים פולשים חזקים במיוחד, כמו העש הצועני שנדד עם האדם מאירופה וכמו נמלת האש שהגיעה מדרום אמריקה במטעני עצים, מקיף מיליוני אֶקֶרים. זהו מאבק שגורר את האומה למאמץ כספי מיותר, טוענת קארסון. ההרעלה הרוחבית של ארה"ב ממטוסים הגיעה גם לשדות המרעה של הפרות ומשם הדרך לחלב ששותים האמריקאים היא קצרה, מוסיפה קארסון.במספר פרקים נוספים מפרטת קארסון על היעלמו של המגוון הזואולוגי. היא כותבת על מותם של דגים כתוצאה משיבוש מסלול החיים המוכר להם. למשל, דג הסלמון שנאלץ לנטוש נהרות השרצה מסורתיים שזוהמו. היא כותבת על תמותה גוברת של ציפורים בגלל היעדר חרקים למאכל, או מאכילת חרקים מורעלים וכן גם מריסוס ישיר על עופות ועל קינים. קארסון קושרת בין הופעת מחלות בעופות ובין השימוש בחומרים כימיים. המקרה הבולט מכולם, שבעקבותיו גם התפרסם הספר, הוא מקרי התמותה הרבים של "עיטם לבן הראש", שנקרא גם "העיט האמריקאי", הציפור הלאומית והסמל האמריקאי. קארסון טוענת שהעיט האמריקאי אינו מתרבה עקב הרעלה עקיפה שמקורה ב DDT. הרעלה שגורמת לאי פריון הביצים המוטלות.
בפרק 11 פולשת ההרעלה מעולם החי אל סביבתו הקרובה ביותר של האדם. קארסון מפרטת כיצד ה DDT ונגזרותיו מפעפעים ממי התהום אל מי השתייה ואל מוצרי המזון. "בכל ארוחה יש DDT", מודיעה קארסון בתדהמה. כל התוצרת החקלאית, החל בפירות וירקות ועד לגבינות ומוצרי בשר, בכל נוכח ה DDT. אפילו תעשיית הביגוד מורעלת. ענף הביגוד כולו נשען על גידול צמחים מרוססים כמו כותנה ופשתן המשמשים כחומר גלם לאריגים. בנוסף, הבגדים מרוססים ישירות בקוטלי עשים כמו נפטלין. הצרה הגדולה ביותר מגיעה מכך שהבית עצמו על כל תכולתו מרוסס. החצרות והגינות שמסביב לבית מרוססות בלי הרף. באופן אבסורדי, אנשים מרססים אפילו בתוך מטבח כדי "להגן" על מזון המאופסן שם. ההרעלה מקיפה את האדם מכל עבר. קארסון מבהירה שוב ושוב שהאדם חשוף לחומרי ההדברה בכל מקום אפשרי, בכל שעה במהלך היום ולאורך כל ימי חייו. ההרעלה היא כה עצומה והיא מקיפה את כל העולם, אפילו את האסקימוסים באלסקה, לטענתה.
בפרק 12 מתעכבת הכותבת על ההשפעה הבריאותית של DDT. אומנם כהגדרתה, "בלתי אפשרי לחזות את תוצאות החשיפה לחומרים לאורך חיים שלמים", אך קארסון לא מתייאשת ומפרטת בהרחבה על המחיר האנושי שמשלם האדם בחשיפה המוגברת לרעלים. "זהו שינוי דרסטי בחשיפת האנושות לרעלים, שתמיד היו במינון אפסי". היא מדגישה את הקשר שבין רעלנים שונים כמו כלורודין ונפטלין למחלות כמו אפילפסיה, עיוותים גופניים בילידם, הפרעות הורמונאליות ולהופעת מוטציות מבחילות. הדגש המרכזי שלה הוא על הקשר בין מחלות סרטן, דוגמת לוקמיה, ובין הרעלנים שזיהמו את המזון ואת מקורות המים. כבר בתחילת הספר רומזת הכותבת כי DDT יכול להתברר כחומר קרצינוגני, כלומר חומר מעורר סרטן. לאורך הספר מחזקת קארסון את הקשר בין הרעלנים ובין סרטן ושואלת בקול רם "האם הרעלים שאנו משתמשים בהם משחקים תפקיד ישיר או עקיף בסיבות לסרטן?". לדעתה, התרופה היא ממש בהישג יד ואנו רק צריכים להושיט ידינו אליה. "הסביבה הנקייה מחומרים מורעלים היא התרופה". בפרק נוסף מסבירה קארסון כיצד משפיעים הרעלים על המערכת התאית ועל המנגנונים הביולוגיים הבסיסיים ביותר[6]. קארסון מרחיבה על ההשפעה של רעלנים על הכבד, שהוא איבר הגוף שאחראי על פרוק של רעלים ועל סילוקם וגורסת כי התפרצות של דלקת כבד (צהבת) נגרמת מעומס רעלים. קארסון מספרת סיפורים מפחידים מאוד על ילדים שהפכו לצמחים בגלל הרעלה מחומרי הדברה. "ההרעלה מתמשכת לאורך כל ימי חייו של האדם דרך קערת הסלט המרוססת שלו", מסכמת קארסון.
