16 בפברואר 2011

אנדרטאות וזיכרון בקהילות הומוסקסואליות

אנדרטאות וזיכרון בקהילות הומוסקסואליות

האם קולקטיבים זוכרים? אילו קולקטיבים זוכרים וכיצד זיכרון קולקטיבי מתאפשר? אל הסוגיות האלו נידרש ההיסטוריון דן דינר, שטוען שרק זיכרון של קולקטיב שמבוסס על מוצא אתני או עדתי, כמו הזיכרון בגרמניה, מצליח להתמלא בתוכן וכך גם "לעבוד". לעומת זאת, זיכרון הנישא על ידי קולקטיב אחר, למשל קולקטיב הנשען על בסיס מעמדי או חברתי, סופו למוג ולהעלם. הדוגמה המרכזית שדינר מציג היא התפתחות הזיכרון הקולקטיבי באוקראינה. הרצח הסטאליניסטי השיטתי של מעמד הקוּלאקים האוקראינים לא זכה לכל התייחסות עד שהתפרקה ברית המועצות והאוקראינים זכו בעצמאות. בחסות התהפוכות הפוליטיות של התקופה הסוערת ההיא הפכו האוקראינים את רצח המעמד של סטאלין לרצח של העם האוקראיני וסביבו כוננו את הזיכרון הלאומי שלהם. לטענתו של דינר, רק כשהזיכרון הקולקטיבי לובש אדרת אתנית משתנה היחס אליו מ"רצח של מעמד" לרצח של עם. כך הפך הרצח הקומוניסטי המעמדי לטיהור אתני, או ל"פאשיזם נוסח רוסיה".[1]

לעומת דן דינר טוען חוקר הספרות, אלכסנדר אטקינד, שברוסיה נוכח זיכרון קולקטיבי שאינו על בסיס אתני, זיכרון של הטיהורים הסטאליניסטים. לשיטתו של אטקינד, אין ברוסיה הכחשה והדחקה של הרצח הסטליניסטי, אלא שהזיכרון הקולקטיבי לובש צורות שונות. האופן הראשון הוא זיכרון שנישא על ידי חפצים מוחשיים (hardware), כלומר זיכרון של הטרור הגדול באמצעות אנדרטאות, גלעדים ומצבות. האופן השני הוא זיכרון שנישא באופן מופשט יותר, על ידי המילה הכתובה, המחזה והסרט (software). כמו זיכרון באמצעות יומנים אישיים, ספרי זיכרונות של שורדים מן המחנות וכן גם מחזות וסרטים. האופן השלישי של הזיכרון הוא לדעתי החידוש במאמר, זהו זיכרון שנישא באמצעות "מדיום על טבעי" (ghostware). אטקינד מפרט במאמרו כיצד הזיכרון הקולקטיבי הרוסי מופיע בקולנוע הרוסי בין השיטין. התמודדות של הרוסים עם עברם צצה ביצירות אומנות באופן מובלע על ידי מושגים על טבעיים כמו "אנשים חיים מתים" ורוחות רפאים. על ידי מתן מספר דוגמאות מסרטים, שעוסקים בטיהורים הסטאליניסטים, מנסה אטקינד להפריך את הטענה של דינר, שרק קולקטיב אתני ראוי להיקרא קולקטיב, ושרק קולקטיב אתני מסוגל לזכור. ביצירות הללו ממשיכות רוחות הרפאים לפקוד את עולם החיים, וכן גם גופות, שקשורות לטיהורים הסטאליניסטים, יוצאות מקבריהן, מנכיחות את העבר ומסרבות להצטרף לעולם המתים.[2]

