6 בספטמבר 2011

גרינפיס בראשית שנות השבעים

הסיפור האקולוגי כפי שהוא משתקף מכתבי מייסדי גרינפיס בראשית שנות השבעים


מבוא

בראשית שנת 1969 הכריזה ממשלת ארה"ב כי בכוונתה לערוך סדרת ניסויים גרעיניים תת קרקעיים באי אמצ'יטקה שבשרשרת האיים האלאוטים באלסקה. למרות המרחק העצום מהאי הנידח, אי שם בים ברינג, לחוף המערבי של קנדה, החלו להתרוצץ בחוף תחזיות על אסון אפשרי שיגרם מהניסויים. אחת התחזיות הקודרות הייתה שהפיצוצים הגרעיניים, שהחזק בהם היה פי ארבע מאות מפצצת האטום בהירושימה, עלולים להיות כה עצומים עד שיגרמו לנחשול צונאמי אדיר שיכה בחוף וישטוף את כולו. פעילים סביבתיים, תושבי קולומביה הבריטית ותושבי ונקובר, שראו עצמם כנפגעים פוטנציאלים מהנחשול הצפוי החלו להתאגד ולמחות.

ונקובר של ראשית שנות השבעים הייתה כר פורה לרעיונות אקולוגיים. היה בה כל סוג של התנגדות אקולוגית ואין ספור פעילים סביבתיים בכל נושא אפשרי, אפילו נושאים איזוטריים. בעיר היו מחבקי עצים, פעילים נגד אשפה, פעילים אקולוגיים שהשתלבו בדתות המזרח כמו בודהיזם, זֶן והינדו, פעילים נגד שימוש בחומרי הדברה וריסוס, צמחונים, טבעונים, נודיסטים, פעילים נגד עישון, תנועות "גאיה" ו"חזרה לאדמה", פעילים פוליטיים אנטי מלחמתיים אמריקאים, ילדי פרחים, פעילי זכויות בעלי חיים, פעילים נגד זיהום אוויר, פעילים להגנת יערות ועוד.[1] באחד מהמועדונים סביבתיים בוונקובר בשם "Sierra_Club__Friends_of_Earth", שהוא בעיקרו מועדון טיולים וטבע, התאגדו Irving ו Dorothy_Stowe וכן גם חברו למקצוע של אירווינג סטוו, Jim_Bohlen ואישתו Marie[2]. מארי הציעה הצעה מפתיעה ואמיצה - לחכור ספינה ולשוט בהפגנתיות לאמצ'יטקה ובכך למנוע, או לפחות לעכב את הניסוי. חברי הסניף האמריקאי של מועדון הטיולים התנגדו למאבק הפוליטי כנגד הניסויים הגרעיניים ולא הסכימו שחלק מחברי המועדון ימחו כנגד הניסוי בשם המועדון כולו. ארבעת הפעילים הסביבתיים החליטו לעזוב את Sierra_Club וביחד עם סטודנט למשפטים, בוגר מרד הסטודנטים בפריס באביב 1968, Paul_Coté, הקימו תנועה "אד הוק" חדשה בשם "Don't_Make_a_Wave_Committee". שמה של התנועה מבליט את הסכנה מגל הצונאמי ומטרת התנועה הייתה אחת - מניעת הפיצוצים הגרעיניים.[3]

במקביל להקמת התנועה ולהתארגנות הפוליטית החלו גם עיתונאים שהתנגדו לניסויים לסקר את האירוע ולכתוב מאמרי דעות. אחד העיתונאים Robert_(Bob)_Hunter, שהיה בעברו פעיל בארגון שולי למניעת זיהום אוויר, כתב לעיתון Vancouver_Sun טור מפורסם שפרש משנה אקולוגית חדשנית ונועזת. הטור הקצר שכתב לעיתון הורחב, עובד ונערך ב 1971 לספר "The_Storming_of_the_Mind" ששימש כטיוטת מצע ראשונית של ארגון גרינפיס. האנטר הצטרף לסטוו והקבוצה המורחבת החלה לאסוף עוד מספר פעילים סביבתיים למסע הימי העתידי למניעת הפיצוץ הגרעיני. היה זה ראשיתו של ארגון גרינפיס.

בעבודה זו אבדוק מה הם הרעיונות והתפישות המרכזיות שהובילו להקמת ארגון גרינפיס ולפעולה הראשונה של הארגון. פעולה שנחשבת לאירוע האקולוגי הגלובלי הראשון. מסע ימי ראשון מסוגו, תקדימי, שפתח את "הגל השני של האקולוגיה" ומשמש אותי כמקרה מבחן לבדיקת הרעיונות האקולוגיים של ראשית שנות השבעים. אשתמש במקורות הראשוניים שכתבו, רשמו ופרסמו מייסדי הארגון לפני ובזמן המסע לאמצ'יטקה. אנסה לענות על מספר שאלות שעולות מתוך הכתבים, היומנים, שידורי הרדיו, המכתבים והמצע של גרינפיס, על גלגוליו השונים. אבדוק מה מיקומו ותפקידו של האדם בתורה האקולוגית, כפי שהיא מנוסחת על ידם. אנסה להשיב על השאלה האם האדם והטבע הם תמיד אובייקטים המנוגדים זה לזה. או שאולי, האדם והטבע משתלבים זה עם זה. אתמודד עם השאלה האם האדם הוא תמיד "הרע" בסיפור האקולוגי ובכלל מה זה "טוב ורע" באקולוגיה. אשאל האם "המטרות" של הסביבה ושל האדם מנוגדות זו לזו? או שאולי, הפוך, האדם הוא חלק מהסביבה והוא ברייה כמו שאר הברואים, כלומר האם האדם ומעשיו הם באופן כללי "טובים"? אתמודד עם שאלות הקשורות ב"ציר הזמן האקולוגי". שאלות כמו מתי החל ציר הזמן באקולוגיה, היכן ממוקמת האנושות בציר הזמן האקולוגי וכיצד אמור להסתיים הסיפור האקולוגי. האם מובטחת אפוקליפסה בסוף הזמן, או שאולי ישנו סוף טוב כמו גאולה? אנסה לשאול על תפקידם של הפעילים הסביבתיים בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה של הסביבה ואבדוק לאן מובילים הפעילים הסביבתיים את האנושות.

אקדיש פרק נוסף על יחסם של מייסדי גרינפיס לתיאוריות פוליטיות אחרות. אבדוק את יחסם של ראשוני גרינפיס לרעיון המדינה המודרנית. אברר האם למדינה המודרנית יש תפקיד בסיפור האקולוגי. אנסה לענות על השאלה האם הושפעו מייסדי גרינפיס מרעיונות דומים אחרים, נניח פעילות שמאל מרקסיסטית. אשאל האם התורה המרקסיסטית ממשיכה או משתלבת עם הרעיונות האקולוגיים של מייסדי גרינפיס והאם הרעיונות האקולוגיים נובעים מהמרקסיזם. אבדוק האם מייסדי גרינפיס התנהגו באופן דומה לחברה מרקסיסטית. למשל, האם ישנה אלימות פנימית בגרינפיס ובמה היא מתבטאת?

אשאל האם התנועה האקולוגית היא תנועה הומאנית, שמציבה את האדם במרכז? או שהאקולוגיה היא לא תנועה הומאנית, כיוון שהיא מציבה במרכז את כל המגוון הביולוגי כמו, חיות וצמחים. אפילו מעבר לכך, האם האקולוגיה מציבה במרכז סלעים, תוואי שטח ואדמה? האם האדם הוא רק סרח עודף ברעיון האקולוגי? אבדוק האם האקולוגיה מושתתת על רעיונות דתיים. למשל רעיונות עם נטייה פגאנית כמו התחברות ל"אמא אדמה" ולעוצמות הגדולות של "הטבע". או שהמקורות הרעיוניים של האקולוגיה שאובים ממבנים דתיים אחרים, לא פגאניים אלא נוצריים. אברר האם ישנו דמיון בין הסיפור הנוצרי ובין הסיפור האקולוגי, כפי שמייסדי גרינפיס מספרים אותו.

 
The Storming of the Mind: Inside the Consciousness Revolution

להפלגה המפורסמת של גרינפיס לאמצ'יטקה קדמו מספר מהלכים רעיוניים שהחלו בשלהי שנות השישים והבשילו לבסוף לפעולה ממשית רק ב 1971. אחד המובילים של הרעיוניות האקולוגיים, התיאורטיקן והמנהיג הבולט בשנים הראשונות של גרינפיס היה בוב האנטר שכתב את הספר The_Storming_of_the_Mind:_Inside_the_Consciousness_Revolution"". הספר פורסם תחילה כטור בעיתון Vancouver_Sun ובו הוא פירט לראשונה כמה רעיונות אקולוגיים חדשניים. בפרק הקרוב אסקור את הספר ואת הרעיונות המובילים שבו ואנסה להתמודד עם השאלות שהצגתי במבוא.

כבר בפתח הספר גורס האנטר כי האנושות נמצאת בשלב חדש בהיסטוריה שמאופיין ב"סכיזופרניה ציבורית", כהגדרתו. בני האדם לטענתו, חיים בפיצול של ערכיהם המבולבלים. מחד גיסא, פועלים בני אדם לשיפור מצבם ולשיפור הסביבה בה הם חיים ומאידך גיסא, "האנושות היא הדוניסטית וחזירית שחושבת שהכל שיך לה". זוהי טענה שלא משלימה עם מעשיהם של בני האדם ועם התנהגותם האדישה והאנוכית. האנטר מתאר את הפערים העצומים באנושות ואת המבנים החברתיים השונים, לדוגמה "Bushmen לצד העידן הגרעיני". הוא מדגיש ש"אנו", כלומר התושבים המערביים של צפון אמריקה, בערך כמו ה Bushmen. האנטר מפרט מדוע: שתי החברות, המערבית והפרימיטיבית, שוות מבחינת התפישה העצמית, הפרספקטיבה וההכרה (cognitive). בשתי החברות בני אדם תופשים את עצמם באופן דומה, רק שבחברה המודרנית יש שימוש בכלים טכנולוגים מתקדמים יותר, אבל במהות, כלומר כיצד בני האדם מבינים את "תפקידם בעולם", שתי החברות שוות. לעניין התפישה העצמית של האדם עוד יהיה תפקיד מרכזי בהמשך הספר והיא תהווה את אחד הנדבכים החשובים של הרעיונות האקולוגיים שניסה לקדם. האנטר מסביר מדוע הפילוסופיה המערבית נמצאת במצב של קיפאון וקורא לחשיבה נוספת, לחשיבה שונה, לשידוד מערכות רעיוני ולארגון מחדש של ההגות בעידן המודרני.[4]

פיצול האישיות שהאנטר מתאר אינו רק במבנה החברתי השונה של תושבי כדור הארץ, אלא גם בתוך החברה המערבית. לדעתו, פער הדורות ואי התמודדות של האינדיבידואל עם הפער הזה הוא הביטוי העמוק ביותר של הסכיזופרניה הציבורית. אנשי המערב פועלים בדרכים סותרות, מצד אחד הם יוצרים יש מאין ללא הרף, משפרים את מצבם החברתי בפעולות אקטיביות ואפילו מורדים כשהדברים לא לרוחם. מן העבר השני, החברה המערבית פאסיבית להחריד. "הנוער נעשה מטומטם מסמים ... הנוער בוהה בטלביזיה ואיש אינו מבין את הדור הזה כיוון שהאנלוגיות אינן טובות"[5]. הפער המחשבתי בין הדורות מתבטא, בין היתר, כפער של שפה. הכותב נגעל מחוסר האונים והאדישות של האנושות ובמיוחד מדור הצעירים שבורח מההתמודדות המורכבת ומן האתגרים האדירים שניצבים מולו אל סדרות טלביזיה משעממות, אל סמי הזיות ואל שיכרות. לצד תאור הבעיה, מספק האנטר גם פתרון: "Planet_Earth הוא המקלט הבטוח של כל האבודים שנקלעו אל הסכיזופרניה במובנה הציבורי"[6]. אומנם, האנטר מספק פתרון פרקטי שבאמצעות פעילות אקולוגית יתאפשר לדור הצעיר לצאת ממצב של אדישות, חוסר אונים ופאסיביות, אבל הפתרון הזה הוא לא רק פרקטי. זהו פתרון שיש בו רכיב רוחני בולט. האנטר לא מסתכל על האקולוגיה רק כסוג של ריפוי בעיסוק. לדעת האנטר, האקולוגיה היא בעלת כוח מחייה שיוצק תוכן לחייו של המאמין בה. היא אירוע פסיכולוגי ולא רק טכני. האקולוגיה היא לא רק הגנה אקטיבית על כלבי הים שניצודים לטובת תעשיית הפרוות, או מלחמה בזיהום האוויר שנפלט ממפעלי המכוניות בדטרויט. האקולוגיה היא גם אירוע שיכול להניע את הנוער הרדום, לקדם את האנושות וליצור עולם טוב יותר וגם אירוע עם משמעות נפשית בולטת כי יש בכוחו ליצוק משמעות לחיים.

השלב הראשון בארגון המחשבות והרעיונות שמציע האנטר הוא מיפוי ושירטוט מדיוק יותר של הבעיות איתם מתמודדת האנושות. הכותב מציע לסווג את המשברים הגדולים של החיים בתור מטה-בעיות (metaproblems), שהם תוצאה או אוסף של מספר בעיות קטנות יותר. כפי שהאנטר רואה את הדברים, לצד מטה-בעיות מסורתיות, כמו עימות על רקע תרבותי או מלחמות גזע, הופיעו מטה-בעיות חדשות. העידן המודרני הצמיח מטה-בעיות שמאיימות על שלמות כדור הארץ כמו נשק גרעיני, תיעוש אגרסיבי, אכלוס יתר והרס אקולוגי[7]. לשיטתו של האנטר, האקולוגיה היא מטה-בעיה ולא סתם אוסף של בעיות קטנות ונקודתיות. מכאן שהמאבקים הפרטניים להצלת בעל חיים מסוים, נניח דוב הקוטב או עזניית הנגב, הם מאבקים על בעיות מקומיות וזמניות. הפתרונות שמוצעים לבעיות הללו אינם הולמים את המטה-בעיה הכללית והרחבה. האנטר מצביע על כשלון השיטה האקולוגית נוסח הגל הראשון של האקולוגיה שהמאבקים הנקודתיים אפיינו אותו. פתרונות כמו הקמת שמורת טבע שתגן על גורי דובי הקוטב הנכחדים, או איסור הרעלת בעלי חיים בנגב שיספקו פגרים נקיים מרעל לעזנייה, אינם פותרים את הבעיה הכללית והברורה של הכחדות חיות רבות בכל רחבי הפלנטה. כדור הארץ נותר עם המטה-בעיה כי הפתרונות של הממסדים האקולוגיים המסורתיים, רשויות הטבע הארציות, פיקוח חקלאי וגופי תכנון, שהם לרוב תחת חסותם של ממשלים, אינם מספקים פתרון הולם שיציל את הפלנטה מ"ההרס האקולוגי הצפוי לה". כך גם מוסיף הכותב באגביות רמיזה לסוף האפוקליפטי שצפוי לאנושות אם לא תתקן דרכיהּ. האנטר מפרט שבני האדם אינם יכולים להתרגל להפרעות האקולוגיות כפי שזבובים התרגלו ל DDT[8]. לדוגמה, אין ביכולתם של בני האדם למנוע התפוצצות בטעות של כור גרעיני. האסון האקולוגי שיבוא בעקבות תקלה גרעינית אינו יכול להימנע על ידי רגולציה של נהלי הבטיחות בכורים הגרעיניים, כי רגולציה כזאת היא בדיוק הטיפול בבעיה הנקודתית והתעלמות מהבעיה הכללית, של עצם השימוש באנרגיה גרעינית ושהפתרון לבעיה כללית כזאת צריך להיות אחר. האנטר מצביע שוב ושוב על הצורך הבסיסי של שינוי חשיבה יסודי ביחס למטה-בעיות שהוא מציג.