בסופו של הספר חל מהפך מפתיע. הטבע, לפי קארסון, מתאושש ומשיב מלחמה כנגד החומרים המסוכנים. עולם החרקים, שתואר כבסיס לכל "שרשרת התרעלה" מתאושש, משנס מותניים, משיב מלחמה ומתחיל להתמודד עם ה DDT עד שתמותת החרקים פוחתת. בנוסף, מסתבר שהחומרים הרעילים אינם יעילים כנגד מושבות של חרקים כגון נמלים, טרמיטים ודבורים. הארגון היעיל של החרקים מצליח לחמוק מהשפעתה המזיקה של ההדברה. לחלק מן החרקים ישנה עמידות כימית כיוון שהם עצמם משתמשים בחומרים רעילים לציד, אומרת קארסון הזואולוגית. אותם חרקים הם ממש מפעלים כימיים לרעל. לפי קארסון, ישנם שני מנגנונים טבעיים שאחראיים על ההתאוששות הדרמתית של הטבע. האחד הוא כושר ההסתגלות של חרקים לחומרי רעל. חרק שנחשף בפעם הראשונה למינון נמוך של DDT יוכל להתגבר על מינון גבוה יותר בריסוס חוזר. המנגנון הטבעי השני הוא כושר הריבוי הפלאי של החרקים והעמידות היחסית של הביצים בפני הרעל. מדור לדור משתפרים החרקים ונעשים יותר ויותר עמידים ל DDT. בנימה אופטימית מאוד מתארת קארסון כי "בסופו של דבר ה DDT הוא זמני בעולם והטבע מתאושש". כמו דרום האוקיינוס השקט שספג הרעלה כבדה בזמן מלחמת העולם השנייה. הרמז בספר ברור: אם תפסק ההרעלה הטבע יתאושש ויחזור לקדמותו. ההחלטה בידינו.
ביקורת ומסקנות
אצל קארסון, האדם אשם בכל. בעיית הצמחים הפולשים היא בעיה שהאדם יצר כאשר העביר בין יבשות מיני צמחים ששמשו אותו לחקלאות. בעיית החרקים הפולשים גם היא באשמתו של האדם כיוון שאלה נדדו יחד עם הגידולים החקלאיים. אפילו באי גיוון החרקים אשם האדם שהעדיף גידולים חקלאיים הומוגניים ולא מגוונים (single crop). כל "התקדמות" חקלאית היא "באשמת" האדם והיא נתפשת כמזיקה לאקולוגיה. כשמתבררת דעתה של קארסון לשאלה מהי האקולוגיה, מוסיפה הכותבת כי "ישנה אקולוגיה גם ללא גופינו"[7]. לדעתי אמירה כזאת מבטאת כמיהה לאקולוגיה ללא האדם המשחית. "העולם הטבעי" לפי קארסון הוא עולם ללא ההתערבות של האדם. האדם והטבע מתבררים כזרים זה לזה. האדם שהוא חלק ממעשה הבריאה, ומכאן נובע גם חלק מן הטבע, הצליח לגבור על בוראו – הטבע (הטבע בתפקיד אלוהים). בדומה לסיפור "הגולם", האדם מוצג כמוטציה שיצאה משליטה והיא משתוללת בעולם ומשמידה בתנועות גסות את כל בעלי החיים ובעצם, משמידה את בוראה, את הטבע. קארסון מקוננת על הרס הטבע ועל כך שהזיהום הוא ללא יכולת שיקום. "הרס של שנים של התפתחות טבעית". "הטבע עמל דורות וניקה את עצמו מקרינה רדיואקטיבית והנה האדם הורס את הטבע במלחמה כימית המהירה פי מאה מהמנגנונים הטבעיים"[8]. כאשר קארסון שואלת מדוע בכלל מושמדים החרקים היא משתמשת בטיעון של "זכות ראשונים": "מדוע להשמיד אותנו יחד עם החרקים... החרקים אכלסו את כדור הארץ דורות לפני האדם" קארסון מצטטת רופא שגורס "משהו השתבש בסביבה מאז שהאדם הצטרף"[9]. לקראת סוף הספר פוסעת קארסון צעד אחד אחורה מן העמדה שהאדם אשם בכל ומחזירה את האנושות אל מרכז השיח הסביבתי: "האיזון בטבע אינו סטאטוס קוו, אלא מצב שמכייל את עצמו (adjustment) באופן קבוע והאדם הוא חלק מן האיזון בטבע"[10]. באותה הזדמנות היא שוללת את כוונת הזדון של האדם.