מלחמת האזרחים בספרד - המעורבות הזרה ומדיניות צרפת

בכרזה : "היום ספרד, מחר העולם". היטלר מאיים על צרפת.

תגובה למאמר:

• 
  
  שארל בלוך, "צרפת, גרמניה ומדיניות המעצמות בתקופת מלחמת האזרחים", אצל ריין, הפאשיזם לא יעבור, עמ' 188-214.

המאמר של שארל בלוך שדן במדיניות החוץ הצרפתית נוכח המשבר המתמשך בספרד, לא מפרט מדוע לא ניסה ממשל לאון בלום לחזק או להקים מנגנונים בינלאומיים. כשהבין בלום כי אין ביכולתו לקדם את האינטרסים של צרפת, היה יכול לדרוש את חיזוקו של "חבר הלאומים". אם הייתה מועלת דרישה שחבר הלאומים יהיה גוף עם מעט יותר סמכות, שיכלול מספר רב של מדינות ושאפשרויות הפעולה שלו יורחבו ויכללו גם "גזרים" כדוגמת ערבויות כלכליות והסכמי סחר וגם "מקלות" כמו סנקציות בינלאומיות, אמברגו נשק וניתוק קשרים דיפלומטיים, אולי המשבר בספרד היה מתנהל אחרת. בכלל, פעולה של גופים בינלאומיים פשוט נעדרה מהמשבר בספרד. האם לא נערך שום דיון בין המדינות בדבר חולשתו של חבר הלאומים? האם לא חשב לאון בלום כי יש צורך בגוף בין לאומי שיפתור מצבים בינלאומיים סבוכים? יש לזכור כי מלחמת האזרחים בספרד לא הייתה הסוגיה היחידה שעל סדר היום הבינלאומי. באותה תקופה הייתה את המלחמה המתמשכת במנצ'וריה, את המלחמה באתיופיה ואת המאבק הארוך סביב גבולותיה של גרמניה (כלומר, צ'כוסלובקיה, חבל הרוהר ואוסטריה). האם לא היה מי שחשב שיש להקים גוף בינלאומי רציני?

לא היה מי שלא התערב במלחמת האזרחים בספרד. ההתערבות של חלק מהמעצמות הייתה גסה מאוד, כמו משלוחי נשק סובייטיים, מפציצים גרמנים, חיילים איטלקים, וההתערבות של חלק אחר הייתה פחות ישירה ויחסית חשאית, כמו הדיפלומטיה הבריטית ומשלוחי הנשק הסודיים של צרפת. המעצמה היחידה שפשוט נעדרה לחלוטין מהזירה הבינלאומית בשנים האלה היא ארה"ב. מי שהכריעה את מלחמת העולם הראשונה ושלחה לאירופה מיליוני חיילים רק 18 שנים לפני מלחמת האזרחים בספרד מוזכרת כהערת שוליים במאמר של שארל בלוך. למרות המשבר הכלכלי העמוק בארה"ב ולמרות המדיניות הבדלנית של ממשל רוזוולט, האם לא הייתה איזושהי פניה צרפתית או בריטית לארה"ב? האם קיבל ממשל בלום את מדיניות אי ההתערבות האמריקאית כעובדה מוגמרת ואפילו לא ניסה לפנות לרוזוולט ולקרוא לו לשנות את מדיניותו ולהשפיע? האם לא נמצא סנאטור, או חבר קונגרס, או מושל מדינה שחשב שמדיניות הבדלנות האמריקאית יכולה להוביל לאובדן ממשלים ידידותיים ולפגיעה באינטרסים אמריקאים?

בלוך מתאר את הסימטה הצרה שאליה נקלעה צרפת. מוקפת בחזיתות, מבודדת ומרותקת דיפלומטית, עם מאבקים פנימיים לא מבוטלים בין ימין ושמאל ומצב כלכלי שביר. מעל הכול ריחפה כל הזמן סכנת מלחמה עם גרמניה. כל אלה אילצו את ממשלת בלום לנקוט במדיניות חוץ זהירה ביותר. חופש הפעולה המוגבל של צרפת היה בראש ובראשונה תוצאה של "מדיניות אי ההתערבות". הייתה זו, במידה מסוימת, אי התערבות חד צדדית כיוון שרבים הפרו אותה. חולשתה של צרפת מתוארת במאמר כבלתי נמנעת. האם לא הבינו הצרפתים כי אבד הכלח על מדיניות זו וכי יש לשנותה? מדוע לא יזמו במסגרת אי ההתערבות איסורי סחר, חומות מכס, עידוד צרפתי לתסיסה לאומית באסקית וקטאלונית, בידוד ימי אמיתי על ספרד ולא רק "הסכמים ימיים על אי התקפת ספינות ניטראליות"? האם הייתה מדיניות אי ההתערבות והפרשנות המחמירה של הניטרליות סיבה לקיפאון הצרפתי, או תוצאה של הקיפאון?