כרקע לדיון שבין דינר לאטקינד ישנה הגישה הפוסט מודרנית לזיכרון קולקטיבי ולאתרי זיכרון. החלוץ בעניין הזה היה ההיסטוריון פייר נורה, שבמאמר מפורסם ניתח את היחס בצרפת לאתרי זיכרון, כדוגמת אנדרטאות ומוזיאונים. נורה הצביע על השוני שחל ביחס של הצרפתים לאתרי הזיכרון הלאומיים שלהם. לטענתו, בעידן הפוסט מודרני שבו צרפת שרויה, הפסיקו אתרי הזיכרון "לעבוד". לפי נורה, בני אדם עוברים ליד האנדרטאות, שפעם היו מלאות במשמעות לאומית, ולא מייחסים אליהן שום חשיבות. הציבור חולף על פני מוצגים במוזיאונים מפורסמים ותגובתו היא משיכת כתף קלה. האתרים אינם מתפקדים יותר כמי שמספרים את סיפורה של האומה אותה הם נושאים. נורה גורס שבצרפת נעלמה ההזדהות העמוקה של הלאום עם אתרי הזיכרון שלו ולמעשה הצרפתים הפסיקו להיות "לאום" והפכו להיות "חברה". המאמר חושף את הקורא לתקופה שבה הלאום, לאו דווקא הצרפתי, לא קיים או לפחות מטושטש באופן ניכר. בדומה לצרפת, גם אומות אחרות זונחות את הלאומיות המודרנית והופכות לפוסט מודרניות, ללא אידיאולוגיה ונרטיב מרכזי ברור. לכן גם הסיפור הלאומי וההיסטוריה כמי שמכוננים את המודרנה אינם חשובים יותר. הלאומיות המודרנית כנרטיב היסטורי, ואיתה האנדרטאות, המוזיאונים ואתרי הזיכרון הלאומיים הפכו בעידן הפוסט מודרני למוצגים ארכאיים שאבד עליהם הכלח, בלתי רלוונטיים לחיי היומיום, שקופים במרחב הציבורי ולאנקדוטה שכבר לא מעניינת איש.[3]

בעבודה קצרה זו אבדוק את עיצוב הזיכרון בקהילה ההומוסקסואלית, ואאתגר את התזה של דן דינר כשאטען שלא רק קולקטיב אתני מסוגל ליצור זיכרון יעיל. נקודת המוצא שלי היא שהקהילה ההומוסקסואלית היא קהילה ללא בסיס אתני, עדתי, לאומי, דתי או גזעי. זו קהילה, או קולקטיב, שהמכנה המשותף היחיד של חבריה מוגדר אך ורק על ידי הנטייה המינית. באמצעות מספר דוגמאות אנסה לבדוק האם ישנו זיכרון קולקטיבי הומוסקסואלי. אבחן האם האנדרטאות להומוסקסואלים מצליחות לשרטט באופן יעיל זיכרון קולקטיבי. אבדוק כיצד "עובדים" אתרי הזיכרון של הקהילה ההומוסקסואלית, אתרים מוחשיים או מופשטים, וכיצד הם מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה ההומוסקסואלית. בעזרת הדוגמאות אבדוק כיצד האנדרטאות בונות את הנרטיב ההומוסקסואלי וכן כיצד מתהווה ההיסטוריה ההומוסקסואלית. אתייחס לשאלה האם אתרי הזיכרון ההומוסקסואליים מתווים זיכרון ממשי ומודרני, כך שאנשים מזדהים עם אתרי הזיכרון ולא מתייחסים אליהם בעירבון מוגבל כאילו היו אנדרטאות במירכאות.

הפעילות התרבותית של הקהילה ההומוסקסואלית בולטת מאוד בכל אופני התקשורת, בפרט גם פעילות שעוסקת בהנצחה ובזיכרון. ברשת האינטרנט ישנם מאות אתרי זיכרון מקוונים שעוסקים בנושא. מאות רבות של אנשים כותבים שירים, בלוגים, ציוצים בטוויטר, דפי פייסבוק ומתעדים כל התקפה הומופובית בהיסטוריה וכל קורבן שנפגע בגלל נטייתו המינית. מחולקות מלגות לימוד לזכר קורבנות הומוסקסואלים. ישנם מצעדים, סיכות, דגלים, יצירות אומנות, פינות במוזיאונים, איסוף תמונות של קורבנות הומוסקסואלים ולמעשה כל צורת התבטאות שגוררת זיכרון והנצחה.