מה תפקיד המדינה בפתרון הבעיה האקולוגית לפי דעתו של מייסד גרינפיס? המדינה תמיד תספק פתרונות לוקאליים בלבד. הרי זהו תחום המנדט שלה. הבעיה האקולוגית, כפי שהאנטר מתאר אותה, היא בעיה כלל עולמית, הרבה מעבר לגבולות המדינה ולכן גם הפתרונות שמציעה המדינה לעולם לא יפתרו אותה. בהקשר של פתרון הבעיה האקולוגית, המדינה לפי תפישתו של האנטר היא כלי מיותר. אך מלבד הנושא האקולוגי, האם לדעתו של האנטר המדינה מיותרת גם מבחינות אחרות? ההסתייגות של הכותב מהצבא שהוא אחד מסמלי השלטון המובהקים מוביל את הכותב פעמים רבות אל התנגדות כללית יותר, התנגדות אנרכיסטית לרעיון המדינה בכלל. המדינה הריבונית לשיטתו של האנטר, מתוקף המנדט שלה, מגנה אך רק על אזרחיה ועל שטחה ואין לה שום שאיפה אוניברסאלית בינלאומית. לכן לטענתו, בעצם הרעיון של מדינת הלאום יש משהו פגום. המדינה וכן גם האומה והעם, הם מבני יסוד בסיסיים שמאפיינים את ההתארגנות האנושית כולה, שמסודרת מדינה לצד מדינה. אף מטה-בעיה, ובכללן גם המטה-בעיה האקולוגית, לא תיפתר על ידי המדינה או העם, כי כל המטה-בעיות הן גלובליות ועל-מדינתיות. עם התפתחות הרעיון האקולוגי תתחדד הבנה שהמסגרות שניתנות מתוך המדינה לא מספיקות כדי לשמור על הסביבה ועל כדור הארץ וכי יש צורך במתן פתרון כולל לבעיות גלובליות כמו האקולוגיה. במהלך הספר תתחזק הטענה שהמדינה הפכה למיותרת, לא רק כי אינה מספקת פתרונות לבעיות אקולוגיות, אלא כי ישנה תורה הגדולה ממנה, התורה האקולוגית האוניברסאלית. לדעת האנטר, המדינה היא רעיון "חלש יותר" לעומת הרעיון האקולוגי. המדינה היא רעיון מקומי בלבד ואילו האקולוגיה היא גלובלית. בהמשך כתביו של האנטר תבלוט העמדה האוניברסאלית ש"כולנו בסוף בעד כדור הארץ, לא משנה מאיזה אומה ומאיזה עם" כפי שגרס על גרינפיס I במפרץ אלסקה, כשנתפסה הספינה עוגנת בנמל אמריקאי[9]. בגלל שהמדינה ריקה מתוכן מול הרעיון האקולוגי, אפשר להתגרות במדינות ובממשלות חזקות כמו ממשלת ארה"ב (ובהמשך גם ממשלת צרפת), להפר חוקי שייט בינלאומיים על מנת למנוע ניסויים גרעיניים ולהפריע לאוניות ציד לווייתנים.

אם אחזור לרגע לרקע ההיסטורי של התקופה, הרי שכל דור מייסדי גרינפיס הושפעו ממלחמת וייטנאם, מהמחלוקת הפוליטית סביבה ומההפגנות הסוערות נגדה. כך הם גם מעידים על עצמם. חלקם היגרו מארצות הברית לקנדה כדי לחמוק מהגיוס הצבאי למלחמה, כמו ג'ים ומארי בוהלן שרצו להגן על בנם שהיה בגיל הגיוס. מעין "פליטי שמנת" שחיפשו עולם אמריקאי נעים, רודף שלום ונוח כפי שהכירו, רק ללא המלחמות וללא חיילים השבים הביתה בשקי גופות. במהלך מלחמת וייטנאם הייתה אומנם פגיעה סביבתית קשה, אבל הנזק הסביבתי לא היה המניע של ראשוני גרינפיס לפיתוח רעיונות אקולוגיים. הדחף היה המאבק הרעיוני השמאלי למען הפסקת המלחמה ולנסיגת החיילים האמריקאים ולצידו שאר הרעיונות הנלווים שאותם אפרט.

למרות שבוב האנטר הוא יליד קנדה שפעל לרוב במרחב הקנדי, ניכר שהוא הושפע מהאירועים הסוערים שהיו בשנות השישים בשכנה מדרום, ארצות הברית. האנטר כותב מתוך החוויה של המאבק כנגד המלחמה ולא כמשקיף מהצד. הוא משבח שוב ושוב את עלייתה של "תרבות הנגד" ההיפית והאנרכיסטית שצמחה במהלך השנים הללו. הוא מתבל את כתיבתו במאסות אנטי מיליטריסטיות שמהללות את ההיפים, את "ילדי הפרחים" ואת שונאי ומתנגדי מלחמת וייטנאם. לדעתו, אלו צעירים אידיאליסטים שנאבקים ברחובות במעורבות הצבאית המיותרת של ארה"ב בוייטנאם. הוא מציין את ההפגנות הסוערות נגד ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו ב 1968. הוא מזכיר פעמים רבות ובהקשרים שונים את הגל הליברלי שסחף את צפון אמריקה, את הדה-קולוניזציה, את היתרונות של השימוש בסמים, את שחרור האישה, את השחרור המיני ואת התנועה לזכויות האדם. הוא מזדהה עם הדמויות מהמחזה "שיער" שהצבא דוחה אותם. האנטר שותף לתרבות הסמים וה LSD "שמרחיבים את היכולת השכלית". הוא מתלהב מתרבות פסטיבלי הזמר ההמוניים והסוחפים של תקופתו, כדוגמת ה Woodstock, מהצנחן המשוחרר - ג'ימי הנדריקס, מבוב דילן ומהאבנים המתגלגלות. האנטר הושפע גם מההגות ומהשירה של אלן גינסברג, פילוסוף ומשורר אמריקאי שהרבה לכתוב בשנות השישים והשבעים. מאוחר יותר ב 1975, כאשר תנועת גרינפיס תצא לקמפיין הלווייתנים, יתארח אלן גינסברג על סיפון אחת האוניות ויביע הזדהות פומבית עם המטרות האקולוגיות של גרינפיס.[10]

יותר מכל הושפע האנטר מהתנועות לשחרור השחורים, במיוחד מהקיצוניות והאלימות שביניהן, כמו "הפנתרים השחורים". הוא מנמק מדוע הפנתרים השחורים כל כך פופולאריים בקרב השחורים ופחות בקרב האוכלוסייה הכללית. הנטייה החברתית השמאלית המובהקת של הליברליים בארה"ב לא פוסחת על האנטר והוא משבח לאורך כל הספר את הרעיונות המהפכניים המרקסיסטיים האופנתיים של תקופתו ואת מובילי הרעיונות הללו, כגון צ'ה גווארה, מאו דזה-דונג ומלקולם X, רק שהאנטר מעניק לרעיונות הליברליים או המרקסיסטיים גם נופך אקולוגי. הוא לא שוכח להכניס אל שיח הזכויות הליברלי גם את זכויות בעלי החיים. הגישה האקולוגית-ליברלית שלו נובעת מתוך התפישה שגם לאובייקטים אקולוגיים כמו חיות, צמחים ואדמה יש זכויות. לשיטתו, עלייתם של רעיונות אקולוגיים אל מרכז השיח הציבורי היא המשך טבעי של ההתפתחות הרעיונית הליברלית של שנות השישים.

מתי החלה הגלובליות של האקולוגיה ומתי הפכה ממדע למושג רחב יותר? בוב האנטר מציין את חלופת המכתבים בין פרופסור אלברט איינשטיין ובין נשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט, בתחילתו של פרוייקט מנהטן (2.8.1939) כאחד הכתבים הקנוניים של התנועה האקולוגית. במכתבים מנמק הפרופסור המפורסם את הסכנות הטמונות למין האנושי בפיתוח נשק הרסני עם אפקט נרחב כל כך כמו פצצת האטום. אומנם במכתבים מפורטים מספר נימוקים פיסיקליים, תחום הידע של פרופסור איינשטיין, אבל נימוקים אלו משניים לנוכח הנימוקים הכלל אנושיים והפציפיסטיים. אלברט איינשטיין הוסיף נימוקים אנטי מלחמתיים, מנותקים מכל הקשר היסטורי קונקרטי, על גבול התיאולוגיה, ללא שום התייחסות טכנית או כספית. זוהי ראשיתה של ההתנגדות האקולוגית הגלובלית לפי האנטר.[11]

כפי שעניין ההתנגדות לנשק גרעיני חורג מהמסגרת הפיסיקלית כך גם האקולוגיה היא הרבה מעבר למדע. האנטר רק מביא את המכתב כהוכחה לעומקו של הדיון האקולוגי ולכך שהאקולוגיה אינה רק עניין מכאני כמו מדידת הטמפרטורה סביב האלמוגים באוקיינוס ההודי, ספירת ראשי זברות בסוואנה האפריקאית ומעקב אחר קצב פליטת גזי חממה, אלא יש בה מימד עמוק יותר, אפילו תיאולוגי[12]. "האקולוגיה היא אחרי הכל, יותר מאשר אחת מהראשונות שבמדעים המערביים", כותב האנטר. לשיטתו מבחינה מדעית, האקולוגיה יכולה להתנהג כמו כל תחום מדעי אחר, רק שלאקולוגיה יש ערך מוסף בולט ומשמעותי שמבדיל אותה משאר המדעים: "האקולוגיה היא הרחבה של התפישה שהאורגניזם הוא הכל", כלומר האקולוגיה היא הרבה מעבר למדע, היא מדע משופר. האקולוגיה היא תורה כללית יותר שמכילה את הרכיב המדעי בתוכה[13]. האנטר מותח ביקורת על הטכניקה הקטגורית של המדעים המערביים שבוחנים הכל לפי אמות מידה כלכליות, פוליטיות, מדעיות, דתיות, מבלי לראות את התמונה הרחבה שבה מוצבת האקולוגיה.

בנוסף לביקורת הנמתחת על המדע המערבי בוחן האנטר גם את עמדת הפילוסופיה המערבית לגבי האקולוגיה. לשיטתו, התורה האקולוגית החדשה אינה ככל התורות, כיוון שהיא מנותקת מהפילוסופיה המודרנית ונשענת על פילוסופיה קדומה מאוד שימיה קודמים לימי סוקרטס. "המודעות הזאת [הסביבתית] היא פחות אדוקה באילוצים צרים... והיא מובילה לפילוסופיה הוליסטית, כלומר בחזרה אל מעבר לסוקרטס". במילים אחרות, האנטר מציע להשליך לפח המחזור את כל התורות הפילוסופיות המודרניות שנבנו זו על זו במשך דורות החל מסוקרטס בראשית ימי התרבות המערבית ועד לימיו ולחזור לתורה "קדומה יותר" שיש בה "רכיב שאבד", רכיב הוליסטי (כוללני). הנימוק למהלך קיצוני כל כך הוא שהתורות הפילוסופיות הסטנדרטיות, שצמחו עם המסורת המערבית, מעולם לא הביאו בחשבון את נושאי הסביבה ולכן התורות הללו אינן יכולות לספק פתרון מתאים לבעיות העכשוויות, שהן כידוע בעיות אקולוגיות. "האקולוגיה מערבת סופסוף את ההכרה של תורה מערכתית שלמה, במקום כמה מערכות משניות"[14]. ההוליסטיות של התורה האקולוגית תלווה את כתביו של האנטר ואת גרינפיס עוד בהמשך הדרך, כשישוטו לאמצ'יטקה. תוך כדי הביקורת על הפילוסופיה המערבית, מדגיש האנטר את הקדמוניות של התורה הסביבתית ואת המימד הרוחני שלה כשהוא מכריז: "סופסוף נפרצה הדרך לתיאולוגיה של כדור הארץ... דבר שהיה ידוע לכל העמים הפרימיטיביים בכל רחבי כדור הארץ"[15]. לדעת האנטר, המימד הרוחני של האקולוגיה הוא כבר לא רק אופוזיציה למדע ולפילוסופיה המערבית, אלא דת לכל דבר ועניין. האנטר משנה מהלך ובעצם, מייסד דת חדשה, דת אקולוגית.

החלק המרכזי והחשוב של הספר עוסק בהגדרה של מושג חדש, רב משמעויות ופתלתל, שניסח האנטר והוא "התודעה הסביבתית"[16]. הכותב מדגיש כי "לפי הטבע, התודעה ההוליסטית החדשה היא ביסודה תודעה סביבתית". אין זה עקרוני כבר אם האדם באמת נוקט בפעולות אקולוגיות כגון מחזור, חסכון באנרגיה או הגנה על בעלי חיים, העיקר הוא האם יש לאדם "תודעה אקולוגית". אותה תודעה היא המפתח להבנת "בעיית כדור הארץ" ובלעדיה אין טעם בפעולות אקולוגיות גלובליות או נקודתיות. התודעה האקולוגית הפכה באחת לבסיס המרכזי של התורה האקולוגית כולה.

אי אפשר שלא לתהות על הדמיון שבין המושגים האקולוגיים שהאנטר ממשיג ובין המושגים המרקסיסטיים המסורתיים. האנטר, שכאמור, השתייך לשמאל החברתי הושפע מאוד מהמרקסיזם ומהרעיונות החברתיים והאוניברסאליים שבו, אבל התאכזב פעם אחר פעם מהתמהמהות המהפכה המרקסיסטית ומהציפייה המייגעת לה. "התודעה האקולוגית" הוא מושג ששאל מהתורה המרקסיסטית, שבמרכזה נוכחת "התודעה החברתית". לאורך כל הספר מדלג הכותב בקלילות בין מושגים מרכזיים מרקסיסטיים כמו "תודעה" ו"מהפכה" ובין המושגים האקולוגיים החדשים שהוא ממשיג. כפי שהתודעה המרקסיסטית הפכה בפשטות לתודעה האקולוגית, כך גם "המהפכה המרקסיסטית" שינתה צורה והפכה "למהפכה האקולוגית". "התודעה האקולוגית היא המכנה המשותף של המהפכה האמיתית", הוא מצהיר[17]. אומנם הכותב נפטר מההמתנה האינסופית למהפכה החברתית, אך מבלי לשם לב, הוא יוצר המתנה חדשה, המתנה למהפכה הסביבתית. בדומה למהפכה המרקסיסטית, גם במהפכה האקולוגית יש להזדרז לפני שהזמן תם. האנטר מאיץ בקוראיו בעלי התודעה הסביבתית ומסביר שחלון ההזדמנויות מוגבל בזמן: "אנו בעיצומה של התמוטטות אקולוגית ויש לנקוט בצעדים טכניים ופסיכולוגיים מיידיים כדי שנתאים עצמנו למצב החדש"[18]. עם זאת, המשיח האקולוגי עדיין לא הגיע. "יעברו עוד שנים רבות ועוד אלף כתמי נפט עד שהמודעות לכך שכדור הארץ גוסס תחדור לדלת האטומה האחרונה במסדרונות הכוח"[19]. בציטוטים הללו מודגש הפרדוקס של המהפכה האקולוגית. מחד גיסא יש להמתין עד שהתודעה האקולוגית תחלחל עד לאחרון האנשים ב"מסדרונות הכוח" ומאידך גיסא יש להזדרז ולנקוט בפעולות מיידיות כדי "להתאים עצמנו למצב החדש".