מלחמת האזרחים בספרד - נשות הפלנחה

כרזת גיוס של הפלאנחה: "עכשיו או לעולם לא !! "

תגובה למאמר שדן בנושאים מגדריים במלחמת האזרחים בספרד

• ענבל עופר, "מהי נשיות: ה-Sección Femenina של הפלנחה הספרדית ועיצובה של זהות נשית חדשה", היסטוריה, גליון 11 (2003): ע"מ 69-96

כותבת המאמר "מהי נשיות", ענבל עופר, מפרטת על הקונפליקט בין ה SF לבין השלטון הלאומני, בכל הקשור לשירות נשים בחזית. השלטון הפראנקיסטי קבע שיש לאסור שירות נשים בחזית, ואילו מנגד ה SF גרס כי יש להלל את הנשים הלוחמות. הדברים נדונו בהרחבה ביחס ה SF ל 59 ההרוגות משורות הפלנחה. לא ברורה עמדתו של השלטון בסוגיה. אם "הזמן כלה" ו"זהו צו השעה" ונשמעת הקריאה להקרבה עצמית, מדוע אסר השלטון על שירות נשים? הרי ברור שכל מי שיכול לתת כתף ב"שעה הרת גורל זו" יבורך. כולל עזרה מנשים. גם אם השלטון התעקש לא לאפשר את התנדבותן לשדה הקרב, ישנם תפקידים עורפיים שונים שבהם נשים יכלו לתרום למאמץ המלחמתי, כגון תעשיה צבאית, שלישות, ורפואה. כיצד מוסבר הדיסונאנס בין הקריאה המתלהמת והמבהילה של השלטון הלאומני להתעלות על כל המגבלות, להקריב עצמך למען המולדת ולמות בזעקת Arriba España ובין האיסור על שירות נשים בצבא?

מוזר שאין כל התייחסות במאמר למתח הטבעי שבין הנשים הרפובליקאיות לבין נשות ה SF. אם אקבל את הטענה המרכזית של הכותבת כי נשות ה SF היו סוכנות של שינוי ההגדרה הנשית, ששאפו לשפר את חייהן של הנשים בספרד ולא של דיכוי נשים והשארתן במסגרת שמנציחה נחיתות, אזי במחנה הרפובליקני ישנה תשובה ברורה מאוד ומגובשת לגבי נושאים מגדריים. מבלי להתייחס לרעיונות קיצוניים בסגנון השחרור המיני של הקבוצות האנרכיסטיות. אם הSF , כארגון, שאף לשנות את מעמדן של נשים ולהוכיח כי הן אינטליגנטיות כמו הגברים, בעלות פוטנציאל כמו הגברים ומצליחות כמו הגברים, כל מה שהיה על חברות הארגון לעשות זה לפנות אל המחנה מהצד השני של המתרס ולאחד כוחות, לפחות במישור הרטורי, עם נשים אחרות ועם ארגון אחר שהתפיסה המגדרית שלו כבר כוללת את השינויים שאליהם חתרו נשות ה SF. הרי, אליבא דענבל עופר, נושא קידום האישה הספרדית היה משותף לנשים במחנות השונים. מה הייתה עמדתן של נשות הפלנחה לערכים הפמיניסטיים החדשים שהציג המחנה הרפובליקאי? מדוע לא היה דיאלוג חוצה מחנות בנושא?

היחסים בין קבוצות הנשים השונות בתוך ה SF הוא נושא סבוך שכותבת המאמר התרחקה ממנו מעט. אומנם, מפורט מעט על היחס של ה SF לנופלות ותיקות (שהיו חברות בפלנחה ב 1933-4) לעומת נופלות שהצטרפו מאוחר יותר, אבל לא מפורט על היחסים בין הקבוצות השונות בתוך הארגון. בנוסף, במאמר מוזכרת תופעת גיוס נשים בכוח לפלנחה ול SF. כיצד התייחסו נשים אלה אל תפקידם? האם התנגדו? האם הופעלה אלימות? בכלל, מה היה היחס לנשים שהיו במחנה הלאומני מכורח הנסיבות ולא מאידיאולוגיה צרופה? אפשר להרחיב את השאלה הזו מעבר לגבולות המגדר והמחנה – מה היה היחס לאותם אנשים פאסיביים או אדישים שמצאו עצמם באחד הצדדים הלוחמים? האם הגורמים השולטים חשבו שיש לחזק את אמונתם בדבר צדקת הדרך ו"להרביץ בהם תורה" או שיש להשלים עם התופעה ולאפשר לאותם אנשים שאינם מפגינים הזדהות טוטאלית עם האידיאולוגיה להיסרך אחרי המחנה?