חלק ניכר מפעילות ההנצחה והזיכרון של הומוסקסואלים עוסקת בזיכרון השואה של קהילת ההומוסקסואלים וברדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. הסמל של הרדיפה הנאצית הוא המשולש הוָרוד שבו תויגו הומוסקסואלים במחנות הריכוז הנאציים. גלעדים, מצבות, שלטים ואנדרטאות רבות עוצבו בהשראת המשולש הורוד והן פזורות ברחבי העולם. חלקן במחנות ריכוז בגרמניה, כמו במטהאוזן, בבוכנוואלד ובמוזיאון של דכאו. כמה פרויקטים של הנצחת קורבנות הרדיפה הנאצית חוצים גבולות. למשל, פסל המשולש הורוד המתוכנן בגן מאיר בתל אביב, שיהיה זהה לאנדרטה בסידני, בקופנהגן, בברלין ובאמסטרדם. למרות שפע האנדרטאות, עדיין מרחפת באוויר השאלה האם האנדרטאות "עובדות" ומצליחות להעביר למתבונן את הנרטיב ההומוסקסואלי. אנתח זאת באמצעות שתי דוגמאות.

דוגמה מפורסמת ומוכרת לאנדרטה כתובה (אנדרטה מסוג Software, אם אקבל את סיווג האנדרטאות של אטקינד) שעוסקת בבניית הזיכרון של הקהילה ההומוסקסואלית היא המחזה Bent. המחזה נכתב על ידי Martin Sherman והוצג לראשונה בארה"ב ב 1979. בישראל הוצג המחזה בשם "עקומים" ב 1983 בתיאטרון חיפה. היה זה מחזה אמיץ שעסק בנושא שנדחק לשולי המחקר ההיסטורי – רדיפת הומוסקסואלים בזמן המשטר הנאצי. כשעלה המחזה על הבמה לראשונה, בסוף שנות השבעים, עסקו רק מחקרים ספורים בתופעת הרדיפה והנושא היה חדש לרוב הצופים. העלילה מתרחשת בשנים הראשונות של המשטר הנאצי סביב "ליל הסכינים הארוכות". במרכזה של העלילה ניצב צעיר גרמני הומוסקסואל, בשם מאקס, שנשלח למחנה הריכוז דכאו, לאחר שנתפס ביחסים הומוסקסואלים עם חבר בפלוגות ה SA. בהחלטה פזיזה של רגע, מצהיר מאקס בפני השלטונות הצהרה כוזבת שהוא יהודי, כיוון שחשב שכך יגדלו סיכויו לשרוד במחנה. כמו כל אסיר יהודי אחר, מתויג מאקס על ידי טלאי צהוב על כותונת האסיר שלו, ובהתאם יחס שלטונות המחנה אליו הוא כליהודי. בזמן שהותו במחנה מכיר מאקס את הוֹרסט, הומוסקסואל אחר שכלוא כבר תקופה ארוכה. בדומה לשאר ההומוסקסואלים בדכאו, גם הורסט עונד את תג בצורת משולש ורוד. בין השניים מתפתחת ידידות אמיצה. הורסט, הומוסקסואל מוצהר, מותח ביקורת על מאקס ומציין את חוסר היושרה שלו כשהוא מסתתר מאחורי זהות יהודית ומצניע את נטייתו המינית. בהמשך, מתאהבים מאקס והורסט ושורדים יחדיו את התלאות הקשות במחנה. שיאה של הדרמה הוא הרגע שבו הורסט נרצח על ידי אחד השומרים הנאציים ומאקס ההמום נוטל את המשולש הורוד מבגדי אהובו ועונד אותו על כותנתו במקום הטלאי הצהוב. המחזה מסתיים באופן טראגי כאשר מאקס, מוכה האבל, שאינו מצליח להתגבר על מות אהובו, מחליט לשים קץ לחייו בקפיצה על הגדר החשמלית של המחנה.