מדוע נכשלה המהפכה המרקסיסטית? מדוע הרעיונות המרקסיסטים על חברה צודקת ושוויונית לא הגיעו לכדי הבשלה ולא שטפו את העולם הרחב? לדעת האנטר, היעדר הרכיב התודעתי הסביבתי הוא התשובה. האנטר מוסיף שהמאבק האקולוגי דורש רמה תודעתית גבוהה יותר ממאבקים אחרים[20]. ההתעלמות מהגורמים האקולוגיים היא זאת שהכשילה את המהפכה המרקסיסטית שבוששה לבוא. בנוסף לנושא החברתי המסורתי יש במהפכה האקולוגית החדשה גם את הנושא הסביבתי והתוספת הסביבתית הופכת אותה לבעלת משמעות נרחבת יותר. מעתה "המהפכה" היא הרבה מעבר לאירוע חברתי מצומצם. "המהפכה" היא בראש ובראשונה אירוע סביבתי והוליסטי וככזה היא מכילה בתוכה גם את המהפכה החברתית וגם את הנושאים הסביבתיים. המהפכה האקולוגית הפכה להיות המהפכה, בהא הידיעה, שלה חיכו ההמונים והיא זאת שתביא לאנושות את בשורת השוויון והצדק. היא מה שיחסל את הניצול הפוגעני של כדור הארץ, את בזבוז המשאבים המיותר ואת המבנה החברתי המעוות של מנצלי סביבה חזיריים מול מנוצלים שפופים ונרמסים. וכך כתב מייסד גרינפיס: "התודעה האקולוגית היא ההבדל בין חרות ובין שעבוד"[21]. האנטר מצביע על הקשר העמוק בין הקפיטליזם, שנשען על ראיה לטווח קצר ושמחפש רק רווח מידי, ובין זיהום ופגיעה בלתי מתחשבת במשאבים המשותפים של האנושות כולה. הקפיטליזם מושתת על חמדנות ואותה חמדנות מובילה בשלב הראשון לחיסול ולבזיזה של כל משאבי כדור הארץ ובשלב מתקדם יותר להרס סביבתי מוחלט. הכותב מנמק ומסביר שהתודעה הסביבתית רגישה יותר לנזקים הנגרמים מהקפיטליזם מאשר התודעה החברתית, כי הנזק הסביבתי הוא לרוב בלתי הפיך, עובדה שנעדרת מהביקורת המרקסיסטית על הקפיטליזם.

לא רק המרקסיזם עיוור לענייני הסביבה, הפשע הזה מאפיין את כל השדה הפוליטי. "כל התורות הפוליטיות, קפיטליזם, קומוניזם וגזענות אינן מתחשבות בסביבה"[22]. רק התורה האקולוגית, שהיא תורה שמקיפה את כל האידיאולוגיות ומאגדת אותם, מצליחה להסביר ואפילו לפתור את הבעיה. האנטר הגה תיאוריה שמחלקת את התודעה לשלושה שלבים: השלב הראשון הוא תרבותי, השלב השני הוא פוליטי והשלב השלישי והחשוב מכולם הוא השלב סביבתי[23]. אצל האנטר האקולוגיה היא תורה עליונה שמאגדת את כל העולם הפוליטי המגוון. בכוחה של התודעה האקולוגית לגשר מעל התהומות הפוליטיים, כי הפוליטיקה כולה היא שיקוף של מאבקים בין בני האדם לבין עצמם ומאבקים אלו אינם מתחשבים בענייני סביבה ולכן גם לעולם לא מגושרים. כך גם כל ניסיון לגשר עליהן ידון תמיד לכישלון. לעומת זאת, "התודעה האקולוגית החדשה ממשיכה מעבר לקטגוריות הפוליטיות". התודעה האקולוגית מקיפה את כל המחלוקות הפוליטיות ובכוחה לגשר גם על פער הדורות שהטריד את הכותב בתחילת הספר. האנטר מייצג תפישה חדשה שלפי דעתי, תאפיין את גרינפיס במהלך השנים הראשונות של התנועה והיא השלכה של כל הפראקטיקות הפוליטיות הישנות כמו שמרנות, ליברליזם, סוציאליזם, קומוניזם ודומיהן שלא מצליחות לתאר נכוחה את המתח הסביבתי בכדור הארץ ואת "הבעיה הסביבתית". למשל, האקולוגיה לשיטתו של האנטר, היא לא הסתעפות של הליברליזם למרות שמתקיים בה שיח זכויות, ולכן אי אפשר "לשחק" בשדה הפוליטי החדש שהגדיר בכלים ליברליים. מייסד גרינפיס מנסה להמציא מחדש את המשחק הפוליטי רק עם כללים אקולוגיים. אקולוגיה בראות עיניו, היא מתודולוגיה להבנת המציאות כולה ולא רק חלק ממנה. היא משקפיים שדרכם נבחן העולם כולו[24]. התורה האקולוגית ההוליסטית של האנטר היא טוטאלית והיא כוללת את כל תחומי החיים ומכילה בתוכה גם את השדה הפוליטי.

אפילו גישות אחרות לפתרון בעיות סביבתיות אינן טובות. מהטעם הפשוט שאין הן הוליסטיות, כלומר שאין הן מביאות בחשבון שהאקולוגיה מקיפה הכל ושהפתרון חייב להיות מושלם לכל כדור הארץ ולא "כיבוי שרפות" מקומי. "יש הטוענים שהאסון הסביבתי וההתמוטטות יכולה להימנע על ידי פעולות קפדניות וטכנולוגיות, אף על פי שהוכח כי משוואת ההידרדרות הסביבתית אינה משוואה של נעלם אחד כמו זיהום אוויר, עליית ריכוז חד תחמוצת הפחמן [CO] או קרינה"[25]. רק שינוי תודעתי עמוק ואימוץ של העמדה ההוליסטית האקולוגית יפתור את הבעיה המוצגת. אומנם האנטר משתדל להסביר שאימוץ סט הכללים האקולוגי מרחיב את הדיון הפוליטי, אך לדעתי, ההזנחה של הדיסציפלינות הפוליטיות השונות והתמקדות בנושאים סביבתיים בלבד רק מגבילה את דרגות החופש הפוליטי ומצמצמת את הדיון. האמירה שהאקולוגיה היא תורה "שכוללת את הכל בתוכה" רק מטאטאת נושאים אחרים, נושאים פוליטיים שאין להם נגיעה סביבתית, מתחת לשטיח האקולוגי עם תירוץ שהנושא ייפתר מאיליו כשיאומצו הכללים האקולוגיים.

לאחר שהגדיר את התודעה הסביבתית חוזר האנטר לרגע לנושא המדעי ומסביר יותר בפרוטרוט כי האקולוגיה אינה תורה אבסטרקטית שמנותקת מהמציאות. האקולוגיה היא תורה שחורגת מההגדרות המדעיות הסטנדרטיות, חוצה קווים שמפרידים בין קטגוריות מקובלות ומפנימה את "ההרמוניה האינטואיטיבית של הסביבה". הרמוניה כזאת שררה בעולם לפני "המתקפה של האלפבית והגיאומטריה" והיא כמעט נעלמה מהעולם ולמעשה, שרדה רק בחברות שבטים פרימיטיביות כגון חברות אינדיאניות, או חברות ציידים-לקטים אפריקנים. אך לדעתו, המצב הזה עומד להשתנות ומעתה "התודעה הסביבתית תוטבע בילדים שיגדלו עמה". האנטר מודע למדעיות הבעייתית ולהטלת הספק ברעיונותיו ומודיע למקטרגים, למפקפקים ולמזלזלים בהתאם, כי "ישנה אמונת יתר במדע וברציונאליות שבטכנולוגיה"[26]. זהו עוד פרמטר שמבדיל את התודעה הסביבתית מהפרקטיקה המדעית המסורתית. התודעה הסביבתית היא הרבה מעבר למדע. התודעה הסביבתית היא "הרמונית". לעיתים גולשת הביקורת של האנטר על המדע למאבק בנציגי המדע בעידן המודרני, בטכנולוגיה ובתיעוש. גם בהערצה של הפרימיטיביות והפגאניות יש מימד אנטי טכנולוגי ואנטי תעשייתי. כפי שהאקולוגיה משלבת את האדם והסביבה לכדי ישות אחת כך היא משלבת גם את המדע עם האמונה לתורה אחת.

מהו סיפורה של האנושות בעיניים אקולוגיות? מתי החל הסיפור האקולוגי וכיצד הוא מתקדם, וכן מה יהיה סופו של הסיפור האקולוגי? השאלות הללו שהצגתי במבוא צפות ועולות במהלך הספר. האנטר לא מתעלם מהצורך בהצגה של ההיסטוריה הסביבתית. הגישה שאותה פיתח הכותב שהאקולוגיה מקיפה את כל תחומי החיים לא מאפשרת שלא להסביר לקורא מאין הוא בא, היכן הוא נמצא ולאן פניו מועדות. רק הפעם מסופר סיפורה של האנושות דרך פריזמה סביבתית. וכך כתב האנטר:

"התרבות המערבית צמחה מתוך תרבות פרימיטיבית ותפשה עצמה כמי שגורשה מגן העדן. היא מצאה עצמה בסביבה, שלמעשה היא מקום העונש. תרבויות אחרות רואות עצמן עדיין בגן עדן ... אך אנשי המערב שולטים בתרבויות אלו ומהגרים לכל רחבי תבל ... מראשית ימיו המערב מושחת ומבוסס על ניכור לסביבה. בעיניים מערביות הסביבה היא תמיד עוינת ... ההתמוטטות של הסביבה תכריח את אנשי המערב להשתנות ולחזור לאיזון".[27]

בתיאור של האנטר מקופלת כל ההיסטוריה האנושית. סיפורה של האנושות התחיל בשהייה אידילית ונאיבית בגן העדן. החיים האנושיים נראו אז מושלמים כפי שחייהם של העמים הפרימיטיביים הם מושלמים. מה הפרוש האקולוגי ל"חיים מושלמים"? אלו חיים של השתלבות והרמוניה של האדם עם הסביבה ולא של ניכור וקונפליקט בין האדם ובין הסביבה. האדם הפרימיטיבי הוא חלק מהסביבה ואף יותר מזה. אין רק "אדם" ולעומתו רק "סביבה". האדם והסביבה הם אחד, מעין יצור מיתולוגי מאוחד "אדם-סביבה". לפתע התרחש "החטא הקדמון", שלעניות דעתי, קיים גם באקולוגיה והאדם והסביבה נקרעו זה מזה. האדם גורש מגן העדן האקולוגי בבושת פנים, אך עדיין נמצא ביחסי גומלין עם "הסביבה" כי הסביבה היא כדור הארץ שעליו חי האדם. לפי דעתו של האנטר, האנושות עדיין חייה בצילו של אותו חטא קדמון שגורם לאדם להתנהג כפי שהוא מתנהג ולהיאבק בסביבה כל הזמן. כל זאת מבלי שהאדם מבין שהוא והסביבה הם גוף אחד. אבל הזמנים משתנים והמאבק המתמיד של האדם עם הסביבה, שזה כפי שהסברתי, מאבק של האדם נגד עצמו ונגד הרוע הטבוע בו, מגיע אל שלב ההכרעה. ההידרדרות של הסביבה והפגיעה המתמשכת בה מובילים את האנושות אל סף התהום. הקטסטרופה האפוקליפטית, שהאנטר רומז עליה במהלך הספר, ממש בפתח ועוד צעד אחד בכיוון הלא נכון והאנושות והסביבה יאבדו. רוחו של האנטר לא נשברת כי יש מושיע בשער שיגאל את האנושות. "הראיות המצטברות על התמוטטות אקולוגית יכריחו את מאמצי המאמינים להתאחד"[28]. התודעה האקולוגית שפושׂה באנושות תגרום לבני האדם לשנות את אורחותיהם, להתאחד ולפעול באופן אקולוגי. התודעה היא זאת שתציל את האדם והסביבה מהגורל הקטסטרופאלי הוודאי שלהם. היא זאת שתבטיח את חזרתו של האדם לגן העדן האקולוגי ולהתמזגות מחדש עם הסביבה.

האנאלוגיה בין הסיפור האקולוגי כפי שהאנטר מספר אותו ובין הסיפור הנוצרי ברורה מאוד. בדומה לנצרות גם באקולוגיה ישנו רעיון אוטופי ברקע. רעיון של עולם מושלם שבו כל בני האדם חיים באופן הרמוני זה עם זה. רק שבסיפור האקולוגי ההרמוניה היא לא רק בין בני האדם אלא גם עם הסביבה. החזרה אל גן העדן היא וודאית והפעם יחזור האדם אל גן העדן משוכלל יותר כי יהיה כבר בעל תודעה אקולוגית. האנטר מכריז שהאנושות נמצאת בשלב בהיסטוריה שבו הבעיה האקולוגית נוכחת והתודעה החדשה מתפרצת ובראות עיניו אנו בפתחה של הגאולה ושל החזרה לגן העדן.

היכן האדם בתורה האקולוגית של האנטר ומהו היחס בין האדם המערבי והמודרני ובין האדם הפרימיטיבי והפגאני? האדם המערבי שגורש מגן העדן האקולוגי מצטייר כאויבה של האנושות והסביבה. הוא זה שחי בניכור אל הסביבה ובמאבק מתמיד עמה שבמסגרתו הוא מנצל את משאביה ניצול יתר, הורס ומזהם כל שטח חדש שאליו הוא מגיע ומשחית את מעט העמים הפרימיטיביים שעדיין חיים באופן הרמוני עם הסביבה. האדם המערבי "שולט" באדם הפרימיטיבי, מהגר אל המרחב הגיאוגרפי שלו וכופה עליו את ערכיו. האדם המודרני הוא בתפקיד "הרע" בסיפור. לעומת האדם המודרני, ניצב האדם הפרימיטיבי שמציג חיים אחרים, אלטרנטיביים למודרנה. חיים שבהם האדם חי בהרמוניה עם הסביבה ולא הורס או מנצל אותה. האוכלוסיות הילידיות למשל, האינדיאנים, הם מבחינת הכותב, שומרי הגחלת של הרעיון האקולוגי. האינדיאנים הפגאנים שחיים "קרוב לאדמה" הם דוגמה לחברה שעוד לא התרחש בה החטא הקדמון ושהיא עדיין חיה חיים אקולוגיים מושלמים בגן עדן. האדם הפראי הוא "הטוב" בסיפור האקולוגי. האנטר מפרט שכל מעשיו של הפרימיטיבי הם מעשים אקולוגיים, אפילו ייצור כלי נשק, כי הנשק הזה שמשמש לרוב לציד הוא לטובת הישרדותו של האדם ואין לו פן של ניצול או הרס אקולוגי[29]. הציִיד של האדם הפראי זהה לצייד של אריה שתופס אנטילופה, כי צייד כזה הוא חלק מהאקולוגיה ולא שבירה של הכללים האקולוגיים. הכותב משלים עם התפישה "שיש ציידים ויש ניצודים", כי כך היא דרכו של הטבע. כאשר התודעה האקולוגית תופיע באדם המודרני הוא יחזור להיות חלק מהמשוואה הסביבתית וחלק מהאיזון העדין שבין האדם ובין הסביבה. הסופר סוגר מעגל עם תחילת הספר כאשר הוא טוען שאין שום הבדל תודעתי בין ה Bushmen ובין אנשי המערב. כעת מתברר שההבדל ביניהם מתמצה בגישה לסביבה. כלומר, התודעה הסביבתית היא במצב "טבעי" אצל ה Bushmen, איננה קיימת אצל אנשי המערב ונוכחת במלוא עוצמתה אצל פעילי הסביבה. המאבק להצלת העולם מהסוף האפוקליפטי שצפוי לו הוא גם המאבק לשימורם של התרבויות הילידיות. האקולוגיה היא חלק אינטגראלי מהתרבות הפגאנית, היא חלק מהעולם שאבד כאשר סוקראטס הגה את "הרעיון המערבי".