לאורך כל הספר העבר האקולוגי משורטט בקווים יפים, רומנטיים, אסתטיים ונאיביים ואילו ההווה, המודרנה, הטכנולוגיה והקדמה משורטטים בקווים גסים ומכוערים. בכלל, כל תיאורי הטבע הם פסטורליים, לא רק העבר האקולוגי. הטבע תמיד מוצג כיפה וכנקי ואילו התערבות של האדם מוצגת תמיד באופן שלילי. התערבות של האדם בטבע היא בגדר חטא. קארסון נוקטת בקו של האדרה של הפרימיטיביות והקטנה של המודרנה, ממש דחיפה לפרימיטיביזם של ההוויה. אפילו הגידולים המסורתיים בחברת הציידים-לקטים האינדיאנית, כגון לענה (sagebrush), מוצגים באופן חיובי לעומת גידולים אירופיים מקבילים, כגון ה goatweed. קארסון חוטאת במאבק בקדמה כולה ולא רק בשימוש ברעלים. היא נאבקת ברעיית היתר של העדרים התעשייתיים במערב ארה"ב, בהנדסה חקלאית ובהתערבות גנטית[11].
קארסון מזכירה לקורא בכמה הזדמנויות כי מטרתה היא הצלה של הציבור (האמריקאי) מהרעלה שיטתית. אבל מקריאה מעמיקה בספר, נראה שיעדיה רחבים יותר וכוללים גם הגנה על עולם החי והצומח. הגנה על בני האדם, כלומר הגנה על הציבור, היא רק נגזרת מהמטרה הכללית של הגנה על כל המגוון הביולוגי. לצורך כך מחליפה קארסון בתדירות גבוהה את מושא הביקורת שלה. לעיתים הביקורת מכוונת אל כל בני האדם ומכאן מטרתה היא הגנה על "הטבע הפראי" שהאדם הוא לא חלק ממנו ולעיתים מושא הביקורת שלה הם ארגונים פדראליים אמריקאים, כמו ה FDA שאחראי על אישורי תרופות ושימוש בחומרים כימיים וכמו גופי פיקוח על תוצרת חקלאית שאינם עושים די כדי להגן גם על בני האדם. מוסדות הציבור האמריקאים סופגים ביקורת לאורך כל הספר. קארסון מאשימה את מוסדות הבריאות האמריקאיים, PHS – Public Health Services למשל, בהתעלמות מן הבעיה שבריסוס רעלים והיא קוראת בפומבי לשידוד מערכות של השירותים הרפואיים האמריקאים. גם התעשייה החקלאית האמריקאית שמרבה להשתמש בקוטלי חרקים ובקוטלי עשבים סופגת ביקורת. קארסון מסבירה על ניגוד האינטרסים בענף החקלאות בין המדינה שמעדיפה הגדלת תוצרת חקלאית ובין האדם שמעדיף חקלאות ללא רעלים. היא מוסיפה ביקורת גם על תעשיות נלוות כמו תעשיית ההורמונים האמריקאית ותעשיית הויטמינים ותוספי המזון שהיו בראשיתן בזמן כתיבת הספר."הציבור הוא שפן ניסיון של חומרים" זועקת קארסון[12].
השפה שקארסון משתמשת בה היא סלקטיבית מאוד. במקרים רבים, לשימוש במושג "טבע" מתלווה פועל לא סביל. הטבע מוצג כגוף חושב, ממש אנושי, שיש לו רגשות ומחשבות ושהוא מסוגל לקבל החלטות. "הטבע חכם מאיתנו", "הטבע מתקן את עצמו", "הטבע עמל", "הטבע מציג", "הטבע פותר". הטבע מוצג אפילו כפרסונה משפטית בעזרת משפטים כמו "פשע נגד הטבע". קארסון קוראת לחשיבה מחדש על עולם המושגים שכולנו מורגלים בו. בניגוד למקובל, חרקים וצמחים אינם "מטרד", לטענתה. אבל כאשר הנושא משתנה לחומר כימי כלשהו, משתנה גם המוזיקה המתלווה. ההתייחסות לחומרים הכימיים הרעילים היא אמוציונאלית מאוד ומלאת פאתוס. יש אצל קארסון חומרים "טובים" וחומרים "רעים". היא מוסיפה ציטוט של אלברט שוויצר: "החומרים הכימיים – שטן מעשה אדם". בכלל, החומרים הרעילים זוכים לתיאורים דֶמוניים.