כיצד מתפקד המחזה כאתר זיכרון של הקהילה ההומוסקסואלית? במעשה הסימבולי של ענידת המשולש הורוד במקום הטלאי הצהוב מדגיש המחזאי את הנרטיב ההומוסקסואלי ומשליך את הנרטיב האתני היהודי. האנדרטה הכתובה הזאת מאפשרת את בנייתו של הנרטיב ההומוסקסואלי. נרטיב שמציב את הזהות ההומוסקסואלית כאלטרנטיבה לזהות האתנית או הדתית. הזהות ההומוסקסואלית אינה עוד זהות, אלא עמוד התווך של אישיותו של ההומוסקסואל. הומוסקסואל כמו הורסט היה גאה בנטייתו המינית גם במקום בלתי אפשרי כמו מחנה הריכוז דכאו. הזהות האתנית הופכת למשנית אפילו כשהשלטון הוא נאצי. המעשה הסימבולי של מאקס שברגע המשבר מעדיף את המשולש הורוד כמייצג של הזהות ההומוסקסואלית, מדגיש לקהל שאין צורך בזהות אתנית ואפשר להסתפק בזהות הומוסקסואלית. המחזה בונה את הקולקטיב ההומוסקסואלי ומפרק את הקולקטיב האתני. לכן האנדרטה הזאת "עובדת". כלומר, על ידי הזדהות של הצופה עם גיבורי המחזה האנדרטה בונה נרטיב אחד ומפרקת נרטיב אחר. העלילה מדגישה שהנרטיב ההומוסקסואלי אינו "שטיק של רגע", כמו החלטתו של מארק להתחזות ליהודי. לקהל מתברר שהומוסקסואליות זו לא נקיטת עמדה בלתי מתחייבת, לתקופת זמן מוגבלת, אלא שהומוסקסואלים מזדהים באופן מוחלט עם הנרטיב ההומוסקסואלי. הצופה מבין שהנרטיב ההומוסקסואלי הוא הרבה מעבר לעניין המשיכה המינית, זהו מבנה חברתי של קהילה שלמה ומבנה נפשי מורכב של כל אחד מפרטיה ושהנטייה המינית שזורה בו.

ברחבי העולם פזורות עשרות אנדרטאות המדגישות את הנרטיב ההומוסקסואלי. רוב האנדרטאות הן גלעדים צנועים וסמליים לזכר קורבנות של התקפות הומופוביות אלימות, כמו האנדרטה לזכר Sandy Michael בניו יורק, או הגלעד לזכר Jaap Bornkamp בדרום מזרח לונדון. אך האנדרטה המפורסמת ביותר היא "האנדרטה לזכר הומוסקסואלים שנרדפו תחת המשטר הנאצי". זוהי דוגמה מופתית לאנדרטה מוחשית (hardware, לשיטתו של אטקינד) שמעצבת את הנרטיב ההומוסקסואלי. האנדרטה נבנתה על ידי האמנים Michael Elmgreen ו Ingar Dragset ונחנכה במאי 2008 בשדה ירוק במרכז ברלין מול "האנדרטה לזכר יהדות אירופה". הדגש מסוים של המיקום במרחב הגיאוגרפי רומז על חשיבותה בציבוריות הגרמנית. הקמת האנדרטה היא שיאה של ההתפייסות של הממסד הגרמני עם תנועות המייצגות הומוסקסואלים והכרה בהומוסקסואלים כקורבנות הנאציזם. עד 1969 היו היחסים ההומוסקסואלים מחוץ לחוק באופן מוחלט ועד 1973 באופן חלקי. במהלך שנות השמונים הוכרו ההומוסקסואלים שנרדפו על ידי הנאצים כקורבנות והתפתח השיח הציבורי על הדרתם של ההומוסקסואלים מחוץ לחוק גם לאחר התקופה הנאצית. האנדרטה נבנתה לאחר דיון שנערך ב 2003 בבית התחתון של הפרלמנט הגרמני (Budnestag), שהכיר באופן חוקי בהומוסקסואלים כקורבנות הנאציזם. האנדרטה עצמה היא מבנה בטון יצוק וחשוף בצורת חדר מרובע ומאורך בגובה של שלושה מטרים. על אחד הקירות , בחצי הגובה, ישנו צוהר צר שאם מביטים דרכו אפשר לראות אילוסטרציית וידאו אפורה של זוג גברים צעירים ניגשים זה לזה ומתנשקים.