מלחמת האזרחים בספרד - הקומונות והקולקטיבים האנרכיסטים

כרזה עם הסיסמה הרפובליקנית המפורסמת "הם לא יעברו!" (הפאשיסטים, כמובן). למאמץ המלחמתי שותפים כולם, כולל נשים (במרכז).

תגובה למאמר מתוך ספר:

• יעקב עובד, "אנרכו-קומוניזם וקולקטיביזציה במלחמת האזרחים בספרד",אצל רענן ריין, הפאשיזם לא יעבור, עמ' 134-160.

המאמר של יעקב עובד, שמתאר את סיפורה של התנועה האנרכיסטית בספרד, מקפיד על גישה מאוזנת וביקורתית. מחד גיסא מתוארים האנרכיסטים באור רומנטי כחברה מתקנת עולם שכל כוונותיה טובות, ומאידך גיסא מפרט הכותב על הניתוק מהמציאות על הנאיביות ועל המימד האינפנטילי של התנועה. לטעמי, המאמר לא מסביר באופן יסודי מהיכן נובע הפער העצום בין הרעיונות הנשגבים של שותפות, שוויון וסולידאריות ובין כפייה במסווה של הסכמה, הלשנות ומעשים ברוטאליים אחרים. האלימות שנקטו בה היא בסתירה לכוונותיהם הטובות. כיצד הסבירו האנרכיסטים לעצמם את מעשיהם? האם גרסו שהמאבק לעולם טוב יותר חייב להתלוות באלימות?

נחמד לקרוא שהאיכרים בספרד הם לא צמיתים משוחררים, נבערים מדעת, שבקושי יודעים קרוא וכתוב. מדובר בקבוצה אידיאליסטית ומשכילה מאוד שנהנתה מספרות עשירה, עיתונאות, תחנות רדיו, מפעלי תיאטרון ותרבות לצד מסורות חקלאיות. האיכרים בקולקטיבים האנרכיסטים התחנכו לאורם של רעיונות, קראו הוגי דעות, הקשיבו לפובליציסטים ויצרו תרבות עשירה הרבה יותר מאשר הדמות הסטריאוטיפית של האיכר, המנותק מהמאורעות הפוליטיים, שכל עולמו הוא תוצרת חקלאית. לא מוסבר במאמר כיצד רכשו האיכרים הספרדים את הידע וההשכלה שלהם. הפערים בין האיכרים באירופה פשוט מדהימים. איך זה שפועל חקלאי ברומניה בקושי יודע לספור ואילו עמיתו בספרד קורא את כל כתבי קרופוטקין?

הדמיון בין התנועה הקיבוצית בארץ ישראל של הימים ההם לבין הקומונות והקולקטיבים האנרכיסטים בספרד הוא כה רב, שזה בלתי נמנע לברר האם יש קשר בין שתי התנועות. שתיהן נשענות על ערכים אוניברסאליים משותפים שתכליתם היא יצירת סדר עולמי חדש המושתת על עקרונות שוויון חברתי. כיוון שהקיבוץ בארץ ישראל הקדים בעשרים וחמש שנים את פריחת הקומונות בספרד, הייתי מצפה שיהיו בספרד רעיונות מיובאים. הרי אין טעם להמציא את הגלגל מחדש אם אפשר פשוט להסתכל לצדדים וללמוד מניסיונם של אחרים. האם התפתחו באופן בלתי תלוי שתי תנועות זהות בצדדים שונים של הים התיכון? האם היו איזה שהם יחסי גומלין בין השתים? השאלה הזאת היא, כמובן, דו כיוונית כי גם הקיבוץ הארצי היה יכול ללמוד מההיסטוריה הספרדית על הגורמים שהביאו לפירוקם של הקולקטיבים ועל כשלון השיטה הכלכלית האלטרנטיבית.

בתיאור האירועים מהקמתן ועד ופירוקן של הקומונות נעדרה המדינה. השלטון המרכזי הרפובליקאי, פשוט אינו מופיע. לא בהכוונה, לא במימון (אפילו לא מימון עקיף כמו סחורות – לקומונות ששללו את רעיון הכסף), לא בתמיכה או הסתייגות אידיאולוגית, לא במתן שירותים של חקלאות, בריאות, חינוך. המדינה נעדרה גם באכיפת החוק כשנעשו עבירות כמו כפייה עד כדי דיקטטורה, החרמת רכוש, גירוש אנשי כנסייה ולבסוף הוצאות להורג של פאשיסטים. מה היה יחס שלטונות הרפובליקה לאנרכיסטים ולקולקטיביזציה? האם השלטון, בעצם, תמך בהם או שבגלל שעיקר המאמץ הופנה למאבק בלאומנים ניתנה אוטונומיה רחבה כל כך לאנרכיסטים?