הספר נחשב כאחד מעמודי התווך של "הגל השני של האקולוגיה". זהו ראשיתו של הרעיון כי אקולוגיה היא עניין שמקיף את כל בני האדם. הוא דן באקולוגיה במנותק מהמסגרות המסורתיות של לאומים ומדינות. אך האם הספר הזה דן ברעיונות אוניברסאליים? אומנם רייצ'ל קארסון מתאמצת מאוד להביא שלל דוגמאות של הרעלות ושל שימוש יתר בקוטלי חרקים מכל קצות תבל, אך אין היא שוללת שהפתרון לבעיה שהציגה יהיה במסגרת המדינה או הלאום. לדעתי, הספר לא מפתח רעיון אוניברסאלי מושלם, כלומר הבעיה היא גלובלית אבל לא בהכרח הפתרון. אם כך, מהי גדולתו של הספר? מדוע נחשבת רייצ'ל קארסון לכוהנת הגדולה ולנביאה של הגל השני של האקולוגיה? החידוש החשוב של קארסון הוא הצגה של הקשר בין "הסביבה" ובין בריאות האדם. להערכתי, זוהי פריצת דרך רעיונית. סופסוף האדם הוא חלק מן המשוואה האקולוגית. הוא גם משפיע על הסביבה כמי שמפזר את הריסוס וגם מושפע כקורבן פסיבי של הריסוס.
הספר הוא חלק מכתב אישום כנגד החברה המערבית התועלתנית שמונעת מעקרונות קפיטליסטיים ושמתבוננת על סביבתה דרך פריזמה של רווח או הפסד. החברה המערבית רואה לטווח קצר בלבד ומעדיפה תוצאות מידיות על פני "שימור יכולת" ואגב כך, מזניחה הפרעות מתעלמת מסיכונים. קארסון משתמשת בדוגמה של ריסוס גידולים חקלאיים וקבלת פרי טוב רק בעונת הריסוס והרס של הפרי בעונות הבאות. הכותבת תוהה האם יעילות הנמדדת בדולרים היא זאת שצריכה להכתיב לאן לפנות ובאיזה חומר להשתמש, או שישנה חלופה אחרת.
קארסון מתיימרת לכתוב ספר בסגנון "מדע פופולארי" אך מתחמקת מנתונים מספריים. אין בספר אף טבלה, אין מפות, אין גרפים ואין מדדים או נתונים. קארסון מרבה להשתמש במילים מדעיות כמו אנזימים, יונים ותאים. בשביל לא לסבך את הקורא מוזכרות רק מולקולות עם מבנה פשוט. היא משבצת בכתיבתה אינספור שמות של מתכות ושל חומרים כימיים וביולוגיים, אבל לא מציינת אפילו נוסחה כימית אחת. הכותבת אומנם מבינה שקהל היעד שלה הוא לא רק פרופסורים לכימיה, אלא הציבור האמריקאי הרחב, אך אין זה מצדיק, לדעתי, העדר מוחלט של פרקטיקה מדעית בכתיבתה. כאשר מוצגים כמויות ומינונים אי אפשר לדעת האם זהו מינון גבוה או נמוך. למשל, הדיון על רמת הכלורודין בחיות המעבדה. קארסון מדווחת בלהט שרמת החומר הפעיל עלתה מ 2.5 מיליוניות ל 75 מיליוניות. אבל אין היא מפרטת מהו הסף המסוכן. האם 75 מיליוניות זו רמה סבירה או לא סבירה? קארסון לא טורחת לפרט[13]. למרות שמדובר בספר כימיה בעל היבטים מדעיים, אין בספר כולו אפילו לא הערת שוליים אחת. במהדורה שקראתי הוסיף העורך, מר דקסטר מאסטרס, בסוף הספר רשימת מקורות שלא נכללה במהדורה המקורית. האומנם זהו ספר מדע? מהו הערך של מדע אם הנימוקים אינם מגובים בנתונים ורק מוסווים בסיפורים נאים? הייתכן שהכישרון הספרותי של קארסון מכסה על היעדר הוכחה? הבעייתיות בכתיבה המדעית למחצה של קארסון נחשפת בסוף הספר. כאשר מתברר מהו הכשל הלוגי שבטענה המרכזית. מחד גיסא, החרקים נעלמים ומוכחדים בגלל השימוש ברעל. מאידך גיסא, החרקים מצליחים להתאושש ולחיות למרות השימוש ברעל. כלומר, קארסון אומרת דבר והיפוכו. החרקים גם חיים ומשגשגים לצד ה DDT וגם מתים מֶהַ DDT.