האנטר אומנם לא כותב זאת במפורש, אבל בדרכו המרומזת הוא מוביל את הקורא אל הרעיון של בריאת האדם מחדש. האקולוגיה של מייסד גרינפיס יוצרת אדם שמשתלב עם הטבע באופן מושלם. זהו אדם לא תעשייתי או לכל הפחות פוסט-תעשייתי. אדם שלא מזהם ושחי בהרמוניה מושלמת עם הסביבה. אדם שנמנע מכל פגיעה מיותרת בכדור הארץ ובעולם החי ומקפיד על כל מצווה אקולוגית קלה כבחמורה. האדם האקולוגי החדש הוא שומר הסף של גן העדן האבוד שיש בראשו של הכותב. האנטר מדמיין את לידתו של אדם טוב יותר, מושלם מבחינה אקולוגית, מעין Homo_Ecologicus שהוא התפתחות חיובית של האדם המודרני שיחדול ממעשיו הרעים והאנטי אקולוגיים. אם אחזור להשוואה הקודמת למרקסיזם הרי שמתברר שגם באקולוגיה של הגל השני ישנו פרוייקט מקביל ל"פרוייקט האדם החדש" הקומוניסטי.

בוב האנטר מבשר על חזון אוטופי מוחלט שבו התודעה הסביבתית תהיה נחלת הכל והאנושות והסביבה יחיו בהרמוניה מושלמת. גן עדן עלי אדמות, אוטופיה אקולוגית. מהעבר השני כל הזמן מרחפת מעל ראש האנושות סכנה מוחשית של התמוטטות אקולוגית ואפוקליפסה: "אנו בסחרור ובמערבולת שאוכלת את כל משאבי כדור הארץ ומובילה לאסון". הוא מציג את אמריקה כדוגמה מושלמת לדיסונאנס העמוק בין המציאות העגומה ובין החזון האוטופי: "מארץ זבת חלב ודבש הפכנו [קליפורניה] לארץ ערימות אשפה וערפיח"[30]. ולעומת זאת, אמריקה יכולה להגשים את היעוד הגלוי שלה. היא יכולה להיות אוטופיה מושלמת, מופת לשאר האומות ואור לגויים[31]. זוהי, לפי דעתו, המהפכה "האמיתית". מהפכה שהיא שכלול אקולוגי של המהפכה המרקסיסטית, "זוהי מהפכה שהיא מעבר לבריקאדות".[32]

בסוף סיפרו מגיע האנטר לחלק המעשי. הוא קורא לאיחוד השורות של כל תנועות ההתנגדות של זמנו, לפנתרים השחורים, למועדון ידידי כדור הארץ (Sierra_Club) ולכל מי שמוכן להרים את נס המרד האקולוגי החדש, תחת סיסמת ההתנגדות המשומשת והממוחזרת: "אחי כל העולם, התאחדו!"[33]. לדעת האנטר, הסטאטוס של התנועה האקולוגית הוא כמו של תנועת התנגדות, דוגמת "הפנתרים השחורים". בהתאם הוא המשיג את המושג "הפנתרים הירוקים" שהם המקבילה האקולוגית לפנתרים השחורים הלוחמניים. הפנתרים הירוקים יאחדו את מאבק השחורים, את כוח הסטודנטים הלוחמני ואת שאר הנאבקים למען זכויות המיעוטים לתנועת התנגדות אחת, יעילה יותר, שכוחה טמון בפנייה לקהל רחב מאוד - האנושות כולה. לפי דבריו, תנועת הפנתרים הירוקים לא תכשל כמו הפנתרים השחורים, כי התודעה הסביבתית שתהייה רווחת למדי תגרום לכך שקולה ייפול על אוזניים כרויות. הקריאה למאבק אקולוגי גלובלי היא מעבר לפרקטיקה מקומית צרה של מניעת זיהום אוויר באזורי תעשייה, או הגנה על המגוון הביולוגי בחופים של קולומביה הבריטית. זוהי קריאה אוניברסאלית להפסקת כל פעילות שאינה משתלבת עם עקרונות האקולוגיה ומעבר חד ל"עולם אורגאני", כהגדרתו, שבדומה לתורות דתיות מזרחיות כמו בודהיזם וזֶן או לחברות שבטים פרימיטיביות "מאחד את האדם והסביבה" לישות אחת.[34]

האנטר קורא בספרו להימנע מאלימות בנימוק "שכרגע, המאבק הסביבתי הוא בשלב לא אלים"[35]. אין באמירה הזו התנגדות עקרונית כנגד שימוש באלימות. להיפך, ישנה רמיזה שהאלימות קיימת אבל מותנית בזמן. כאשר האנטר כתב את הדברים לא היה זה, לדעתו, "השלב" במאבק האקולוגי שבו יש להשתמש באלימות, אך אין שום מניעה ששלב כזה יגיע יום אחד. לעומת התוכן המסויג והמרומז, הרטוריקה של האנטר היא אלימה, ישירה וגלויה. אם כך כיצד צריך לנהוג ובאילו פעולות יש לנקוט בשלב הנוכחי של המאבק הסביבתי? לצורך כך ממציא האנטר את המושג "Mind_Bombing". אלו פעולות לא אלימות, אבל בהחלט חצופות ונועזות, שיכולות לעורר רגשות עמוקים אצל הקהל שצופה בהם. התמונות הקשות יזעזעו את הציבור ויעוררו אהדה למטרות הארגון. למשל, צילום תמונות של לווייתנים מתים שגופותיהם נגררות במים הצלולים של האוקיאנוס[36]. או צילום כלבי ים שחוטים שדמם מאדים את משטח הקרח הסטרילי במפרץ האדסון[37]. ארגון גרינפיס ובראשו בוב האנטר השתמש בטכניקה הזאת פעמים רבות במהלך שנות השבעים. ה Mind_Bombing הוא בדיוק הרעיון שמאחורי המסע הראשון של גרינפיס. זאת הפעולה המתריסה שאליה כיוון בוב האנטר כשהצטרף לצוות הספינה. זאת הפעולה שתמשוך את דעת הקהל ושתעורר אמפתיה למטרות הארגון. בוב האנטר ושאר חברי גרינפיס יצאו לים רק לאחר שהושלם מהלך רעיוני רחב ביותר וגובשו העקרונות הבסיסיים של האידיאולוגיה האקולוגית וכן גם דרכי פעולה מקובלות.

Greenpeace I

לאחר התארגנות קצרה חכרו מספר פעילים סביבתיים, כולם חברי התנועה "Don't_Make_a_Wave_Committee" את ספינת הדיג, "Phyllis_Cormack". יחד עם הספינה הגיע הקפטן (הסקיפר) שלה John_Cormack והמהנדס Dave_Birmingham. בעצת אחד הפעילים, Bill_Darnell, הסבו את שם הספינה ל Greenpeace. בוב האנטר התלהב מהשם הקולע שהפך מאוחר יותר לשם התנועה כולה. כמה אנשים התרעמו על ההרכב הגברי ועל התחושה של יציאה למבצע צבאי, אבל הנושא המגדרי הושתק איכשהו. ב 15.9.1971 יצאה הספינה מנמל ונקובר להפלגה ההיסטורית כשעל סיפונה שני אנשי צוות ועשרה פעילי סביבה קנאים שנבחרו בקפידה ושהיו נחושים למנוע את הניסוי הגרעיני. צוות נוסף, שבו כבר נכחו נשים ספורות, נשאר על החוף והתארגן בחשאי עם ספינה נוספת (Greenpeace_II) למקרה שהספינה הראשונה תכשל או תיתפס.

העיתונות המקומית ליוותה את יציאת הספינה למשט כנגד פצצת האטום. האנטר התחייב לכתוב טור קבוע לעיתונו Vancouver_Sun, הצלם Robert_(Bob)_Keziere תיעד בתמונות דרמטיות וכן גם מונה דובר לספינה מטעם גרינפיס – Ben_Metcalfe[38]. לאחר מספר ימים, שלח משמר החופים האמריקאי מטוס הרקולס כדי לאתר את הספינה בים ולהורות לה להסתובב לאחור. מטוס ההרקולס נכשל במשימה ולא הצליח להורות לספינה לעצור וכך הצליחו הפעילים להתריס בפעם הראשונה כנגד הממשל האמריקאי.

בעיני הפעילים, היה השייט מאבק הרואי של חלשים כנגד חזקים. אומנם, הפעילים הסביבתיים היו עם ספינה רעועה, ללא כסף בחשבון הבנק ובעצם ללא כל יכולת צבאית, אך בעיני רוחם הם היו חמושים בתפישה אקולוגית מחודדת ובאמונה חדורה. אמונה כפי שהאנטר ניסח אותה בספרו שיצא לאור רק שלושה חודשים לפני המסע. לעומתם, עמד צבא ארה"ב העצום והחזק, חמוש מכף רגל ועד ראש, אך חסר השליחות האלוהית. הדימוי שבו בוחרים הפעילים לתאר את מאבקם, דימוי של חלש בעל תודעה מול חזק חסר תודעה היה נוכח בטור העיתון שכתב האנטר והוא נשען על המיתולוגיה המקראית[39]. לדעתי, זוהי פרפראזה לסיפור דוד וגוליית. דוד האקולוגי נגד גוליית האמריקאי. האמת האלוהית, בפרושה האקולוגי, היא לצידם של גרינפיס והנשק האטומי שאין מאחוריו שום קדושה או אמת, אלא רק התגלמות של כוח ורוע יובס כפי שגוליית הפלשתי הובס[40]. הענק האמריקאי שיש לו אינספור פצצות אטומיות ושבלחיצה אחת על הכפתור האדום יכול להשמיד את האנושות כולה יוצא מאיזון ומאבד שיווי משקל לנוכח מספר הִיפים פרועי שיער, לבושי סחבות ומגודלי זקנים שמטיחים בו בעזות מצח את "האמת האקולוגית" שלהם. סיפור דוד וגוליית לא היה סיפור המיתולוגיה היחיד שאנשי גרינפיס נשענו עליו. כבר במבוא לספר הזיכרונות דן האנטר בשאלה ההיפותטית האם יש להשוות את מסע גרינפיס למסעות אודיסאוס, או שמא יש להשוות את המסע לאיליאדה[41]. פעילי גרינפיס גם השוו את המסע לספר המפורסם "מובי דיק" ולספרות פנטזיה קאנונית. הדמיון בין מסעם של הגרינפיס ובין עלילות ספריו של ג'.ר.ר טולקין, "שר הטבעות" ו"ההוביט", היה נושא שיחה שכיח.[42]

המאבק כנגד הגרעין האמריקאי גלש מעבר לדפי העיתון ולגלי האתר ועבר למישור הפוליטי. ראש ממשלת קנדה ונשיא ארה"ב באו בדברים. האנטר כתב טור חשוב לעיתון שדן במצב הפוליטי החדש. הטור לווה בשידור רדיו ציבורי שבו הקריאה תגובה Dorothy_Metcalfe. התגובה חשובה להבנת היחס של מייסדי גרינפיס לפוליטיקה ולגורמים פוליטיים בכלל".

"ראש הממשלה, פייר אליוט טרודו, פרסם הצהרה שמגנה את ההצעה לערוך ניסויים גרעיניים באמצ'יטקה, אבל הוא נכשל בהעברת המסר למפגינים בגרינפיס [הספינה]. דובר מטעם גרינפיס אמר בוונקובר כי ראש הממשלה ניסה ליצור קשר רדיו עם הספינה אך זו הייתה בתעלת גרנוויל, מעבר לטווח הרדיו, בדרכה לאי אמצ'טקה בניסיון לעצור את לוח הזמנים לניסוי הגרעיני של ממשלת ארה"ב... ההצהרות של טרודו מצביעות על דאגתו הרבה מהעניין שמדיר שינה מעיניהם של תושבי קנדה... ממשלת קנדה עדכנה את הממשל האמריקאי שהיא אינה יכולה להסכים עם ההצעה לניסויים ואנו מאמינים שכל הניסויים צריכים להפסק... באותו הזמן נשלח טלגרם מחאה לנשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, המכיל 6000 חתימות של הקואליציה הקנדית לעצירת הפיצוץ באמצ'יטקה."[43]

האנטר הגיב לדברי ראש הממשלה: "זו הצהרה קלושה (wishy_washy) וכשאתה מתמצת אותה אלו סתם דיבורי סרק (cabbage_talk)"[44]. למעשה, לפי התיאור של האנטר, המדינה הקנדית פשטה את הרגל וחדלה מלתפקד. ממשלת קנדה, שראש הממשלה טרודו הוא נציגה, אמורה להגן על תושביה, אבל במקום למלא את תפקידה היא מגיבה תגובה רפה. לדעת האנטר, השלטון הקנדי נגרר לתגובה המאוחרת והסתמית הזאת ולא באמת מעוניין לפעול למען אזרחיו ולהיאבק בנשק הגרעיני. ממשלת קנדה עסוקה במסרים, בהצהרות ובמכתבים לנשיא ארה"ב, שהם מעשים חסרי כל תכלית, כי אין ביכולתם להשפיע על הניסויים הגרעיניים. התגובה, העיתוי והמעשים של ראש הממשלה הקנדי, שנכשל אפילו בניסיון שידור רדיו לספינה, מעידים לדעת חברי גרינפיס כי דבריו הם מן השפה אל החוץ וכי הוא מנהל מדיניות נפסדת שאינה מתאימה לרוח התקופה ושכבר בניסוי הקודם ב 1969 אבד עליה הכלח. פעילי גרינפיס זלזלו ביוזמות של הפוליטיקה הסטנדרטית, שהיא פוליטיקה מסואבת לטענתם. אך חוסר האונים המדיני שהאנטר מתאר אינו נחלת קנדה בלבד. חוסר האונים הוא דפוס התנהגות אופייני וחלק מההתנהלות הנורמאלית בכל מדינה ליברלית, כך חשבו אנשי גרינפיס. התגובה המשעשעת של האנטר מסתדרת היטב עם הרעיונות המוקדמים שהגה בספרו לגבי אי יכולתה של המדינה המודרנית להתמודד עם משברים אקולוגיים גלובליים. המסע כולו הוא התפתחות של הרעיון שהאקולוגיה היא מעל הפוליטיקה[45]. השיח המהפכני האוניברסאלי שאפיין את גרינפיס נכח לאורך כל המסע. למשל, ההשתעשעות עם הרעיון של הקמת "צבא כדור הארץ" מעל ראשיהן של ממשלות ויציאה של הכוחות העל-לאומיים "למלחמת עולם שלישית" נגד התיעוש, נגד זיהום האוויר ונגד הפוגעים בכדור הארץ. בתגובותיהם של דורותי מטקלפה ובוב האנטר יש מחאה ובוז כלפי הפוליטיקה הפשרנית בכללותה. הפוליטיקה "הרגילה", לא בהכרח הקנדית, זוכה ללעג מתמשך ממייסדי גרינפיס. הפוליטיקאים הרגילים "לא מבינים" את המסרים של מייסדי גרינפיס, למרות שמדובר באנשים רציניים ביותר כמו נשיא ארה"ב וראש ממשלת קנדה. הפוליטיקאים שעסוקים בהעברת מסרים משמימה הם חסרי תודעה אקולוגית ולכן לא יכולים להבין גם אם יתאמצו.

אל הוואקום שהשאירה מאחוריה המדינה המודרנית נשאבו הפעילים הסביבתיים. ההרגשה של הפעילים על הספינה הייתה שהם הצי הקנדי האמיתי. הם מגנים על קנדה ועל האנושות כולה מפני הנשק האטומי, כך כתב האנטר בטורים שלו לעיתון[46]. לעומת ממשלת קנדה, הפעילים הסביבתיים רואים עצמם כשליחים של האנושות כולה ושבגופם הם יגנו על כל בני האדם ולא רק על תושבי קנדה. ההתפתחויות הפוליטיות גרמו לפעילים להתרוממות רוח ולהרגשה שהעם הקנדי כולו מאוחד מאחוריהם, אפילו הממשלה שבסופו של דבר נגררה לתמיכה מסויגת בגרינפיס. לאורך כל ההתארגנות ובמהלך המסע כולו הייתה לפעילים הרגשה חלוצית שהם עושים דבר אדיר, דבר שהוא "גדול מהחיים" ושהם משרתים את העולם ואת האנושות כולה[47]. תחושת השליחות והרעיונות האוניברסאליים הם מרכז ההוויה הפוליטית של מייסדי גרינפיס. התפתחויות פוליטיות וציבוריות נמשכו לאורך כל המסע שסוקר בהרחבה בתקשורת הקנדית. הציבור הקנדי נהה אחרי גרינפיס. לקראת סוף המסע אפילו הכנסייה וראש הממשלה, פייר טרודו, פרסמו תמיכה פומבית בגרינפיס. בקרב הפעילים שררה הרגשה של מהפכה[48]. אין זה משנה אם הממשלה הקנדית והציבור באמת היו "מאחוריהם", כי בראות עיניהם כך היו הדברים וכך אני שופט אותם.

ברור לכל שהמסע של גרינפיס לאמצ'יטקה לא היה ניסיון התאבדות, למרות שנכח שיח קליל של מוות. למשל, השוואה בלתי נמנעת לטייסי הקמיקאזה. אבל אין זה אומר שאין הם היו פיכחים לגבי מטרותיהם. המטרה "הריאלית" של מייסדי גרינפיס הייתה עיכוב בלוח הזמנים של הניסוי, ומטרה זו הייתה בהחלט בהישג יד ובעלת משמעות פוליטית נכבדת. אם הניסוי הגרעיני ידחה וידחף ללוח הזמנים של ביקור קיסר יפאן, הירוהיטו, באלסקה ולביקור ראש הממשלה הסובייטי, קוסיג'ין, בקנדה תובך ארה"ב. בכך יצליחו פעילי גרינפיס לתקוע טריז בין ארה"ב ובין שתיים מידידותיה הקרובות והנאמנות, קנדה ויפאן. חשוב לציין שברוח הימים ההם, ימים שבהם הייתה ארה"ב שקועה במלחמה בוייטנאם, הייתה התנגדות לכל מהלך צבאי אמריקאי. ההתנגדות של אנשי גרינפיס היא לא רק מטעמים אקולוגיים, הם עצמם מזכירים את מלחמת וייטנאם פעמים רבות. יש במסע לאי אמצ'יטקה ערוב של רעיונות שחלקם הם אנטי אמריקאים ואנטי מיליטריסטיים לחלוטין ביחד עם מטרות אקולוגיות מהפכניות.

הפעילים הסביבתיים לא חדלו להתבונן בעיניים בוחנות איש את רעהו. לפתע התעורר חשד לגבי מהימנותו של Richard_(Dick)_Fineberg. דיק היה היחיד שהעז לשאול שאלות נוקבות על הדרך הפוליטית של גרינפיס והביע ספקות בקשר להתנהלות החוקית לכאורה של התנועה. שני נושאים שהיו בבחינת טאבו ושהיה לגביהם קשר שתיקה רועם. הוא אילץ את כולם להתמודד עם שאלות ותהיות שאיש לא רצה כלל להעלות. "האם אנו מתכוונים למות בפיצוץ?", "האם אנו מתכוונים להפר את החוק ולחדור למים הטריטוריאליים של ארה"ב?", "מה הסטאטוס החוקי שלנו כרגע?", "האם אנו נשלם את הקנס שכרוך בחציית גבול ימי, 10000 דולר?", "איך נשלם קנס כזה אם אין ברשותנו את הכסף?". התודעה האקולוגית של פיינברג והאמונה כי "אנו במסע צלב להצלת האנושות" נראו לכמה מחברי גרינפיס (בוב האנטר ובן מטקלפה) לא מספיק יציבים או בשלים. בנוסף, דיק פיינברג היה האמריקאי היחיד בספינה, השאר היו אזרחים קנדים ובעצם התברר שאיש לא מכיר אותו מספיק טוב. מייד החלו להתרוצץ שמועות שפיינברג הוא סוכן שתול של ה CIA. התגובה הפבלובית לא איחרה לבוא. הפעילים הקנאים מידרו את פיינברג בחרמות דיבור והדירו אותו מפעילות משותפת. הפרנויה בגרינפיס התפרצה והחלה להשתולל ולהטריף מוחות. היו כמה פעילים שלא חשדו בפיינברג או לפחות לא היו בסוד העניין. אחד הפעילים, Terry_Simmons אפילו תמך בו, אבל הוא כמו כל שאר הקבוצה נאלץ "לתקן" את עמדותיו, לעמוד לצד הקיצוניים ולהשתתף בחרם, במידור ובהרחקה של פיינברג. הקורבן, דיק פיינברג, נאלץ לספוג את האלימות שהופנתה אליו. בצעד נואש ניסה פיינברג האומלל להזים את השמועות ולהוכיח שהוא מספיק אקולוגי. הוא שלף את כל מה שהיה ב"רזומה האקולוגי" שלו: "נלחמתי בתעשייה הצבאית האמריקאית", הוא טען, "אני לא סוכן CIA ויש לי קריירה אקדמית שעוסקת בנזקי התיעוש"[49]. אך ההכפשות המשפילות והפומביות לא פסקו. כדי לאמת או להפריך את החשדות נגדו, ניסה רופא הספינה ואחד האנשים הקרובים לבוב האנטר, Lyle_Thurnson, לברר מה כתוב ביומן המסע האישי שלו. הפרטיות של האדם, במקרה הזה של דיק פיינברג, נמחקה לחלוטין.

היהלום שבכתר הליברלי, זכויות האדם, נרמס ברגל גסה. האדם וזכויותיו הוקרבו על מזבח של רעיון גדול יותר, הרעיון האקולוגי. כבר במהלך השבוע הראשון של המסע, כשהרעיונות האקולוגיים קיבלו משמעות מעשית בפעם הראשונה ואפילו שגודל הקבוצה היה אפסי, עשרה אקולוגיסטים ועוד שני אנשי צוות, פרצה אלימות בתוך המחנה. בדומה לתנועות שמאל אחרות, כגון תנועות מרקסיסטיות, גם בגרינפיס כיוון האלימות מופנה פנימה אל תוך מחנה האקולוגי. האלימות הפנימית בגרינפיס נולדה יחד עם הרעיונות האוניברסאליים של הצלת העולם, של צדק סביבתי ושל ניצחון האדם והטבע. לכאורה גרינפיס היא תנועה שנאבקת למען רעיונות נשגבים ולמען השבת הזכויות הטבעיות של האדם ושל הסביבה, אך אלו נעלמו כלא היו ברגע המשבר. העננה השחורה מעל ראשו של פיינברג התפזרה רק לאחר שחלק מהצוות שוחח איתו ו"העמיד אותו במקום". הטעם המר של החרם נשאר עד לסוף המסע גם לאחר שהתברר שהחשדות נגדו לא היו מבוססות דיין ושכל הסיפור על סוכן CIA הוא עורבא פרח[50]. באמצע המסע, כשעגנה הספינה באי קודיאק, נאלץ דיק פיינברג לרדת מן הסיפון ופעיל סביבתי אחר החליף אותו.

ההתגייסות החד צדדית כנגד פיינברג לא הייתה האירוע היחיד שבו התיישרו כולם לפי דעת הקיצוני ביותר. בזמן אחת העגינות בנמלי אלסקה התקיים דיון האם להמשיך במסע או האם לשוב לאחור. גם אז הדעות היו חלוקות, אבל מי שהכתיב את דעתו ובלם כל ניסיון להפסיק את המסע, שבשלב ההוא היה כבר בגדר טירוף כי סכנת הפיצוץ הגרעיני הייתה ממשית, היה הקיצוני ביותר. שוב נאלמו דום כל המתלבטים ושוב התיישרו כולם לצד הקיצוניים. ההתנהגות הקיצונית והמסוכנת הזאת, של הליכה על סף התהום ושיש בה מן הדינאמיקה של כת משיחית, לא פסקה עד שנתפסה הספינה.[51]

כשיצאה הספינה הראשונה לים היה ברור שמטרתה היא אך ורק מאבק בנשק הגרעיני. אבל האם המאבק בגרעין צריך להיות היעד היחיד של התנועה? מה לדעת הפעילים מטרת התנועה וכנגזרת מכך מה מטרת האקולוגיה? האם תנועה אקולוגית כמו גרינפיס צריכה להתעסק בכל נושא שיש לו נגיעה לסביבה? האם פעיל בגרינפיס צריך לציית לכל גחמה אקולוגית? לפני השייט לאמצ'יטקה הטיח אירווינג סטוו בבוב האנטר שהוא כלל לא אקולוגיסט בגלל שהוא מעשן. "אתה מזהם את גופך עם סיגריות! אתה קורא לעצמך אקולוגיסט !?[52]" אם אפשר להחריף בכל עת את המאבק האקולוגי היכן הוא תם? הדיון הזה על גבולותיה של האקולוגיה נעדר מכתביו של האנטר, שלהערכתי, ניסה להתחמק מהנושא. לאחר המסע לאמצ'יטקה, כשהיה קמפיין הלווייתנים על הפרק קיבל הדיון הזה משנה תוקף. בין אירווינג סטוו ובין שאר חברי הקבוצה נערך דיון על מטרות גרינפיס. סטוו התנגד לקמפיין הלווייתנים ותמך בצמצום מטרות התנועה למאבק בנשק גרעיני בלבד. השאר, בעיקר האנטר, תמכו בהרחבת הפעילות של גרינפיס גם להגנה על חיות נכחדות כמו לווייתנים וכלבי ים. זוהי השתקפות של אחת התופעות המרכזיות באקולוגיה. התחרותיות של "מי יותר ירוק ומי מבין את בעיית כדור הארץ טוב יותר". האם אירווינג סטוו, המייסד הרעיוני של גרינפיס, פציפיסט לעילא ולעילא, שנאבק באופן בלתי מתפשר בנשק גרעיני ואינו שותף למסעות להגנת כלבי הים הוא אקולוגיסט מוגבל[53]? האם הגנה על עולם החי שבטבע הפראי היא מוגבלת ויש להיאבק גם על הגנה על חיות הבית? האם חבר גרינפיס שאינו צמחוני הוא פחות אקולוגיסט מחברו הצמחוני? האם על הפעילים האקולוגים להחמיר כל הזמן את הדרישות העצמיות שלהם? המאבקים הללו על גבולותיה של האקולוגיה הובילו בהמשך דרכה של התנועה לחרמות, למידור ולאלימות פנימית ולבסוף לפיצול בין החברים בתנועה. למשל, כשהתמנה צעיר המשתתפים במסע לאמצ'יטקה, Patrick_Moore לנשיא השני של גרינפיס, פרש מן התנועה Paul_Watson בגלל חילוקי דעות פוליטיים. וואטסון חשב שעל התנועה להיות יותר "רדיקלית" ולפעול בניגוד לחוק הבינלאומי ולמנוע באלימות ציד לווייתנים, ציד כלבי ים ודייג יתר. לשם כך הקים את התנועה "הפיראטית" Sea_Shepherd.

מה תפקידו של הפעיל הסביבתי? האם הפעיל הסביבתי שונה משאר האנושות? בתורה האקולוגית, כפי שהיא משתקפת מכתבי האנטר, ישנו אב טיפוס לאדם מושלם שלא חוטא בזיהום הסביבה וחי בסימביוזה עם ה"טבע". לפי התפישה העצמית של פעילי גרינפיס, התנועה כולה והפעילים הסביבתיים משמשים "דוגמה טובה" לשאר האנושות. מעין מורים רוחניים או נזירים אקולוגיים, שחיים כפי שמצופה מאנשים מושלמים. הפעילים הסביבתיים מכבידים על עצמם באיסורים אקולוגיים חדשות לבקרים ובמצוות עשה ואל תעשה, כמו הדרישה של סטוו - לא לעשן פן יזדהם גופך ובהמשך גם הדרישה לתמוך בהגנה על חיות הבר. השיח האקולוגי שנכח בגרינפיס נסב כל העת סביב טיהור אינסופי של המחנה האקולוגי, טיהור שתכליתו הייתה הלקאה עצמית של הפעילים על "חטאיהם האקולוגיים". אפקט נלווה לחיפוש אחר האדם האקולוגי המושלם היה הערצה בלתי פוסקת של דמויות אקולוגיות מובילות. במהלך המסע של גרינפיס העלו הפעילים מספר רב של סוגיות אקולוגיות. ליל תורנסון, רופא הצוות, התנהג באופן מופתי והביע דעות אקולוגיות מושלמות. הצוות כולו העריץ וכיבד את הרופא, גם בגלל התואר הרם שנשא אבל לא רק בגללו. אי אפשר שלא להבחין בדמיון בין תורנסון ובין ישו - השיער עד הכתפיים, הזקן הקצר והאמונה היוקדת לא מאפשרים לחמוק מההשוואה. האנטר מתאר את תורנסון כאילו הייתה הילה מעל ראשו, כאילו היה ישו, כך גם מצלם אותו בוב קזיארה[54]. כשעגנה הספינה באחד מנמלי אלסקה, ארגן הדוקטור משלחת חפוזה ומלאת רחמים לכפרים המוזנחים של האינדיאנים האלאוטיים. הרופא כמובן, טיפל בכל מסכני הכפר שהשיבו לו אהבה והרעיפו עליו ועל הפעילים מתנות. כזהו האקולוגיסט המושלם: גם מחזיק בדעות אקולוגיות מדויקות וגם רחום וחנון ומלא חמלה.

היחס האוהד אל הרעיונות הדתיים הכנסייתיים הוא לא מקרי, חלק מהפעילים בגרינפיס צמחו מתוך פלג פרוטסטנטי אנאבפטיסטי ופציפיסטי שנקרא "United_Church_of_Canada". הכנסייה הספציפית הזאת מוזכרת גם בספר המוקדם של האנטר. ראשוני גרינפיס שאבו רעיונות מהכנסייה ואפילו התייחסו אל עצמם כאל כנסייה[55]. הדוגמה הבולטת מכל היא אופן ההפגנה. בוב האנטר סוקר את ההתנגדות הדתית לניסויים הגרעיניים שקדמה לגרינפיס. ב 1958 הסניף האמריקאי של ה United_Church התנגד לסדרת ניסויים גרעיניים באוקיינוס השקט והכנסייה הֵשִיטה מטעמה שתי ספינות: ה Phoenix, וה Golden_Rule בתקווה שהניסויים הגרעיניים יפסקו. המאפיין המרכזי של המחאה הדתית הייתה שמירה קפדנית על החוק וקיום הפגנות ברישיון בלבד. היה זה מאבק בשם האל כנגד הנשק הגרעיני, ללא התייחסות לנושאים אקולוגים אחרים, אלא רק כנגד השימוש בנשק גרעיני. הבירוקרטיה האמריקאית לא אפשרה לספינות להפגין באזורי הפיצוץ והתוצאות היו דלות ביותר ולא אפקטיביות, אך המסר חילחל לתוך עדת המאמינים בכנסייה שממנה כאמור, הגיעו מספר פעילי סביבה. אחת המאמינות על הספינות הייתה מארי בוהלן שהציעה את ההצעה, לחכור ספינה ולשוט לאמצ'יטקה, לחברי הגרעין הראשוני של גרינפיס[56]. המשותף בין המחאה הנוצרית הנשכחת ובין המחאה של גרינפיס הוא לא רק סיפור המסגרת הנוצרי, ההתייחסות הכנסייתית והרעיונות האוניברסאליים, אלא גם נושאים טכניים כגון אופן המחאה.

אחזור למפגש בין גרינפיס לאינדיאנים באחד מנמלי אלסקה. האינדיאנים שלא היו מורגלים בביקורים של היפים חשבו שגרינפיס הם משלחת מטעם הכנסייה. מצד מייסדי גרינפיס שנהנו מפערי התפישה והתרבות לא התקבלה כל תגובה[57]. אבל כשהתברר שזו מחאה כנגד הניסויים הגרעיניים, טענו האינדיאנים כי מאז הפיצוץ הגרעיני הקודם באמצ'יטקה ב 1969, מזג האוויר אינו כפי שהיה. המפגש בין התרבויות משמש אותי לבחינת היחס בין פעילי הסביבה ובין אוכלוסיות פראיות. מייסדי גרינפיס התפעלו מכך שהאינדיאנים חיים "קרוב אל הטבע" ושהם משתלבים בסביבה באופן הרמוני. האנטר תיאר את האינדיאנים תמיד במילים רומנטיות ובדימויים אוהדים. היחס של מייסדי גרינפיס לאנשי האלאוטים ולאינדיאנים היה תמיד יחס של הערצה. בטורי העיתון של האנטר נכתבו סיסמאות כמו "הטבע הלא מקולקל [של אלסקה] זו הדרך המושלמת" ו"בטבע החופשי – זה השימור של העולם"[58]. הפגאניות שמהללת את "אמא אדמה" היא מושא לקנאה. הפעילים ניהלו שיחות חוזרות ונשנות על האינדיאנים ועל כמה ההִיפּים דומים לתושביה הקדומים של יבשת אמריקה. ובמה הם דומים? ביחס שלהם לטבע ולאדמה שהרי, לדעת פעילי גרינפיס, ההיפים הם ילידיים כמו האינדיאנים וחיים קרוב אל הטבע.[59]

במהלך השיט לאמצ'יטקה רואיין דובר גרינפיס, בן מטקלפה, לרדיו CBC ונשאל על מטרות המסע. אני מוצא לנכון לתרגם את הדברים כיוון שזהו טקסט מכונן של התנועה. הנה תוכן הדברים:

"אנו קוראים לספינתנו Greenpeace בגלל שזה השם הכי טוב שיכולנו לחשוב עליו, שם שמאגד את שני הנושאים הגדולים של זמננו: ההישרדות של הסביבה והשלום העולמי. מטרתנו היא פשוטה, נהירה ומכוונת לדבר אחד – להביא לעימות את אנשי המוות עם אנשי החיים. אנחנו לא מחשיבים את עצמנו קיצוניים. אנחנו שמרנים [conservatives][60] שמתעקשים על שימור של הסביבה למען ילדינו ולמען הדורות הבאים. אם יש קיצוניים בסיפור הזה אלו הם הקנאים הטכנוקרטים שמאמינים שיש בידם את הכוח לשחק עם העולם הזה כאילו היה צעצוע מרתק ונצחי.

המסר של גרינפיס הוא זה: העולם הוא מקומנו ואנחנו עומדים על זכויות האדם הבסיסיות שלנו... זו לא הנחה רטורית מצדנו. זה הגיון ורעיון שאנחנו חולקים עם כל אזרח פשוט בעולם. "[61]

בן מטקלפה נשא דברים מלאי פאתוס. התרוממות הרוח שלו מחדדת את ההרגשה שהגרינפיס היו באמצעו של אירוע היסטורי. אירוע גדול מהם וגדול מהחיים ולכן אפשר לפרוץ את הנורמות המקובלות, את הגבולות הגיאוגרפיים ואת הגבולות המדיניים. מייסדי גרינפיס הרשו לעצמם לשבור מסגרות ולפעול מעל החוק, אך בשם "הצדק העולמי". המאבק האקולוגי הוא מאבק חוצה חוקים, כיוון שזהו "סרט חדש, סצנה חדשה ותסריט חדש", כך כתב האנטר[62]. את האונייה של גרינפיס משווה האנטר "לספינת תותחים חמושה!". חמושה בתודעה סביבתית משוכללת ומודרנית ושהפוליטיקה הקטנה, המקומית, הקטנונית והלא אוניברסאלית לא יכולה להתמודד עם הבעיה האקולוגית המורכבת והעל-לאומית. המטרה של גרינפיס, כפי שהיא נאמרה בשידור, היא לא פחות גרנדיוזית. מטקלפה מתאר זאת כאילו הגרינפיס יצאו למסע צלב להצלה של העולם, של הקיום האנושי ושל הסביבה.

החלק המפתיע והחשוב בראיון הוא החלוקה הדיכוטומית, הבלתי מתפשרת והטוטאלית של האנושות ל"אנשי חיים" ול"אנשי מוות". לדעת מטקלפה, העולם מתחלק ל"טובים" ול"רעים". אך מי הם הטובים ומי הם הרעים? המאבק המתמיד בסיפור האקולוגי נאמר באופן ברור, זהו מאבק בין "בני האור" ובין "בני החושך". כאשר מטקלפה פונה אל הממשל האמריקאי ומכריז כי הם "הקנאים הטכנוקרטים" מתברר מי הם "הרעים". אלו הם אותם אנשים שמשתמשים בכדור הארץ כחומר גלם שצריך לספק את הדחפים הצבאיים האפלים והמגלומניים שלהם. "בני החושך" מרשים לעצמם לפוצץ פצצות אטומיות ללא התחשבות בסביבה ובאנושות. "בני החושך" מייצגים רוע טהור, הם ממש שליחיו של השטן. הרוע הוא מוקד הכוח, השלטון האמריקאי האימפריאליסטי שאינו ער לצרכי האדם והסביבה. לעומתם "בני האור" הם אותם מתי מעט פעילים סביבתיים שנלחמים ללא פשרות ברשע השטני, בגבורה ובמשאבים דלים, עד שיושג הניצחון. לדעתי, הגנוסטיקה האקולוגית שמוצגת בדברי מטקלפה היא מעבר לתפישה דתית סטנדרטית כי היא עוסקת במיסטיקה. הגנוסטיקה מנסה לנמק ולהתמודד עם מקור הרוע בעולם. היא מלווה רעיונות דתיים רבים ובין היתר מלווה גם את הרעיונות האקולוגים של מייסדי גרינפיס. התפישה הפשטנית שיש בעולם "צודקים" ויש "לא צודקים" מובילה את המאבק האקולוגי לגלובליזציה ולהצדקה של פעולות מחאה רדיקליות. אם עד כה היה ברור שהמטרה של גרינפיס היא הצלת העולם מקטסטרופה אקולוגית, הרי שכעת מתברר שלמטרה החיובית הזאת מתלווה גם מטרה פחות חיובית והיא מלחמת שמד נגד כוחות אפלים ולא רק "שלום עולמי" ואקולוגיה. סופו של הסיפור האקולוגי נגזר גם הוא מהרעיונות הגנוסטיים של מטקלפה. "בני האור" חייבים לנצח במאבקם כדי להגן על "העולם" ועל האנושות. כמו מטקלפה, גם האנטר מניח כי סופו של המאבק האקולוגי חייב להצליח. אין ברירה אחרת אלא לנצח במאבק האקולוגי. תבוסה לא באה בחשבון כי פשוט אין אפשרות כזאת[63]. יש רק סוף אחד להיסטוריה כפי שהאנטר ומטקלפה רואים אותה והיא ניצחון המאבק האקולוגי ותבוסה מוחצת של הרוע. למעשה, האימוץ של התודעה האקולוגית ההוליסטית על ידי התרבות הדומיננטית, כלומר המערב, הוא בלתי נמנע לטענתו של האנטר.[64]

כאשר דובר גרינפיס, בן מטקלפה, פונה בשמם של כל אזרחי העולם הוא מייצג גם את מי שאינו אזרח ארה"ב ובעצם מרחיב את התפישה לגבי המושג "ממשל מקומי". אומנם השלטון האמריקאי רואה את עצמו כמי שיש לו זכות לעשות בשטחו מה שיחפוץ, זאת המשמעות של ריבונות, אבל הגישה האקולוגית האוניברסאלית מערערת על כך. בן מטקלפה שולל את הריבונות האמריקאית על אלסקה ומפרק את המושג "שלטון מקומי" כי האקולוגיה היא לא מקומית, היא אוניברסאלית. מכאן גם שאין שום קשר בין אקולוגיה ולאומיות כי הלאומיות כולה נשענת על תפישה מקומית.

לפי דעתם של האנטר ומטקלפה, הממשל האמריקאי השטני משמיד את החצר האחורית שלו, אלסקה, למרות שלגבי עולם החי היא לא "חצר אחורית", אלא בפשטות בית הגידול של בעלי החיים. אלסקה היא חלק בלתי נפרד מכדור הארץ "שלנו". העולם הוא לא צעצוע, הוא ביתם של יצורים חיים כמו כל שאר בני האדם וגם להם כמו "לכולנו" יש זכות לחיות, כך חשבו ראשוני גרינפיס. לאחר שהובהר שהמאבק האקולוגי הוא על כל העולם, ברור מדוע תנועות אקולוגיות נאבקות גם על טריטוריות ללא ריבונות כמו אנטארקטיקה, מעמקי האוקיאנוס ואפילו החלל החיצון. המאבק נגד הגרעין האמריקאי הוא מאבק זכויות של כל בני האדם ושל כל עולם החי כאחד. השפעת הנשק הגרעיני היא הרבה מעבר להשפעה מקומית. ההשפעה היא גלובלית ואוניברסאלית. לכן מטקלפה מספר סיפור עם מהות אונטולוגית אחרת. מטקלפה מציג תפישה אוטופית של חיבור מחדש של האדם והסביבה. אחרי המהפכה האקולוגית המדומיינת של האנטר ומטקלפה, שרובה היא תודעתית בלבד, האדם יגאל מחטאיו האקולוגיים והעולם יהפוך למושלם. עולם שבו האדם יחזור לגן העדן וישתלב עם הסביבה ולא כפי שקיים כרגע, עולם שהאדם מתנכר לסביבה ולא חלק ממנה.

במקביל למסע התראיין מן היבשה אירווינג סטוו לעיתונות הכתובה בוונקובר, הנה הדברים:

"אנו יכולים לסיים [את המסע] בכניעה לממשל תאב מוות אבל נאמר לא לקבלת הערכים ולא לשיתוף פעולה עם המבנים שלהם ('הגנה', כלכלת צריכה, שיתוף פעולה עם תקשורת ההמונים... ). אנו יכולים להקדיש את גופנו ואת זמן העבודה שלנו למען צרכינו האמיתיים ... השיטה הנוכחית מאיימת על הישרדותנו ... אנו חייבים לשאת באחריות על יצירת מוסדות חדשים, פוליטיים, תרבותיים, כלכליים – שמעודדים אנשים לחיות ביצירתיות ובהרמוניה עם הסביבה."[65]

בניגוד למטקלפה, סטוו התבטא באופן פוליטי יותר, ללא שימוש במונחים דתיים ומיסטיים. הוא דיבר על הסביבה במונחים של מאבק בצרכנות, בתיעוש, בתקשורת, בכלכלה ומבנים חברתיים. סטוו השתמש במונחים של שמאל פוליטי קלאסי, אפילו מרקסיסטי, הוא מתנגד נחרץ של הממשל "תאב המוות" ועם זאת הוא לא ממציא מחדש את כללי המשחק הפוליטי. אירווינג סטוו קורא לפעולה פוליטית נחושה וליצירת מסגרות פוליטיות חדשות שיעודד את שילוב האדם עם הסביבה, אבל הוא לא מרסק את השדה הפוליטי ואת מתנגדיו כאילו היו השטן. אין בדבריו "בני אור" ו"בני חושך". העמדה של סטוו לגבי ענייני סביבה היא חברתית ולא דתית. הניגוד בין דבריו של סטוו ובין דבריו של מטקלפה מעיד על הדילמה שהייתה בראשית דרכה של גרינפיס ומכאן גם על הדילמה של ארגוני סביבה אוניברסאליים דומים: כיצד על תנועת גרינפיס להראות, האם תנועת גרינפיס היא כנסייה דתית בלתי מתפשרת, או שגרינפיס היא תנועה פוליטית שמאלית ופרגמאטית. לטענתי, בראשית שנות השבעים היו בגרינפיס מהשניים גם יחד. גרינפיס מצטיירת בעיני גם ככנסיה דתית עם עקרונות, אמונה ואפילו פולחן וגם כתנועה פוליטית שמאלית עם עמדה חברתית וסביבתית אוניברסאלית. בראשית דרכה היו זרמים שונים בתוך גרינפיס וגישות פוליטיות שונות שהובילו בהמשך לקרעים ולפילוגים בתנועה.

המאבק הפנימי בתוך גרינפיס בין מי שאפשר לכנותם מיסטיקנים, בוב האנטר ובן מטקלפה, ובין מי שאפשר לכנותם פוליטיקאים פראגמטיים, אירוונג סטוו ופטריק מור, הוכרע כאשר התמנה האנטר לנשיא הראשון של גרינפיס. התפישה דתית והבלתי מתפשרת של האקולוגיה הכתיבה התנהגות קיצונית יחסית במיוחד במאבק נגד הניסויים האטומיים בפולינזיה הצרפתית וכן גם בקמפיין הלווייתנים וכלבי הים[66]. בהתאם לתפישה הדתית שלו, רושם האנטר את שם התנועה: "גרינפיס כנסיית כל כדור הארץ" (Greenpeace_Whole_Earth_Church).

מזג האוויר הסוער של ים ברינג בסוף ספטמבר החל להקשות על הספינה וצוות גרינפיס החליט לעגון באחד הנמלים. לאחר יום המתנה הגיחה ספינת משמר החופים האמריקאי ושידרה לגרינפיס טלגרמה שהיה בבחינת הפתעה גמורה.

"עקב הסיטואציה שאנו נמצאים בה, אנו הצוות של Confidence [הספינה האמריקאית] מרגישים שמה שאתם עושים הוא לטובת האנושות כולה. אם ידינו לא היו כבולות בחובות הצבאיות הללו, אנו היינו באותה עמדה שבה אתם נמצאים כעת, אם כל זה היה אפשרי. בהצלחה. אנו עומדים מאחוריכם במאת האחוזים."[67]

הפעילים בגרינפיס הסתכלו על הנייר שפלט מכשיר התקשורת בעיניים מבריקות. השדר מהספינה הצבאית האמריקאית היה אישוש של הגישה האוניברסאלית, חוצת הגבולות, של האידיאולוגיה האקולוגית שלהם. זו הייתה הוכחה ניצחת כי המהפכה האקולוגית קרובה יותר מתמיד. התברר שבניגוד לתחזיות, החיילים האמריקאים אינם מנותקים "מהמציאות" ואפילו פיתחו תודעה סביבתית. בדמיונם, חזו מייסדי גרינפיס "עריקים" מהצבא עוברים תודעתית לצידם.[68]

הספינה האמריקאית התקרבה לגרינפיס ובקרב הפעילים החלה התרגשות. פתאום ראו הפעילים הסביבתיים את מי שהיו עד לפני רגע האויב המר של הטבע ושל האנושות ושבמפתיע התברר כי גם הם תומכים בגרינפיס. על סיפון הספינה הצבאית עמדו כמה חיילים שחורים ופערי התרבות המצטמצמים השאירו רושם חיובי על בוב האנטר שתיעד את המפגש. כיצד ראו הפעילים הסביבתיים את האדם הסביבתי ואת האדם נטול התודעה האקולוגית? העדות הכתובה של האנטר יכולה לספק תשובה הולמת:

"המחסומים הפיזיים בין גזעים ובין תרבויות התמוטטו מפני הנחשול של השינוי הגנטי האבולוציוני [wave_of_evolutionary_mutation]. גזע חדש במין האנושי. הפְריקים על הגרינפיס פוגשים את הפְריקים על ספינת משמר החופים Confidence. כמו שתי חבורות קטנות של הומו סאפיאנס הנחפזות לקבל חיבוק משמח זו מזו ופורצות בבכי מתוך הכרת תודה. בזמן שהניאנדרתאלים, גזע מוזר, חייתי, כבוי, מנותק, עיוור, פרימיטיבי וגרוטסקי גורר את רגליו במרדף מכושף אחר העולם שסביבנו."[69]

ברור לכל מיהם הנמשלים. האדם הפוגעני, המזהם, שמנצל את הסביבה, נניח ריצ'רד ניקסון – נשיא ארה"ב שאישר את הניסויים הגרעיניים, הוא הניאנדרתאלי הפרימיטיבי חסר התודעה ואילו הפעילים הסביבתיים ומי ששותף לתודעה שלהם, כמו חיילי משמר החופים, הם ההומו סאפיאנס – האדם הנבון. התודעה האקולוגית היא הקריטריון לסיווג של האנושות בין "מתקדמים" ובין "גוררי רגליים". שוב ושוב משתמש האנטר בדימויים קדמוניים כדי לתאר את האנושות בראי האקולוגיה. שוב נברא האדם האקולוגי, הפעם ה Homo_Ecologicus הוא התפתחות "אבולוציונית" של ההומו סאפיאנס.

רב החובל של ספינת משמר החופים, המפקד Floyd_Hunter[70], עלה עם מספר מלחים נוספים על הגרינפיס והודיע בלבביות לקפטן ג'ון קורמאק, הסקיפר של גרינפיס, שיש בידו צו המורה לו לעזוב את המים האמריקאים בגלל "הפרה של תקנות המכס האמריקאי". "אתם עוגנים למעלה מיממה בנמל אמריקאי מבלי שהצהרתם על תכולת הספינה" אמר רב החובל. השיחה בין הצדדים לא גלשה לנושא הטכני והמשעמם של המכס האמריקאי. במעמד ההיסטורי ההוא נאמרו מספר דברים ברוח האקולוגיה והאוניברסאליזם. "אנו כולנו בני אדם וחברים באותה חברה, כך שהתקנות המפרידות בינינו הן טיפשיות", כתב האנטר. המלחים האמריקאים חתמו על הטלגרמה ששלחו כאילו הייתה מגילת העצמאות והפעילים הסביבתיים על הגרינפיס הבינו כי לאחר שישה עשר ימים הרואיים השתנתה ההיסטוריה של הסביבה. ב 30.9.1971 המסע תם.

הגרינפיס הסתובבה לאחור והחלה לחזור. בדרך הביתה, כמו במסעות אודיסאוס, השתעשעו כולם ועגנו באיים מוזרים. הפעילים התפנו לפגוש עוד ועוד שבטים אינדיאנים פראיים, להתיידד עם חוואים ועם מגדלי סרטנים, לשתות בירה בפאבים נטושים, לחגוג ימי הולדת ולהשטתות. ב 30.10.1971 שבה הגרינפיס לוונקובר ועגנה לקול תרועות רמות של הקהל האוהד. הפיצוץ הגרעיני אומנם התרחש רק ב 4.11.1971 אבל, בראייתם, הגרינפיס ניצחו.


מצע גרינפיס

ב 1976, לאחר שגרינפיס עברה כברת דרך לא מבוטלת, בין קמפיין הלווייתנים ובין קמפיין כלבי הים ולאחר כמה ניסיונות נפל, פורסם סופסוף המצע המסודר של התנועה. איש אינו חתום על המצע, אבל ברור כי נשיא התנועה באותם ימים, בוב האנטר, וכנראה גם סגנו פאטריק מור, ניסחו אותו[71]. המצע מכונה "הצהרת תלות הגומלין של גרינפיס" (Greenpeace_Declaration_of_Interdependence). תוכן המצע מסכם את מטרות התנועה עד לימים ההם ומבטא את התפישות המרכזיות של התנועה ושל מוביליה. המצע הושפע מטקסטים אקולוגיים קודמים והוא בעיקרו וברובו מבוסס על הספר The_Storming_of_the_Mind ששימש כמצע עד אותו רגע. בתחילת המצע מוסבר שוב כי "זהו רגע נדיר בהיסטוריה שבו יש לנקוט בפעולות דחופות". הכותב מבהיר כי הבהילות נובעת מריבוי אתרי גרעין ומן הרשימה המתארכת של חיות בסכנת הכחדה. המצע מדגיש כי העולם הוא על סִפו של אסון אקולוגי גלובלי ובגלל צוק העיתים יש לנקוט בפעולה אקולוגית מיידית. ההבדל המרכזי בין המצע ובין הספר של האנטר הוא המטרה המוצהרת והברורה של התנועה. הערפל שהיה סביב מטרות האקולוגיה בספר התבהר במצע. המטרות הן "מניעת אסונות אקולוגיים גרעיניים והגנה על מינים נכחדים". במסגרת "ההגנה על הדור הבא", מודגשת גם הגנה על אוכלוסיות ילידיות. מייסדי גרינפיס מחשיבים את האוכלוסיות הילידיות כפעילים סביבתיים וכמי שמיישמים את העקרונות הבסיסיים של האקולוגיה באופן טבעי ולכן יש להגן עליהם. היחס החם אל החברות הפרימיטיביות והפראיות חילחל את תוך מצע גרינפיס.

המצע של גרינפיס מנסה להתמודד עם המורכבות של הרעיון האקולוגי, רעיון שיש לו פן מדעי ופן מיסטי. למשל, במצע מוסבר שהמילה 'אקולוגיה' היא תמימה כי היא מכילה בתוכה "תפישה מהפכנית כמו פריצת הדרך של קופרניקוס, שגילה כי כדור הארץ אינו מרכז היקום". לדעת מנסח המצע, המדע מנסה לפצח את חידת המורכבת של החיים על פני כדור הארץ. ואילו האקולוגיה מצידה, מוסיפה נופך משלה לשאלה המדעית. נופך שהוא מעבר למסגרת החשיבה וההסקה המסורתית. בדומה לדת, האקולוגיה "שואלת על האינסופיות של החיים עצמם", כפי שכתוב במצע. האקולוגיה משתמשת בכלים מדעיים כגון לוגיקה, דדוקציה, אנליזה, ניסוי ותצפית, אך יש לה גם ניתוח תיאולוגי של המציאות הסביבתית. בזהירות רבה מוסיף מנסח המצע כי יתכן שהאקולוגיה תוכח מדע-דת האמיתית הראשונה. אחרי תקופה מסוימת של ערפול וגמגום משלים הכותב מהלך ומכריז רשמית על האקולוגיה כמדע-דת. האקולוגיה לפי מצע גרינפיס היא שילוב שאין בו סתירה של מיסטיקה ותיאוריה לוגית.

מה הם עקרונות האמונה של הדת האקולוגית שנוסדה בגרינפיס? העיקרון הבסיסי ביותר הוא "שהארץ היא אחת לפי אמונתנו". במצע מפורט מה הם תנאי הקבלה לדת האקולוגית ומי הם חבריה: "המים, האוויר, החרקים ... הסרטנים ... האנשים", כל אלה הם חלק מהכנסייה האקולוגית. לעומתם, "כל צורת חיים שהולכת נגד חוקי הטבע ונגד יחסי הקרבה והתלות ההדדיים מוצאת "ממדינת החסד שידועה גם בשם הרמוניה אקולוגית". הדת האקולוגית היא כנסייה לא היררכית שכל חבריה, כלומר אנשי המנגנון שלה, הם "שׂרים ואפוטרופוסים (Custodians) של כדור הארץ". כותב המצע מוסיף שהכנסייה האקולוגית גורסת שלכל היצורים יש "רמת תודעה" מסוימת ולכן ראויים להיות תחת חסותה של הכנסייה. הפרשנות שלי לפרק הזה במצע היא שבני האדם ובעלי החיים הם בתפקיד קהל המאמינים ואילו את תפקיד כוהני הדת ממלאים הפעילים הסביבתיים, הם "השרים והאפוטרופוסים".

האם האדם בכלל חשוב לפי תורת גרינפיס? המצע מפרט שלכל יצור בכדור הארץ יש את "תפקידו". "הדגים, הצמחים החרקים, הפלנקטון, הלווייתנים והאנשים", כל צורת החיים מצייתות לחוקי האקולוגיה הבסיסיים. האדם האקולוגי משתלב בטבע באופן מושלם, כפי שכל בעל חיים או צמח אחר "משתלב" בסביבה. למעשה, השימוש במושג "משתלב" הוא רמאות כי בעלי החיים ובכללם גם האדם לא "משתלבים בסביבה" – הם בעצמם "הסביבה" ואין צורך לתאר אותם כמו תלמיד שעבר בית ספר ומשתלב במסגרת חברתית חדשה. האדם הוא עוד יצור אחד מסולם גבוה של יצורים שלכולם יש "תפקיד". כלומר, כל אחד מן היצורים, כולל האדם, משמש פרמטר במשוואת האיזון האקולוגי. האדם אינו סרח עודף לפי גרינפיס, אלא חלק מהסביבה ובהתאם גם הסביבה היא חלק ממנו. המצע של גרינפיס מחדד את התפישה הביוצנטרית של התנועה. זהו שוני מרכזי מהספר המוקדם של האנטר שבו הדגש היה עדיין אתנוצנטרי. במצע גרינפיס, כל הברואים הם במרכז התורה האקולוגית, גם האדם. "כדור הארץ הוא חלק מגופנו וכפי שאנו אוהבים את גופנו כך אנו מצווים לאהוב את הלווייתנים ואת כלבי הים והיערות והימים ואת כל הקיים על הארץ". ההסבר הוא פשוט, "אנו בני האדם חלק מהארץ". האדם הוא כבר יצור שממוזג אורגנית עם הטבע. האדם והטבע אלו שני פנים של אותו הגוף. אך יש לזכור כי ישנם שני טיפוסים שונים של בני אדם: ישנו האדם האקולוגי וישנו האדם המודרני. האדם האקולוגי הוא זה שמשתלב עם הטבע ולעומתו, האדם המודרני יצא מסולם היצורים והוא חיצוני לטבע. האדם המודרני זר ומנוכר לטבע ואינו חלק מקשת היצורים שמצייתים לחוקי האקולוגיה. הוא הפר את המשוואה העדינה של האקולוגיה והוא חייב לחזור לאיזון. מנסח המצע מסביר כיצד האדם המודרני והסביבה יכולים לחזור ולהיות גוף אחד. אם האדם המודרני יקבל את הכללים האקולוגיים "ויחזור בתשובה" הוא ישוב להתמזג עם כדור הארץ. הוא ישוב להיות אדם אקולוגי. הדלת לחזרה בתשובה פתוחה בפני כולם וכל מה שיש לעשות זה להשלים עם עקרונות הדת האקולוגית. "האקולוגיה מתווה את הדרך חזרה אל עולם הטבע", כך כתוב במצע גרינפיס. התורה האקולוגית היא זאת שמחזירה את האדם אל גן העדן האבוד שממנו נזרק לאחר החטא הקדמון.

מהו האירוע שבו האדם והסביבה נקרעו זה מזה? מהו החטא הקדמון שבעקבותיו גורש האדם מגן העדן האקולוגי? מייסדי גרינפיס מספקים מספר תשובות אפשריות. האפשרות הראשונה היא שהופעתו של האדם המודרני היא החטא הקדמון. האדם המודרני זנח את הצייד והלקט הפרימיטיבי, החל לביית חיות ולתרבת צמחים. עם הופעת חקלאות הקבע החל האדם "לנצל את הסביבה". יתכן שהשינוי שחל בחברה האנושית מפרימיטיביזם למודרנה הוא החטא הקדמון. האפשרות השנייה היא שהחטא הקדמון הוא הופעתו של הרעיון הפילוסופי המודרני הראשון. בוב האנטר מעלה את האפשרות הזאת בספרו כשהוא מנתח את הפיצול בפילוסופיה שהחל עם פרסום תורת סוקראטס. האפשרות השלישית היא שהחטא הקדמון התחולל עם הופעתה של החברה המודרנית התעשייתית. המאבק המתמיד של גרינפיס במבנה החברתי הנוכחי, בטכנולוגיה ובתיעוש רומז על כך שיתכן שראשית ההיסטוריה האקולוגית היא המהפכה התעשייתית. הרתיעה של מייסדי גרינפיס משעבודם של עמים פרימיטיביים, מהשתלטות האדם המערבי על המרחבים הגיאוגרפיים שיש ברשותם וההגירה המסיבית של האירופיים לעולם החדש, מציפה את האפשרות הרביעית, שהחטא הקדמון הוא הקולוניאליזם האירופי ושהוא התרחש בפרוץ עידן התגליות במאה החמש עשרה. אפשרות חמישית היא שהפיצול בין האדם לסביבה, החטא הקדמון, החל רק בפרוץ העידן הגרעיני, כשמארי קירי גילתה את החומרים הרדיואקטיביים[72]. בהתאם, גם ההתנגדות הגלובלית לדיסונאנס אקולוגי, כלומר לעידן האטומי, החלה רק עם מכתבו של פרופסור איינשטיין לנשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט. במצע גרינפיס מועלת תיאוריה נוספת, שישית, לגבי החטא הקדמון. לדעת מנסח המצע, הפיצול בין כדור הארץ ובין אדם הופיע בראשית ימי המהפכה המדעית, כאשר פרסם קופרניקוס את תורתו ושלל את המודל האסטרונומי שהציב את כדור הארץ במרכז היקום. זוהי תיאוריה פרוזאית כי התורה של קופרניקוס עוסקת במודל אסטרונומי בלבד, ללא התייחסויות פילוסופיות נלוות. אבל כותב המצע של גרינפיס מייחס לתיאוריה האסטרונומית גם אפקט תודעתי. מאז קופרניקוס כדור הארץ הוא לא במרכז של התודעה בכללה ולא רק במרכז האסטרונומי של היקום. פרסום תורת קופרניקוס גרם לבני האדם להתייחס לכדור הארץ כאובייקט משני, אובייקט לא חשוב שאפשר לזלזל במרכזיותו ולכן מנצלים בני האדם את האדמה ניצול יתר, קוטלים את עולם החי ומכלים את משאבי הקרקע. האקולוגיה, לפי מצע גרינפיס, היא התורה המשלימה לתורת קופרניקוס והיא זו שתחזיר את כדור הארץ למרכז התודעה ולמרכז ההוויה האנושית.

במצע מנוסחים שלושת חוקי האקולוגיה הבסיסיים. חוקי גרינפיס החדשים נשענים על ארבעה חוקים קדומים יותר שפורסמו על ידי המדען והאינטלקטואל Barry_Commoner[73]. שלושת החוקים מדגישים את התפישה כי לא רק האדם במרכז וכי גם הוא כשאר היצורים מוגבל. אפרט בקצרה מה הם שלושת החוקים ואמשיך בניתוח המשמעות:

חוק 1: "כל צורות החיים תלויות זו בזו".

חוק 2: "יציבות הסביבה תלויה בגיוון הסביבה לכן יער הגשם יציב יותר מהטונדרה הארקטית".

חוק 3: "משאבי כדור הארץ הם סופיים ויש גבול לגידול של כל המערכות החיות [living_systems]. ישנו גבול גם לגודל כדור הארץ ולאנרגית השמש הנכנסת".

החידוש המפתיע הוא ההגבלה המרומזת על ילודת בני האדם שנובעת מהחוק השלישי. בעיית אכלוס היתר של כדור הארץ, שהטרידה את האנטר בשלבים ראשוניים של גיבוש רעיונותיו האקולוגיים, צפה לפתע במצע גרינפיס. כעת מתברר שאין די ב"השתלבות עם הטבע". האדם צריך להגביל גם את ריבויו הטבעי כי משאבי כדור הארץ הם סופיים ויש להגביל את הגידול של כל "מערכת חיה", כלומר כל מין ומין והרי כבר סוכם בשלבים מוקדמים של המצע שהאדם הוא מין ככל המינים. אם כך, מדוע לא להגביל את מספרו? מתוך מצע גרינפיס אני מסיק שבני האדם הם יצורים שמספרם צריך להיות מוגבל מטעמים של מאבק בפיצוץ האוכלוסין. אך מהו המספר הרצוי של בני האדם? מה צריך להיות מספר בני האדם כך שיתאים לאיזון האקולוגי המופשט של גרינפיס? אולי, מנסח המצע גורס כי אין להתרבות יותר. או שחמור מכך, שמספר בני האדם הנוכחי הוא כבר מעבר לאיזון האקולוגי הרצוי. אם חלק מבני האדם מיותרים כל כך מדוע לא להיאבק בהם או לסלקם כמו שאר הגורמים שמפרים את האיזון האקולוגי השביר? בהתפתחות קיצונית של הרעיון האקולוגי, שגרינפיס כבר לא חלק ממנה, אפשר לשאול "מדוע לא טפל באדם כפי שמטפלים בפסולת גרעינית?". זהו מימד ממש אלים וחסלני ברעיון האקולוגי. יתכן שהאדם המודרני, לפחות זה שלא ישתנה ויהפוך לאדם אקולוגי, מיותר לחלוטין בתורה האקולוגית כפי שראשוני גרינפיס ניסחו אותה. לסיום אשאל שוב האם גרינפיס, תנועה אקולוגית עם דגש ביוצנטרי, היא בכלל תנועה הומאנית שמקדשת את האדם ומציבה אותו במרכז התודעה, או שישנה גם אפשרות אחרת?

בדומה לטקסטים דתיים אחרים, האלטרנטיבה מוזכרת גם היא. אם בני האדם לא ילכו בדרך האקולוגיה יבוא אסון קטסטרופאלי על האנושות. "אם לא נציית לחוקים נמשיך להיות אשמים בפשעים נגד כדור הארץ והשופט שלנו יהיה כדור הארץ בעצמו. כדור הארץ יוביל אותנו לפרוק של עצמנו", כפי שמפורט במצע גרינפיס. אך האפשרות לחזור בתשובה עדיין קיימת: "הבה נפסיק להרוס את כדור הארץ באמצעות רדיפת כוח ובורות. נלך בדרך האקולוגיה ונפסיק להיות מונחים על ידי יעדים כספיים קצרי טווח. יש ללכת בדרך של שימור ושמירה על הסביבה וללמוד לחיות בהרמוניה עם הטבע ועם יצוריו המדהימים ביופיים".

סיכום

בעבודה הקצרה הזאת סיפרתי את סיפורה של גרינפיס, התנועה האקולוגית הגלובלית הראשונה. החלק הראשון של העבודה דן בהתפתחות הרעיונית שקדמה להקמת התנועה. הספר שכתב בוב האנטר היה לדעתי, חדשני, מקורי ונועז ויש בו טענות עמוקות על ההתנהלות הסביבתית הקלוקלת של התרבות המערבית. הבהרתי מה היה הרקע ההיסטורי שהוביל את האנטר לפנות לכיוון ההגות האקולוגית. המאבק לזכויות האדם בארה"ב, מלחמת וייטנאם ועלייתם של רעיונות ליברליים בקרב תנועות שמאל היו זרז ברקע ההגות. אבל האכזבה של האנטר מן המהפכה המרקסיסטית היא זאת שדחפה אותו לתהות האם האנושות בכלל מטפלת בבעיות הגדולות שניצבות מולה. חלק מהמהלך הרעיוני שהציע האנטר דן בהגדרה ובחלוקה מחדש של האתגרים שאיתם מתמודדת האנושות. המסקנה של האנטר הייתה שההתעלמות השיטתית והעקבית של התיאוריות הפוליטיות מבעיות אקולוגיות מכשילה את האנושות פעם אחר פעם. הצגתי כיצד מייסד גרינפיס התייחס לרעיון המדינה המודרנית, לתפקידה וליכולותיה כאשר היא צריכה להתמודד עם משבר אקולוגי.

בהמשך הפרק הסברתי מדוע, בעיניו של האנטר, כשל רעיון המדינה המודרנית ומדוע הפעילים הסביבתיים הגיעו למסקנה שעל התורה האקולוגית להיות גלובלית ואוניברסאלית. כפי שהאנטר ראה את הדברים, האלטרנטיבה לתורה האקולוגית האוניברסאלית היא כישלון, בדיוק כפי שכשלו כל התנועות הקודמות. הדגמתי במה דומה ובמה שונה הרעיון האקולוגי שהאנטר ניסח מהרעיון המרקסיסטי וכיצד המרקסיזם שימש לו כמודל לתיאוריה כוללנית יותר שמכילה את כל הדיסציפלינות הפוליטיות האחרות. בדקתי מה הם העקרונות והתפישות המרכזיות בדת האקולוגית שייסד האנטר והצגתי מהו מיקומו של האדם המודרני בתורה האקולוגית וכן גם במה הוא שונה מהאדם הפראי. חלק מהפרק דן בפיתוח הגישה האקולוגית החדשנית של האנטר שמשלבת דת ומדע. הבהרתי כיצד התמודד האנטר עם טיעונים מדעיים ומה היה יחסו למדע על ענפיו השונים. המסקנה שהגעתי אליה היא שהאנטר מפרק את הטענות בדבר המדעיות המפוקפקת של טיעוניו על ידי מתן הסברים דתיים והוליסטיים. הספר שילב את הדיון המדעי ואת התיאולוגיה עיצב את התפישות האקולוגיות הבסיסיות שבהם האמינו ראשוני גרינפיס. בסוף הספר הסדיר האנטר גם דרכי פעולה שבעיניו נראו כלגיטימיות. המסע של גרינפיס לא היה מנותק מהקשר רעיוני. עמדה מאחוריו תורה סדורה, הוליסטית וטוטאלית. הספר מבהיר שאל המסע שאליו יצאו פעילים סביבתיים ספורים, קדמה הכנה רעיונית מקיפה.

מרכזה של העבודה תיאר אירוע מצומצם של שישה עשר ימים מטלטלים ומשמעותיים בלב ים. בימים הללו נבחנה תורתו של האנטר על היבטיה המדעיים, הפוליטיים והדתיים. הגישה האקולוגית של האנטר לגבי המדינה המודרנית קיבלה לראשונה משמעות מעשית. בעיני אנשי גרינפיס, קנדה נכשלה כישלון חרוץ בטיפול בבעיה אקולוגית בוערת כגון התגוננות מפני נשק גרעיני. אל הדגל נקראו הפעילים הסביבתיים שבראות עיניהם נלחמו למען האנושות כולה. התיאוריות הפוליטיות שהאנטר התאמץ כל כך לתאר בספרו עברו מהשלב המופשט לשלב היישום. הדגמתי כיצד, לצד רעיונות אוניברסאליים של צדק, סביבה ושלום עולמי, אימצו הפעילים הסביבתיים גם אופן פעולה אלים כלפי חבריהם. הבהרתי כיצד הרעיונות הדתיים שהיו בבסיס התורה האקולוגית הניעו את אנשי גרינפיס שהאמינו במעשיהם ובשליחות הדתית שהייתה להם כפעילים סביבתיים.

בסופה של העבודה השלמתי את המהלך הרעיוני בהצגת מצע גרינפיס שהסדיר את היחסים המורכבים בין דת ובין מדע באקולוגיה. המסקנה שהגעתי אליה היא שהאקולוגיה, לפי דעת מייסדי גרינפיס, היא דת ככל עולמית. גרינפיס היא כנסייה של ממש שיש בה עדת מאמינים, כוהנים, מייסדים ואפילו דוגמאות לאנשים מופתיים שיש ללכת בדרכיהם. הכנסייה של גרינפיס משלימה את המדע ולא נאבקת בו. לפי מצע גרינפיס, האקולוגיה עונה על שאלת "אינסופיות החיים" ולא רק מתארת את החיים כפי שנוהג המדע.

לאורך כל העבודה בחנתי את סיפור ההיסטוריה האקולוגית כפי שהיא משתקפת מהכתבים של האנטר ומשאר הדברים שאמרו מייסדי גרינפיס והשוותי אותו לסיפור הנוצרי. החל מגן העדן האקולוגי שהיה בראשית ימי האנושות ועד הגאולה והחזרה אליו. האדם בחברה הפרימיטיבית הפרה-מודרנית חי בהרמוניה עם הסביבה. בעקבות החטא הקדמון, האדם והסביבה נפרדו והאדם החל להיות מנוכר וזר לסביבה. המהפכה של גרינפיס תמזג שוב את האדם והסביבה רק שהפעם לא יהיה זה האדם הפרימיטיבי, אלא אדם עם תודעה אקולוגית מפותחת. אם יאמץ את עקרונות החיים של האקולוגיה, חזרתו של האדם לגן העדן שממנו גורש מובטחת. תפקידם של הפעילים הסביבתיים בסיפור האקולוגי הוא לשמש דוגמה לשאר האנושות, להילחם בכוחות הרשע, לנצח ולהנחיל את התודעה הסביבתית לכל בני האדם. כשינצחו הפעילים הסביבתיים תפסק הדיכוטומיה בין האדם והסביבה ושניהם יתמזגו לישות אחת. רק כך יגאל האדם וישוב לגן העדן האקולוגי. רק כך תושלם ההיסטוריה האקולוגית.



ביבליוגרפיה

1.      Robert Hunter, The Storming of the mind: Inside the Consciousness Revolution, Doubleday & Company inc. Garden City, New York, 1971.
2.      Robert Hunter and Rex Weyler, To Save A Whale: The Voyages of Greenpeace, Douglas & McIntyre, North Vancouver B.C., 1978.
3.      Rex Weyler, Greenpeace: How a Group of Ecologists, Journalists and Visionaries Changed the World, Raincoast Books, Vancouver B.C., 2004.
4.      Robert Hunter and Robert Keziere, The Greenpeace to Amchitka: An Environmental Odyssey, Arsenal Pulp Press, Vancouver B.C., 2004.



[1] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 16. ראה מקור מספר 4 ברשימה הביבליוגראפית.
[2] כל השמות כתובים בפעם הראשונה באותיות לטיניות ובפעמים הבאות בתעתיק עברי בלבד.
[3] כל הנתונים ההיסטוריים על הקמת גרינפיס, לקוחים מתוך הספר Greenpeace של Rex Weyler. ראה מקור מספר 1 ברשימה הביבליוגרפית.
[4] The Storming of the Mind, פרק 1 "Childhood's End", עמ' 13.
[5] The Storming of the Mind, פרק 1 "Childhood's End", עמ' 17.
[6] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 1 "Childhood's End", עמ' 20.
[7] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 1 "Childhood's End", עמ' 16.
[8] בוב האנטר לא טורח להזכיר את רייצ'ל קארסון ו Silent Spring באף אחת מרשימת המקורות של ספריו. אבל לפי עדות של Rex Weyler האנטר קרא והושפע מספרה. Greenpeace עמ' 37.
[9] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 122. Thursday, September 30, 1971.
[10] Rex Weyler, Greenpeace, עמ' 191.
[11] Rex Weyler מזכיר את מכתב איינשטיין לצד מארי קירי שלא מחאה כנגד האטום, אלא רק גילתה את החומרים הבקיעים. Greenpeace, עמ' 587.
[12] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 7 "The Acid Queen", עמ' 89.
[13] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 7 "The Acid Queen", עמ' 90.
[14] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 8 "What the Greening Is", עמ' 111.
[15] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 8 "What the Greening Is", עמ' 111.
[16] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 8 "What the Greening Is", עמ' 111.
[17] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 8 "What the Greening Is", עמ' 112.
[18] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 8 "What the Greening Is", עמ' 112.
[19] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 12 "What the Greening Is", עמ' 159.
[20] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 10 "The Withering Away of the Revolution", עמ' 142.
[21] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 8 "What the Greening Is", עמ' 112.
[22] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 12 "What the Greening Is", עמ' 159.
[23] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 9 "The First Three Stages", עמ' 120.
[24] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 12 "What the Greening Is", עמ' 159.
[25] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 12 "What the Greening Is", עמ' 160.
[26] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 8 "What the Greening Is", עמ' 116.
[27] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 12 "What the Greening Is", עמ' 161.
[28] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 9 "The First Three Stages", עמ' 122.
[29] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 12 "What the Greening Is", עמ' 161.
[30] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 9 "The First Three Stages", עמ' 121.
[31] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 14 "A Psycho-Revolution", עמ' 183.
[32] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 15 "Inside the Steel Womb", עמ' 187.
[33] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 8 "What the Greening Is", עמ' 112.
[34] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 8 "What the Greening Is", עמ' 114.
[35] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 14 "A Psycho-Revolution", עמ' 183.
[36] מתוך ספר הצילומים של מסעות גרינפיס ב 1975-1976, עמ' 79. ראה מקור 2 ברשימה הביבליוגראפית.
[37] Rex Weyler, Greenpeace, עמ' 378.
[38] הטורים של האנטר והתצלומים של קזיארה נערכו לאחר המסע לספר בשם "Greenpeace" שיצא לאור ב 1972. הספר נערך שוב ב 2004 תחת השם החדש The Greenpeace to Amchitka: An Environmental Odyssey. ראה מקור מספר 4 ברשימה הביבליוגרפית.
[39] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 44. Wednesday, September 22, 1971.
[40] ספר שמואל א' פרק יז' פסוקים מג' – מה': וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד, הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת; וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד, בֵּאלֹהָיו. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד: לְכָה אֵלַי--וְאֶתְּנָה אֶת-בְּשָׂרְךָ, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.
[41] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 17.
[42] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 42-45. Wednesday, September 22, 1971.
[43] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 45. Wednesday, September 22, 1971.
[44] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 46. Wednesday, September 22, 1971.
[45] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 94. Sunday, September 26, 1971.
[46] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 47. Wednesday, September 22, 1971.
[47] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 45. Wednesday, September 22, 1971.
[48] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 101. Monday, September 27, 1971.
[49] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 114. Thursday, September 30, 1971.
[50] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 64-67. Friday, September 24, 1971.
[51] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 93. Sunday, September 26, 1971.
[52] Rex Weyler, Greenpeace, עמ' 71.
[53] אירוונג סטוו נפטר בשלהי 1974 וקמפיין הלווייתנים יצא לפועל במהלך 1975
[54] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 71. Friday, September 24, 1971.
[55] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 79. Friday, September 24, 1971.
[56] Rex Weyler, Greenpeace, עמ' 65.
[57] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 92. Sunday, September 26, 1971.
[58] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 89-98. Sunday, September 26, 1971.
[59] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 53. Monday, September 27, 1971.
[60] בתרגום של המילה conservatives ישנו כפל משמעות. משמעות אחת - שמדובר בשמרנים. כלומר, באנשים שתפישתם הפוליטית היא שמרנית. משמעות שנייה – אנשים ששומרים על הסביבה, כלומר פעילי שימור ואקולוגיה.
[61] מתוך אתר גרינפיס: http://www.greenpeace.org/international/en/about/deep-green/deep-green-special-1/
[62] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 114. Thursday, September 30, 1971.
[63] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 12 "What the Greening Is", עמ' 160.
[64] Robert Hunter, The Storming of the Mind, פרק 12 "What the Greening Is", עמ' 161.
[65] מתוך אתר גרינפיס: http://www.greenpeace.org/international/en/about/deep-green/deep-green-special-1/
[66] Rex Weyler, Greenpeace, ספרים 2,3.
[67] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 117. Thursday, September 30, 1971.
[68] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 119. Thursday, September 30, 1971.
[69] The Greenpeace to Amchitka, עמ' 119. Thursday, September 30, 1971.
[70] ל Floyd Hunter אין קשר משפחתי ל Robert (Bob) Hunter.
[71] מתוך אתר גרינפיס: http://www.greenpeace.org/international/en/about/deep-green/deep-green-special-1/
[72] Rex Weyler, Greenpeace, עמ' 587.
[73] ארבעת חוקי האקולוגיה של בארי קומונר פורסמו בספר The Closing Circle, Knopf 1971.