מלחמת האזרחים בספרד - פרנקו, הצבא והכנסייה

כרזה פאשיסטית : "ספרד הייתה ותהיה בת אלמוות". במוחו של החייל - תור הזהב של ספרד

זוהי תגובה לשני מאמרים:

• P. Preston, "General Franco as Military Leader" in Transactions of the Royal Society. London 1994, pp. 21-41.

• Frances Lannon, "The Church's Crusade against the Republic", in Paul Preston (ed), Revolution and War in Spain, London1984, pp. 35-58.

המאמר של Paul Preston שסוקר את פרנקו כמנהיג צבאי וכגנרל מפספס מספר מטרות. כשבוחנים מנהיגות צבאית, בוחנים לדעתי, לא רק את תפקודו של הגנרל מול שולחן החול, בשעת תכנון מהלכים טקטיים, אלא גם את מבנה האישיות והאופי של המנהיג. קריאת המאמר לא פותרת את חידת טיבו של פרנקו כחייל. אומנם, המאמר מעביר בקורת נוקבת על מהלכיו הצבאיים ומדגיש את מגמת ההשתפרות של פרנקו כטקטיקן שמבין רק בסוף המלחמה שיש להציב מטרות ברורות ולחתור להשגתן ולא לבזבז את הזמן. אבל אין כל זכר ליכולותיו האישיות. לא ידוע אם בכלל ידע להחזיק רובה, אם אכל אי פעם מקופסת שימורים, אם ישן לילה אחד באוהל צבאי ואם לחם בעצמו באיזשהו קרב. אני לא מעלה בדעתי מאמר שסוקר את מנהיגותו הצבאית של גנרל אחר, בן דורו של פרנקו, נניח לדוגמא, הגנרל האמריקאי פאטון, שלא מתאר את אורח חייו הצבאי כמו ריצות הבוקר שלו, אימוניו בנשק והחוויות האישיות שצבר במהלך שרותו הצבאי.

Preston מתאר בפרוטרוט את התערבותם של היועצים הזרים מטעם איטליה וגרמניה ששלטו, לטענתו, בפרנקו כבבובה על חוט. בנוסף, ישנם כמה משפטים על יחסיו של פרנקו אם שאר הגנרלים המורדים. אך המאמר לא מפרט מה היו יחסו של פרנקו עם סגל הפיקוד הספרדי שהיה תחתיו. מה הייתה מידת השליטה של פרנקו בפקודיו? בכלל, לא מוזכרים יחסיו האישיים עם חייליו. לא הקרובים אליו כמו סגנו ושלישו ולא הרחוקים ממנו כמו החיילים הפשוטים במערכה. אולי היה כה רחוק מחייליו ומשדה הקרב כמו מפקד מאחורי "מסך הפלזמה"? היכן היה פרנקו בקרב הכושל על מדריד והיכן היה בקרבות המוצלחים בעמק האברו? בקיצור, איזה מנהיג צבאי היה פרנקו? Preston לא מספק תשובות לשאלות מהותיות בנוגע למנהיגותו הצבאית של פרנקו.

העובדה שחיילים שכירי חרב ממרוקו השתתפו בקרבות אינה מפתיעה כיוון שפרנקו שירת שנים רבות מעבר למייצרי גיברלטר. זהו מהלך טבעי שיגייס מבני המקום ללגיון הזרים הספרדי. ההפתעה, מבחינתי, הייתה המוסר הירוד של צבא שכירי החרב של פרנקו. אונס, ביזה ורצח שבויי מלחמה מאפשרים לשאר החיילים ולא רק לשכירי חרב להתרחק מהמטרות הפוליטיות והאידיאולוגיות של המלחמה ובעצם, לפגוע במהלכים הצבאיים ובסיכויו של פרנקו לנצח. במאמר שעוסק במנהיגות צבאית הייתי מצפה שהכותב יפרט כיצד התמודד הגנרל עם משבר ערכי ומוסרי כזה. האם חיסל את התופעה בסדרת עונשים, או שהעלים עין, או שאפילו עודד את האונס, הרצח והביזה? האם הצדדים המוסריים של המלחמה בכלל עניינו את פרנקו?

המאמר של Frances Lannon מתאר את מאבק ההישרדות של הכנסייה הקתולית בזמן הרפובליקה השנייה. התמודדות של הכנסייה עם רעיונות מודרניים ואליטה אינטלקטואלית, עם לא קתולים ועם אנטי קתוליים הייתה חלק ממאבק תרבותי רחב יותר. חסר במאמר ההיבט שכנסייה ככלי לקידום רעיונות תרבותיים יכולה לשמש גם כזרז להתגייסות צבאית. מה היו היחסים בין הכנסייה לצבא בזמן הרפובליקה השנייה?