לצד האנדרטה ישנו לוח מתכת עם הסבר תמציתי באנגלית וגרמנית שמפרט על הסעיף בחוק הנאצי (מכונה לעיתים גם "סעיף 175") שאפשר רדיפת הומוסקסואלים בזמן הנאציזם. המשכו של ההסבר הוא על ההדרה בחסות החוק של הומוסקסואלים בשנות החמישים והשישים בגרמניה המערבית. עד שהשתנה הסטאטוס החוקי באופן סופי וההומוסקסואליות לא נחשבה יותר לסטייה או להפרעה פסיכיאטרית. ההסבר מדגיש שמבחינת הנרטיב ההומוסקסואלי העידן הנאצי לא הסתיים בכניעת גרמניה, במאי 1945, אלא ישנה המשכיות של החוק הנאצי אל תוך שנות החמישים והשישים. שנים שבעיני רבים נחשבות לתקופה ליברלית ומתקדמת בגרמניה המערבית. לצד האנדרטה ישנה רחבה של אדמה כבושה ולא מרוצפת. זוהי לא אנדרטה גרנדיוזית כמו פרש על סוס צוהל, אלא מבנה צנוע יחסית, טובל בירוק, מינימליסטי ולא בולט לעין באופן מיוחד, אך עם זאת במרכז העיר, יחד עם שאר האנדרטאות הלאומיות של גרמניה.

כיצד האנדרטה עובדת? האנדרטה הפכה לסמל בקהילה ההומוסקסואלית גם מחוץ לגרמניה. למשל, טקסים לזכר קורבנות של פיגועים כנגד הומוסקסואלים ברחבי העולם מתקיימים ברחבה שמול האנדרטה. בפיגוע במועדון של הקהילה ההומו-לסבית בתל אביב, "הברנוער", באוגוסט 2009 נרצחו שני אנשים ששהו במקום. לציון שנה לרצח התקיים טקס לזכרם ברחבת האנדרטה בברלין. בטקס נכחה אימו של אחד ההרוגים בפיגוע וכן גם 15 מהפצועים. כל הישראלים שנכחו בטקס היו בסיור בגרמניה מטעם עמותה הומוסקסואלית גרמנית בשם "מנאו". הטקס נערך כחלק מסיור רחב יותר שמטרתו היכרות והידוק של היחסים בין הקהילות ההומוסקסואליות בגרמניה ובישראל. בטקס הונפו דגלי ישראל וגרמניה וכן גם ודגל הקהילה ההומוסקסואלית, "דגל הגאווה", שהוא אייקון תרבותי מוכר ומוטיב חוזר בכל אירוע של הקהילה ההומוסקסואלית. נישאו נאומים בעברית ובגרמנית שהדגישו את הגורל המשותף שבין הקהילות ההומוסקסואליות, כמו התנכלויות על רקע הומופובי לאורך ההיסטוריה הגרמנית והישראלית. בנוסף, קראו הנואמים לממשל בישראל שיכיר בהומוסקסואליות באופן חוקי, יפעל לשוויון זכויות וילחם ב"הסתה הומופובית".

הטקס מלא הפאתוס מול האנדרטה מדגים כיצד משמש אתר הזיכרון כסמל המחבר בין קהילות הומוסקסואליות שונות. לכאורה, בין הקהילה ההומוסקסואלית בישראל ובגרמניה אין קשר אתני, חבריה לא מדברים באותה שפה, לא מגיעים מאותו רקע סוציו-אקונומי, לא בני אותה דת ואפילו שכבת הגיל היא מגוונת ולא אחידה. אבל הנטייה המינית של שתי הקהילות משותפת ולכן מקום החיבור שלהם באנדרטה לזכר קורבנות הומוסקסואלים מתקופה אחרת בהיסטוריה הוא טבעי. לנוכח האנדרטה, כשבני קהילות שונות מציינים שם את קורבנותיהם, נוצרת אחווה הומוסקסואלית. אחווה חוצת ימים שמגשרת בין קהילות ללא קשר גיאוגרפי. במידה מסוימת יש באחווה ההומוסקסואלית מימד בינלאומי, אולי אפילו אוניברסאלי. להבנתי, באמצעות האנדרטה מזדהה הומוסקסואל גרמני עם הומוסקסואל ישראלי יותר מאשר עם גרמני אחר שאינו הומוסקסואל. למעשה, האנדרטה מציבה את הזהות המינית של הסובייקט הצופה בה מעל לזהות האתנית שלו. האנדרטה, שמחברת בין הומוסקסואלים ברחבי העולם, תורמת לשרטוט הנרטיב ההומוסקסואלי ומשמשת כאתר זיכרון במובנו המודרני, כלומר כאנדרטה המפרשת את ההיסטוריה ומעצבת אותה בהתאם "לפרוייקט ההומוסקסואלי". האנדרטה היא לא עוד פסל מונומנטאלי עשוי ברונזה חלודה, שאיש אינו שם אליו לב, או גלעד עם לוח דהוי שכל מיני זוגות מאוהבים קובעים לדייט לידו. זוהי אנדרטה המכוננת את הקהילה ההומוסקסואלית, מעצבת אותה לאורם של הרעיונות הליברליים ומשמשת כעדות המספרת את סיפורם של הומוסקסואלים עלומי שם, שנרדפו ונרצחו בזמן הנאציזם.

המחזה והאנדרטה בברלין הם חלק מ"הפרויקט ההומוסקסואלי". פרויקט שמטרתו פרוש ושרטוט של העולם בהתאם לנטייתם המינית של בני האדם. בניגוד לשרטוט של העולם לפי מוצא אתני, גזעי, דתי או לפי מעמד חברתי. כשאר הפרויקטים, גם הפרויקט ההומוסקסואלי הוא פרויקט מודרני, ובכלל רק בחסות המודרנה מתאפשרת פרויקציה. בניגוד לפייר נורה שתיאר את האנדרטאות כמוצגים שהפסיקו לתפקד, מכיוון שחדלו לספר את הסיפור ההיסטורי שהן נושאות, לדעתי, האנדרטאות המוחשיות במרחב ההומוסקסואלי עדיין "עובדות". כך גם שאר האנדרטאות הכתובות, המצולמות והמומחזות של הקהילות ההומוסקסואליות.


[1] דינר דן, "נאציונל סוציאליזם וסטליניזם: על זכרון, שרירות, עבודה ומוות ,"זמנים, 45 עמ' 76- 85.

[2] Etkind Alexander, Post-Soviet Hauntology: Cultural Memory of the Soviet Terror, Constellations Vol 16, No 1 2009, pp. 182–200.

[3] Pierre Nora, "Between Memory and History: Les Lieux de Mémoire," Representations, No. 26,. (Spring, 1989), pp. 7-24.

אין תגובות:

פרסום תגובה