הספר נכתב בתחילת שנות השישים, כלומר רק בראשיתו של הגל השני של האקולוגיה ואין בו עדיין את המאבקים הגלובליים שמאפיינים את שנות השישים המאוחרות ואת שנות השבעים. ישנה הדגשה של הגלובליות של ההרעלה, אך הארץ אינה מוזכרת כאובייקט שיש להצילה. הכותבת קוראת להציל בעלי חיים וצמחים אבל אין בספר את "בעיית כדור הארץ". בכלל, "כדור הארץ" כמושג אקולוגי מוזכר רק פעמים בודדות במהלך הספר. אין גזי חממה, התחממות כדור הארץ או חור באוזון, אלא רק השימוש בחומרי הדברה והרעלה כימית. ישנו אזכור בודד ושולי יחסית של נשק כימי[14], אבל אין ביקורת על הפיתוח שלו ועל המפלצתיות של השימוש בו, למרות שבזמן כתיבת הספר היה הנשק הכימי נפוץ יחסית ונעשה בו שימוש כבר בכמה עימותים צבאיים. מעניין בהקשר הזה שקארסון לא מזכירה אפילו פעם אחת את השימוש בציקלון B כחומר הדברה. ההרעלה ההמונית והשיטתית של בני אדם במהלך מלחמת העולם השנייה לא מוזכרת, אפילו לא ברמז. ההתעלמות המופגנת של קארסון מההשפעות המלחמתיות והג'נוסואידליות של תעשיית הרעל מפתיעה ומקוממת. יתכן שרצתה למקד את כל הספר ב DDT ובחומרים הנגזרים ממנו ולהתעלם מכל השאר. בכל אופן, ההתעלמות משאר החומרים הקטלניים משאירה טעם של מגמתיות, כאשר ברור לכל שהשוק המרכזי של DDT הוא אמריקאי. באותו אופן, יש התייחסות זניחה לנשורת גרעינית ולקרינה, במנותק מנשק גרעיני. הקרינה הגרעינית מוזכרת רק לצורך השוואה לאסון הכימי: "אנו נחרדים מקרינה גרעינית, כיצד אנו מתעלמים מהשפעות דומות של הכימיה"[15].
קארסון בונה ומעצימה מפרק לפרק את סיפור התרעלה ההמוני. בתחילתו של הספר מוסבר על הרעלה של טבע דומם כמו מים וקרקע. משם ממשיכה הסופרת להרעלה של חיות שונות ששיאה הוא הרעלה של הסמל האמריקאי, העיט. אחר כך משתפרות טכניקות ההרעלה על ידי שימוש בטכנולוגיה כמו מטוסי ריסוס וכן גם עולה מינון הרעל במאבק נגד מינים פולשים. בהמשך מתקרבת התרעלה אל בני האדם ומורעלים מוצרי המזון, הביגוד, הריהוט, והבתים של האומה האמריקאית. שיא ההרעלה הוא בהרעלתו של האדם עצמו ופריצת מחלות כגון סרטן כתוצאה מכך. לבסוף, במהפך מדהים, מתאושש הטבע, "משיב" מלחמה נגד הרעלים ועולה על מסלול של התנקות מהרעל. החרקים מתגברים על הקשיים, התוצאה משתנה והרעל עוזב את הסיפור מובס.
כוחה של רייצ'ל הוא בכושר הרטורי שלה. היא כותבת באופן מעניין ולכן גם הקורא נמשך לסיפור. היא משתמשת בסגנון נעים ולא מתלהם. היא מקפידה שהנושא יהיה קריא גם בפרקים שלהבנתם דרוש ידע כימי או ביולוגי מעמיק. קארסון ממשילה משלים משכנעים, משתמשת בשפה יפה ובוחרת מילים מעניינות. למרות שנושא הספר, תעשיית הרעל, הוא שלילי קארסון נזהרת שלא להפליג בתיאורי זוועה יתר על המידה ולא נגררת להפחדות אפוקליפטיות. היא מקפידה על נימה של אופטימיות גם כשנראה שלטבע אין סיכוי כנגד המתקפה הכימית שהיא כל כך מתאמצת לתאר. לבסוף, כמו בקומדיה של טעויות, איכשהו הכל מסתדר והספר מסתיים עם סוף טוב.
Rachel L. Carson, Silent Spring, Houghton Mifflin Co., 1962.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה