30 באוגוסט 2009

מונטסקיה


זוהי עבודה שהוגשה במסגרת קורס על אינטלקטואלים אירופים 1500-1800 של פרופ' יוסף מאלי.
ביקורתו של מונטסקיה על תרבותה של צרפת ועל המלוכה בצרפת

מבוא

שארל מונטסקיה היה מראשוני ומחשובי האינטלקטואלים של עידן האורות. הגותו עסקה בתיאוריות מדיניות חדשניות, אך מקריאה בספריו מתברר שהיה זה רק נושא אחד מני רבים שהעסיקו אותו ושהרבה לכתוב על מגוון רחב של תחומים. בין היתר כתב על נושאים גיאוגרפיים וסביבתיים, על דתות, על התרבות האירופית, על ההיסטוריה של העידן הקלאסי ושל צרפת ועל חוק ומשפט. חיבורו המפורסם, "על רוח החוקים", הקנה לו תהילה רבה ומקום של כבוד בפנתיאון ההוגים של תקופתו. כיום הוא נודע בעיקר בזכות תורת הפרדת הרשויות והשפעתו הבולטת ביותר היא על חוקות, במיוחד על החוקה האמריקאית.

שמו המלא היה שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקיה, או, בקיצור, מונטסקיה. הוא נולד בשנת 1689 למשפחה מן המעמד של האצולה הזעירה באזור בורדו. את השכלתו הקלאסית קיבל בבורדו ובהמשך, קיבל השכלה משפטית בפריס. בשנות העשרים של חייו היה חבר בפרלמנט המקומי לערעורים של בורדו, משרה שקיבל בירושה מדודו[1]. לאחר שפרש מעולם המשפט התמסר לכתיבה והשקיע זמן רב במסעות באיטליה, באנגליה ובשאר רחבי אירופה. מונטסקיה היה אינטלקטואל שחי תחת שלטונו של לואי ה-14 ובהמשך תחת שלטונו של לואי ה-15. התחנך לברכי התרבות הצרפתית והיה חלק מאצולה משפטית מקומית. כמי שכתביו עוסקים בתרבות ובהגות מדינית זוכה התרבות הצרפתית המשטר הצרפתי והחברה להתייחסות ניכרת.

בעבודה זו אנסה לברר מה היה יחסו של מונטסקיה לחברה הצרפתית ולתרבות הצרפתית ומה היה יחסו למוסד המלוכה ולמלך העומד בראשה. אפרט את דעתו של הכותב על הדת בצרפת ועל המעמדות השונים, המלוכה, האצולה ודלת העם. אתמקד בדעתו של מונטסקיה על המשטרים השונים ואברר האם שאף מונטסקיה לשפר את המציאות באירופה ובצרפת והציע פתרונות מעשיים או שרק עמד מנגד, העביר ביקורת והביע את דעתו. אנסה להשיב על השאלה איזה אינטלקטואל היה. האם היה אינטלקטואל נועז שמטיח ביקורת בבעלי הכוח בצרפת או שהיה אינטלקטואל מעודן שלא מתח ביקורת על המצב הקיים ונטה לשמרנות. לצורך כך, אנתח שתים מיצירותיו החשובות "מכתבים פרסיים" ו"על רוח החוקים". אשתמש בכלים לניתוח ספרות כדי להסיק מסקנות. אביע את דעתי על הנושאים העולים בטקסט ואבחון את דעתו של מונטסקיה.

המסגרת הכללית של העבודה היא צרפת אך מדי פעם אתייחס לנושאים כללים יותר המועלים ביצירותיו. חלקם של הנושאים הם אירופאים מובהקים וחלקם הם הגות כללית שאינה מעוגנת למקום אחד ואפילו לא לתקופה אחת.

מכתבים פרסיים


ספרו "מכתבים פרסיים" יצא לאור באמסטרדם בשם כיסוי, בשנת 1721, כשהיה רק בן 32. הספר זיכה אותו בפרסום רב ובחברות באקדמיה הצרפתית כאיש עט. בספר, שכתוב בכתיבה פשוטה וקולחת, מנהל נסיך פרסי בשם אוזבק, חלופת מכתבים עם מכריו, עם משרתיו ועם נשותיו בהרמונו בפרס. אוזבק וידידו הצעיר, ריקה, עורכים מסע באירופה ואגב כך מתארים את צרפת את החברה הצרפתית התוססת ואת תרבותה בין השנים 1711 - 1720.

כדי להתמודד עם האתגר המורכב של תיאור תרבות צרפת לקהל הצרפתי משתמש מונטסקיה במספר טכניקות ספרותיות. האירוניה והשנינות ששזורים במכתבים מקלים את הקריאה לקהל הדעתני, שמקובע בעמדותיו. בחלק מהמכתבים, השימוש לא ביישני בארוטיקה ומין בין אוזבק לנשותיו מוכיח לקורא הצרפתי שהפרסים הם בני אנוש בעלי חולשות ותאוות בדיוק כמו כל השאר. התכסיס הספרותי של טשטוש הזהות מאפשר למונטסקיה להביע את דעותיו המקוריות ולהעביר ביקורת, לפעמים מרומזת ולפעמים ישירה, על הנצרות, על החברה הצרפתית ועל תרבותה מבלי שיתמודד עם טיעוני הנגד. במכתבים מסוימים נעלם הנסיך הפרסי מהטקסט ונראה כי הדובר הוא לא אזרח זר אלא אירופאי בעל חוש ביקורת מפותח. גיבוריו הפרסיים בחרו נושאים לדיון שרק אדם עם הכרות אינטימית של צרפת, כפי שיש למונטסקיה, יכול להעלות על הכתב.

אף צרפתי אינו מוזכר בשמו המפורש, אבל התפקידים והתארים מסגירים את הנמשלים. בעזרת האנונימיות של הדמויות מצליח מונטסקיה למתוח ביקורת על הכוח והשררה בצרפת מבלי להסתבך עם הקנזורה. מונטסקיה הופך בשיטתיות את המוכר לשאינו מוכר ומשתמש בהזרה כדי להבליט את המובן מאליו. אוזבק וריקה מתהלכים בחוצות פריס כמו יצורים שהגיעו מהמאדים ומפרשים את שרואות עיניהם, כשפערי התרבות הבולטים בין פרס לצרפת משמשים ככלי המחקר הבלעדי שלהם ומחדדים כל אבסורד בהתנהלות הצרפתית של התקופה. אין נושא תרבותי או חברתי בצרפת, שלא עובר תחת עיניהם הבוחנות של הפרסים. כותבי המכתבים הפרסיים מסתקרנים מכל תופעה ומכל חוויה חדשה והם ומביעים את דעתם המנומקת, כשמישור הייחוס שלהם הוא תרבות פרס העשירה. אוזבק וידידיו מגלים את צרפת במעיין מסעות אודיסאוס של המאה ה-18, כשאת תפקיד האיים של הים האגאי ממלאים מוסדות תרבות של צרפת כגון התיאטרון, הספרייה הציבורית ובתי הקפה. בכל אחד מהאיים המדומים הללו נחשפים כותבי המכתבים לפן נוסף וחדש בתרבות צרפת.

מונטסקיה מתעכב בתיאוריו על החברה הצרפתית ומנסה להסביר את יחס החברה האירופאית והצרפתית לנשים. מחד גיסא, ישנה ביקורת תומכת על חירותן של הנשים בחברה הצרפתית ומאידך גיסא, ישנה ביקורת המאירה את החברה הצרפתית באור מגוחך. כבר כשהגיע לאירופה מבחין אוזבק בכך שהנשים האירופיות נהנות מחירות מופלגת בהשוואה לפרס. הן אינן מצווות לעטות רעלה. הן יכולות לצאת מבתיהן בלווית נשים אחרות ולמרבה הפליאה, אפילו קרוביהן הגברים יכולים לבקרם בבתיהן[2]. הנשים הצרפתיות מוצגות כמי שהחיים מחייכים אליהן, פתוחות ומשוחררות מעול הצניעות, בניגוד לנשותיו של אוזבק שמופקדות בידיו הכובלות של רב הסריסים השחור בהרמונו באיספהן. ריקה מתאר את הנשים האירופיות כמי שלא משועבדות בהסכם נישואין קשוח לבעליהן ואילו באסיה מצב הנשים הוא הפוך[3]. במכתב אחר מנסה ריקה לרדת לעומקם ולטבעם של היחסים בין המינים בצרפת ומנתח את הבדלי הגישות ביחס ליופייה של אישה. לדעתו, בצרפת יופיין של נשים הוא מקור לגאוות הבעל, לעומת זאת, בארצות אסיה מסתירים עובדה זאת היטב. מונטסקיה לא חוסך בדברי ביקורת על היחס לנשים בתרבויות אסיה. קידוש הבתולין, וכניעותן של הנשים במזרח מובאים לקורא הצרפתי על מנת שייתן את דעתו על מצבן של הנשים בצרפת.

לאורך כל חלופת המכתבים נבחן מוסד הנישואין ונבחנים היחסים בין גברים ובין נשים בתוך התא המשפחתי הצרפתי. המסורת הקתולית סופגת ביקורת נוקבת במיוחד בהשוואה ליחסים מעוררי הכבוד, אך הפוליגאמיים, של אוזבק ונשותיו. הגברים הצרפתים מוצגים באור נלעג, כמי שעוברים לסדר היום לנוכח ניאופי נשותיהם והמתח המיני בצרפת מוצג כגזירת גורל שאין ממנה מנוס[4]. הנישואין הקתולים הם בבחינת חידה בעיניו של אוזבק שאינו מבין כיצד מתמודדת החברה הקתולית ללא מוסד הגירושין. כיצד מתגברים על אהבה שנפגעה ללא גירושין[5]. המוזרות של הנישואין והגירושין בצרפת מחדדים את דעותיו של מונטסקיה על התופעות הדמוגרפיות החביבות עליו.

העדר הגירושין בנצרות הקתולית הוא סעיף אחד מיני רבים בביקורת של מונטסקיה על השמרנות הדתית בצרפת הקתולית. ריקה אינו מבין את יחסי הגומלין בין מלך צרפת והאפיפיור. הוא מכנה את הכס הקדוש "עוד רב מג אחד, אדיר ממנו". ריקה גולש לביקורת על טקס המיסה בתיאור הנס של הפיכת היין לדמו של ישו והלחם לבשרו. יתכן שהקהל הצרפתי הקתולי האדוק החסיר פעימת לב כשריקה השתומם ולא הבין את הפלא שבשילוש הקדוש[6]. גם תיאור הבולה האפיפיורית כ"מגילה גדולה", מעלה חיוך. האבסורד שבשלטון "שני המלכים" בצרפת מתעצם כשריקה מתאר בפרוטרוט את ההיררכיה של ההגמונים ואת תפקידם. הקמעות והאינקוויזיציה (בספרד ובפורטוגל) מעוררים פחד. המלחמות בין הכיתות הנוצריות והידיעות בדבר אנשים שמועלים על המוקד בגלל מחלוקת פנימית בנצרות מעוררים בפרסים חלחלה[7]. הנזירים והמנזרים מגוחכים בעיניו של ריקה. במכתב אחר ברור לאוזבק ששלושת נדרי הנזירות, ציות, דלות ופרישות, לא נשמרים. האיסור על יחסי מין לאנשי הכנסייה מוזכר כמה פעמים, לפעמים בהקשר דמוגראפי שהיה אהוב על מונטסקיה ולפעמים כפרט שולי בסיפור אחר. הפרסים לא יכולים להגיב במשיכת כתף ובביטול לנוכח האיסור החריג והגורף על יחסי מין בתרבות הקתולית.

קטע מבדח במיוחד הוא סיפורו של התרצן שמקדם את ענייניהם של אנשים בפני האל. אוזבק נחשף לראשונה למנהגים סביב טקס הוידוי בשיחה הזויה עם אותו תרצן[8]. חלק מן המכתבים שדנים בנצרות הקתולית מנוסחים בסגנון סאטירי בולט. מונטסקיה שוחט בלי פחד ובלי בושה כל פרה קדושה בתרבות הדתית בצרפת.

מונטסקיה משתמש בכלים השוואתיים כשהוא בוחן את הדת בצרפת. בדיונים שונים מושווית הנצרות לאסלאם, ובדיונים אחרים ליהדות. למשל, הפרסים משווים את פירושו של גן העדן בנצררות ובאסלאם. דוגמה נוספת, קיצונית יותר, היא ההשוואה של אוזבק בין מנהגי האבלות הנוצריים לטקס הסאטי ההודי שבו שורפות אלמנות את עצמן מרצונן כאות אבלות על מות בעליהן[9].

כתגובת נגד, מרסן מונטסקיה את הביקורת שלו על הנצרות הקתולית ואומר באמצעות אוזבק כי הדת בצרפת אינה אדוקה כפי שהיא בארצות האסלאם[10]. הדת הנוצרית לפי אוזבק היא "סוגיה שהכול מתפלמסים בה" ולא אמת אחת. בביקורת על השלטון הכפול של מלך ושל ואפיפיור ובדברים על הדת בצרפת מצליח מונטסקיה ללכת בין הטיפות מבלי שיירטב, כיוון שמתאר זאת מעיניו של מוסלמי.

כתיבתו של מונטסקיה משופעת בתיאורי המנהגים וההתנהגות היומיומית של הצרפתים. באחד המכתבים מתוארת אישה יפה שכל עולמה הוא שולחן האיפור שלה[11]. הגיבורים הפרסיים חורצים דעה על האופנה הצרפתית שמתחלפת בקצב עונות השנה[12], על גנדרנותן של הנשים הצרפתיות המתבגרות[13] ועל תחביביהם של הצרפתים כדוגמת משחקי המזל והימורים. מונטסקיה מצליח להסביר לקהל הצרפתי כיצד נראית החברה הצרפתית לזר העומד מהצד.

שובה לב במיוחד הוא תיאורם של מוסדות התרבות הצרפתיים. למשל, באחד המכתבים מתאר אוזבק בית קפה פריסאי שיושביו משחקים שחמט ואת הדיון האינטלקטואלי שמתפתח שם[14]. הוויכוח על מורשתו התרבותית של המשורר היווני הקדום, הומרוס, מפליא את אוזבק. במכתב אחר מבקר ריקה בתיאטרון וצופה בקומדיה משעשעת[15]. ריקה מציין שביקור זה הוא מעשה יומיומי בפריס, בהשוואה כמובן, לפרס.

השוטטות הפרסית במוסדות ההשכלה צרפתיים מובילה לדיון בדבר מרכזיותם של המוסדות בהווי הצרפתי. חשיבותה של האוניברסיטה בפריז, כמוסד השכלה, זוכה לתשומת ליבו של ריקה. הוא מדגיש את הקשר של האוניברסיטה לאליטה השלטונית בצרפת וגם מותח ביקורת על המוסד כשהוא מתאר את הדיון הער הפתטי והמיותר לדעתו, על תפקידה של האות Q[16].

מוסד צבעוני במיוחד שריקה מבקר בו הוא הספרייה הציבורית במנזר בפריס[17]. שם הוא פוגש אנשים שמנחים אותו בין מדפי הספרים ומביעים עליהם את דעותיהם השנונות. ריקה שומע את דעתו של איש על כתבי דת ושל איש אחר על ספרי היסטוריה, ספרי מדע וגם ספרי שירה. לאורך חלופת המכתבים ישנה ביקורת על מוסדות ההשכלה הצרפתיים ועל התכלית הלא ברורה של הוויכוחים המתישים שנערכים שם. לדוגמה, מכתבו של ריקה על הלמדנות הצרפתית שכל מטרתה היא להיראות חריפי שכל, לטענתו[18]. האקדמיה הצרפתית זוכה לביקורת נוקבת במיוחד ואפילו לבוז. ריקה מתאר את האקדמיה כגוף בעל 40 ראשים שימינו לא יודע מה שעושה שמאלו[19]. צחוק הגורל הוא שבעקבות ספר זה קיבל מונטסקיה חברות באקדמיה הצרפתית כסופר.

מונטסקיה, אומנם, מתקיף את מוסדות ההשכלה, אבל אינו יוצא כנגד ההשכלה והמדע כלל. באחד המכתבים של אוזבק, משבח הכותב את הלמדנות והסקרנות האירופית. אוזבק מציין שאירופה מטפחת את הידע וההשכלה, צועדת קדימה ומחכימה מיום ליום. מן הצד השני של המתרס שורה האימפריה התורכית בבערות ומתרחקת מכל אומנות. לדעתו, ההבדל התהומי הזה יוביל בסופו של דבר לקריסת האימפריה העות'מאנית[20]. מונטסקיה מנצל את נקודת המבט השונה של ריקה ואוזבק כדי להביע את דעתו על התרבות הצרפתית ועל מנת להמחיש לקורא הצרפתי כיצד נראית תרבותו בעיניו של נוכרי. השונות שבחוויה התרבותית היא הפריזמה שבעזרתה מנתח ומבקר מונטסקיה את תרבותו שלו.

החברה הצרפתית שלפני המהפכה התאפיינה בחלוקה מעמדית בולטת. מונטסקיה מתאר את יחסי הגומלין בין הקבוצות החברתיות השונות ומותח ביקורת על המבנה החברתי הזה. החלוקה בין חרב, כנסייה וגלימה זרה לריקה ולאוזבק והם תמהים על יחסי הבוז השוררים בין המעמדות. אוזבק, פשוט, לא מבין מדוע כל קבוצה חושבת שהיא עליונה על קבוצה אחרת[21].

הספר משופע בתיאורי החברה הגבוהה בצרפת ובפריס. מונטסקיה מזכיר כמה מהקבוצות בתוך החברה הגבוהה. למשל, אנשי פיננסים ומוכסים[22]. באחד המכתבים מתאר ריקה שיחה עם איש עשיר שאיבד את כל כספו במכשירים פיננסיים ספקולטיביים[23]. בהזדמנות, גורר ידיד את אוזבק לביקור בביתו של אציל מקומי מתנשא ושחצן. זהו תיאור מאוד לא מחמיא של האצולה הצרפתית שהייתה, כנראה, מנוכרת ומנותקת משאר המעמדות בצרפת[24]. ככלל, חלופת המכתבים לא דנה בדלת העם הצרפתי אלא באליטות בצרפת ובמנהגיהן. המחבר מפנה את ביקורתו בראש ובראשונה לשכבה האריסטוקרטית העשירה של פריס. אפילו הסיפור המוזר על קבוצת "אנשי החדשות"[25], שמתוארת באירוניה ובלגלוג מסוים, הוא תיאור של החברה הבורגנית בפריס. יתכן שמונטסקיה, כמי שבא מרקע אצילי פשוט יחסית, יכול לבקר את המעמד הזה ביתר קלות ושביקורתו תיפול על אוזניים כרויות.

העיסוק החוזר ונשנה של מונטסקיה בענייני החברה הגבוהה בפריס הוא בבחינת המבוא לביקורת שיש למונטסקיה על המונרכיה האבסולוטית בצרפת. מונטסקיה מקדיש חלק ממכתבי הפרסים לתיאור היסטוריוגראפי של המונרכיה. בתקופה, שבה מתרחשת העלילה, מתחלף השלטון בצרפת ולאחר 72 שנות שלטונו של לואי ה-14 הישיש, עולה על כס המלוכה, נינו, המלך לואי ה-15, כשהוא בן 5 בלבד. בפועל, עד 1726 היה השלטון מופקד בידיו של פיליפ, הדוכס מאורליאן. אירועים אלה לא נפקדים ממכתביהם של הפרסים שמקפידים לא לנקוב בשמות. רוב הדברים מתובלים בביקורת מרומזת, או אפילו, סמויה ולא ישירה על המשטר המלוכני, כנראה, בגלל הסכנה שבדבר. מונטסקיה משתמש בדברי חנופה רבים כשהוא מתאר את לואי ה-14 כ"מלכה האדיר של צרפת" וכ"האדיר שבנסיכי אירופה". הפאר בחצרו של לואי ה-14, הגנים הגבוהים, פסלי השיש, החפצים המקושטים, חיל המשמר המלכותי, המשאבים האדירים והאוצרות מפליאים את הפרסים שמפליגים בתיאורי הוד והדר.

מונטסקיה תוהה על קנקנו של המשטר המלוכני ושואל כיצד משטר זה מצדיק את שלטונו בצרפת. המכתבים מנוסחים כך שבראשו של כל קורא חולפת השאלה מהי הבעיה בשלטון המלוכני בצרפת? האם המלך הצרפתי מיטיב עם עמו ומושל בהם באופן הגון או שזהו שלטון של טרור ופחד? האם שלטון מלוכני הוא בעיה מטבעו או שרק הפן האבסולוטי של המונרכיה מהווה בעיה ולא המונרכיה עצמה? במהלך חלופת המכתבים מועלים טיעונים שונים בעד ונגד המלוכה הצרפתית ולקורא ניתנת ההזדמנות לשפוט את הדברים ולהסיק מסקנות בעצמו.

מדי פעם משיבה אחת הדמויות לשאלותיו של מונטסקיה. למשל, לשאלה כיצד שולט המשטר בבריות, עונה ריקה בעזרת תיאורו של לואי ה-14 כ"רב מג גדול: מטיל את מרותו על נתיניו ומניע אותם לחשוב כרצונו"[26]. כלומר, מונטסקיה גורס שהמלך שולט בנתיניו ע"י מניפולציה פסיכולוגית ברגשותיהם ותיעול של מחשבותיהם. בהמשך הקריירה האינטלקטואלית שלו, יפתח ויעמיק מונטסקיה את הדיון בשאלה זו ויענה עליה באופן יותר מתודי ופחות ספרותי.

מפעם לפעם מותח מונטסקיה ביקורת לא מרומזת על המלך. בתיאור סוף ימי שלטונו של לואי ה-14 מוזכר שר אחד שאוזבק מוצא דופי בהתנהגותו שאינה עולה בקנה אחד עם המסורת הצרפתית הקתולית. אוזבק מציין שזוהי סתירה באופיו של המלך. באותו עניין, מציין אוזבק שהמלך הזקן, לואי ה-14, מפחד להעמיד בראש צבאו מצביא מוכשר[27]. אוזבק מספר לרהדי, חברו לעט, על לואי ה-14 שהיה מלך מלא רהב[28]. כשאוזבק מסביר שמלך זה אינו גורס שמתן חסדים גורע מגדולתו, מבוקר גם אופי השלטון המלוכני.

המונרכיה הצרפתית לא נבחנת רק מול המסורת השלטונית של פרס אלא גם בהשוואה לשלטון האוטוקרטי של הצאר הרוסי. הדובר ,שגריר פרס ברוסיה, מציין שהאוטוקרטיה הרוסית היא בעלת מעמד אצילי חלש. השגריר מביא לראיה את העובדה שברוסיה גם האצילים מוגלים לסיביר אם קרנם ירדה בעיניי הצאר. בספרו "על רוח החוקים" יסביר מונטסקיה את חשיבותה של האצולה במשטר מלוכני כמעמד מתווך בין העם ובין המלך ושאם מעמד זה נפגע יכולה הממלכה להידרדר לעריצות. הצאר, פיוטר הגדול, מתואר כשריר לב שקוצץ את זקני נתיניו ורודה בהם כאילו הם עבדיו ושהוא אדון אפילו לבעלי החיים ברוסיה[29]. מונטסקיה מסביר לקהל הצרפתי שהשלטון המלוכני הוא לא חד גוני ושישנם משטרים מונרכיים כמו זה שברוסיה שדומים יותר לעריצות. אדם שחי במונרכיה הצרפתית וקורא מכתב זה על הנעשה ברוסיה של פיוטר הגדול בוודאי אומר לעצמו "אשריי שזכיתי לחיות תחת חסותו של לואי ה-15 ולא תחת חסותו של זה".

אוזבק ממשיך בהשוואת המשטר המלוכני בצרפת לשלטונות בשאר הממלכות באירופה ומציין כי שאר השלטונות לא ראויים להיקרא מונרכיה וכי מלוכות אלה "מתקשות לקיים משטר זה בטהרתו לאורך זמן"[30]. לדבריו, משטרים מונרכים אלה מושתתים על אלימות וסופם להידרדר לעריצות, כשברקע הרמז על רוסיה הצארית. חלופה אחרת היא שינוי המשטר לרפובליקה כשברקע הרמז של אנגליה שלאחר המהפכה המהוללת. אוזבק מוסיף כי המלכים באירופה וביניהם גם מלך צרפת אינם משתמשים במלוא כוחם כיוון שאין זה משרת את ענייניהם. ומנגד, השליטים הפרסים הם אלה המשתמשים במלוא עוצמתם ומתערבים באורחותיהם ובדתם של נתיניהם. השיח על כוחו של השליט מגיע לשיא רטורי כשאוזבק מדווח לאיבן על השימוש ועל אי השימוש בעונש המוות בפרס ובצרפת בהתאמה. מלכי צרפת, כך מפורט במכתב, אינם שוללים את חייו של אף נתין ואפילו משחררים בחנינה פושעים. אז בספק אירוניה גלויה, ספק חנופה זולה למלך השמש, לואי ה-14, מוסיף אוזבק "שליטים אלה משולים לשמש השולחת חום וחיים בכל אתר ואתר"[31].

אוזבק מרחיב את הדיון על המשטר האנגלי. במכתב נוסף לאיבן גורס אוזבק כי האנגלים, שהם עם של קצרי רוח, לא נותנים למלכם לבסס את שלטונו[32]. למעשה, מתאר אוזבק משטר מלוכני שכנפיו קוצצו והמלך הפך בהדרגה מריבון כל יכול לשליט ייצוגי. ההשוואה השיטתית בין המשטר המלוכני בצרפת והמשטר הרפובליקאי באנגליה עוד תעסיק את מונטסקיה במשך זמן רב וכנראה שהעסיקה אותו עוד לפני שביקר באנגליה.

מונטסקיה מודע לכך שכל ממשל מונרכי מורכב מפירמידה של בעלי תפקידים ושל אצולה ושבראש הפירמידה עומד המלך. יועצי המלך זוכים לקיטון של ביקורת כשריקה ממליץ במכתבו לא לשמוע בעצתם של אלה. במשל על מלך שוודיה נותן מונטסקיה דוגמה על השפעתם הרעה של השרים, הנסיכים והיועצים על התנהלות הממלכה ועל חולשתה של שיטת השלטון המונרכית[33].

מונטסקיה היה שייך לאליטה זוטרה המכונה "אצולת הגלימה". כמשפטן וכנשיא של בית דין לערעורים של בטרדו יש למונטסקיה דעה מוצקה על מערכת הצדק בצרפת. השחיתות של בתי המשפט האזרחיים מדאיגה אותו. הניתוק בין הדרג השיפוטי ובין העם הצרפתי מטרידה אותו. העיוותים שבמשפט הצרפתי אינם חומקים מעיני הפרסים שמתגאים במסורת השיפוטית שלהם. אוזבק מתעכב בתיאור הדקויות שבמערכת הצדק הצרפתית. בהבדל הבולט שבין המשפט הצרפתי לבין האסייתי ובמשמעותו של החוק הציבורי[34]. מונטסקיה יכתוב עוד רבות על חשיבותה של המערכת השיפוטית כאחת הרשויות, על תפקידם של השופטים ועל עצמאותם.

הסופר הצעיר, מונטסקיה, מנצל את הבמה הספרותית של "מכתבים פרסיים" כדי להתנצח עם הצמרת האינטלקטואלית של צרפת ושל אירופה. אוזבק מביע את דעתו על הרעיונות של "חופש הבחירה" ושל "טבעו של האל", תוך התייחסות לספרו החדש של לייבניץ, התיאודיצאה, שפורסם ב 1710[35]. ביקורת רבה מוטחת בתיאוריות הכלכליות של הכלכלן הסקוטי הנודע ג'ון לאו[36]. אפילו הלמדנות והשקדנות של דקארט זוכים לבחינה מחדש[37]. מונטסקיה לא מפחד לעסוק בנושאים פילוסופיים ותיאולוגיים, להביע את דעתו, להתפלמס ולהתעמת עם הצמרת הפילוסופית והאינטלקטואלית של תקופתו.

כשמגיע סופו של סיפור המסעות של אוזבק באירופה, נחשפת האמת בקשר למרותו של אוזבק על הרמונו. תוך כדי בלבול רב בתאריכי המכתבים ואובדן של מכתבים אחדים, רב הסריסים, שנחשב לנאמנו של אוזבק, מדווח לו על מעשים לא ראויים בהרמון. בגידות לכאורה המתרחשות בהרמונו בעת היעדרותו הארוכה, ובכלל זה גם בגידת נשותיו, זאכי וזליס[38]. בפאניקה, מצווה אוזבק לנקוט בצעדים חמורים נגד נשותיו ולעשות בהן שפטים. לכאורה, שורר שלטון של פחד וטרור בהרמון אך למעשה אוזבק איבד שליטה בהרמונו והוא נתפס בעיני נשותיו ומשרתיו כ"מלך ללא ממלכה"[39]. הקורא אחוז מבוכה. אוזבק מחליט לחזור בחופזה, אך לפני שחוזר, מגלה אוזבק את תרמיתו של הסריס שמת בינתיים. הסריס החדש מדווח לו שאשתו האהובה, רוקסאן, היא זו שבוגדת בו. רוקסאן, שנקעה נפשה מההשפלות שספגה ומהטרור והפחד שמשליט רב הסריסים, מודה בכל האשמות ומוסרת גרסה משלה לאירועים. לא תירוצים, כי אם האשמה של אוזבק בהפקרתן של הנשים בנטישת ההרמון לשנים לטובת מסעות שלא לצורך ליעדים לא ברורים[40].

אוזבק נמשל למי שמחזיק בשלטון ריכוזי חזק מאוד, אך בפועל, הוא בעצם שליט חלש כי כל אלה שתחתיו, הנשים, העבדים והסריסים, מרמים ומסתירים את המידע האמיתי כדי שיוכלו לשרוד תחת השלטון הקשוח והכאוטי. ההרמון המפואר של אוזבק משמש כמיקרוקוסמוס לחקר שלטונות. המשטר הסמוי שם מתגלה כמשטר עריצי, חסר רחמים שהמוטיב המרכזי שלו הוא הפחד של הנשים והסריסים מפני האדון. ההתנהלות הקשוחה יתר על המידה של אוזבק מזמינה מבלי שהתכוון לכך שקרים, טיפשות, טיוח של האמת, בגידות, הלשנות, נאמנות כפולה, פחד מתמיד ואובדן שליטה עצמית של כל הדמויות. במיוחד אובדן שליטה של אוזבק ושל רוקסאן. המסקנה המתבקשת היא שבטווח הארוך לא מביא האבסולוטיזם לכוח, אלא להיפוכו של דבר. צרפת, ארצו האהובה של מונטסקיה, אם לא תיזהר, תמצא עצמה באותו מדרון של התפוררות כמו ההרמון של הנסיך הדמיוני, אוזבק.


על רוח החוקים

בשנת 1728 יצא מונטסקיה לסיור באירופה וביקר באוסטריה, הונגריה, תורכיה, איטליה, גרמניה ואנגליה. בביקור באנגליה התוודע למשטר הרפובליקאי הצעיר ונשאר למשך כמה שנים להחכים ולתור את הארץ. בשנת 1730 התקבל כחבר בחברה המלכותית הבריטית. כששב מונטסקיה מהשהות באנגליה תמה כיצד הצליחו האנגלים לייצב רפובליקה כשהמלוכה נבלמת, מבוקרת ומרוסנת על ידי פרלמנט פעלתן ולמעשה המלוכה היא ייצוגית ולא דספוטית. מדוע תהליך דומה לא עובר על צרפת שנשארת מזה דורות תחת עולו של שליט מלוכני אבסולוטי בסגנון "המדינה זה אני" של לואי ה-14. שליט המרכז את כל סמכויות הכוח בידיו?

חקר המשטרים בעולמנו, אופן השלטון, מהותם, היסודות עליהם מושתתים המשטרים והצדקת שלטונם משך את מונטסקיה כבר בספר המוקדם "מכתבים פרסיים" והוא החל להעמיק את הדיון בנושא בחיבור נוסף. על כתיבתה של יצירתו המרכזית "על רוח החוקים" עמל במשך 20 שנים עד שלבסוף פורסמה בז'נבה, העיר החופשית, בעילום שם ב 1748. בהכללה, ניתן לומר שהספר הוא חיפוש אחר בסיס מדעי להתנהלותם של משטרים והמקור לחוקים בארצות שונות. מונטסקיה משלב מספר גישות כדי לפצח את תעלומת ארגון המדינה. ישנה בספר התבוננת בהיסטוריה של המשטרים ותצפית על המשטרים הקיימים לצד תיאוריות דתיות, גיאוגרפיות, סוציולוגיות, מטאורולוגיות וגם מעט התנסות אישית של הכותב. הספר עוסק במגוון סוגיות הנגזרות מחקר המשטרים והשלטונות בהרחבה ומאפשר לקורא לתהות על המשטר הקיים במדינתו שלו ועל המשטר שחי בו הכותב.

כדי להפיק תועלת מן הדיון ועל מנת לכוון את הקורא כך שיבין את דעתו המורכבת של מונטסקיה על הנושאים הנדונים בספר, בונה המחבר כמה כלים תיאורטיים ומגדיר כמה הגדרות יסוד שבהם ישתמש כשהדיון על אופי המשטרים ועל החוקים הבסיסיים בהם יעמיק. התפיסה הבסיסית של הדיון היא שהחוק הוא התשתית למשטר. זהו דיון עקר מיסודו אם אין הסכמה על כמה מושגי יסוד, לכן מגדיר מונטסקיה מהו החוק היסודי שעליו אין עוררין. לחוק זה קורא מונטסקיה "חוק הטבע", כלומר, חוקים הנובעים מהווייתנו האנושית. לאחר שהגדיר מהו חוק טבע אפשר להמשיך לפי שיטתו ולהגדיר מהו חוק ומה משמעותו של החוק.

שלושת טיפוסי המשטר, כפי שמונטסקיה מבין הם עריצות, מלוכה ורפובליקה. מונטסקיה שזכה בנעוריו לחינוך קלאסי, היה מודע שההגדרה זאת שונה מההגדרה הקלאסית. אריסטו סיווג את טיפוסי המשטר לשלטון יחיד, שלטון מיעוט ושלטון הרוב, כלומר, בהתאמה למונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה. לדעתו של מונטסקיה, משטר רפובליקאי מכיל בתוכו את האריסטוקרטיה והדמוקרטיה.

הגדרת טיפוסי השלטון גוררת את השאלה מיהו השליט בכל אחד מן המקרים? בעריצות, התשובה היא פשוטה וברורה: "איש יחיד ללא חוק וללא כלל, נשען על גחמות ומונע מרצונותיו"[41]. במלוכה התשובה: "שליט יחיד המתבסס על חוקים קבועים ומקובלים". השוני המרכזי בין מלוכה לעריצות הוא ההשענות של המשטר המלוכני על שלטון החוק. וברפובליקה? כאן מפצל מונטסקיה את התשובה לשני חלקים. באריסטוקרטיה הסמכות העליונה היא בידי חלק מן העם. ואילו, בדמוקרטיה הסמכות העליונה היא בידי כל העם. למעשה, בדמוקרטיה, העם הוא המונרך, כלומר, שליט יחיד. כל קורא בן התקופה מסוגל להבין היכן ממוקמת צרפת בעלת השליט המונרכי האבסולוטי במפת השלטונות הזו. מונטסקיה מעביר בקורת מרומזת ולא מפורשת על צרפת בכך שהוא משבח את אתונה הדמוקרטית ואת רומא הרפובליקאית על בחירות השליטים המצוינות ועל הליך החקיקה הנאות. בהמשיכם של דברי השבח לאתונה ולרומא מציין מונטסקיה שהחוקים שם נקבעו בחוכמה וכי תוקפן של החוקות ברומא נקבע "ברצון העם"[42]. המשטר בחברות של העידן הקלאסי נשען בראש ובראשונה על החוק וההשוואה הנעלמת לצרפת בולטת.

תיעובו של מונטסקיה את משטר העריצות מתבטא בביקורת ארסית במיוחד. מונטסקיה מטיח עלבונות בשליט העריץ בכל הזדמנות: "אדם מלא זימה, בור, מונע מגחמות, מלא דחפים רגעיים"[43]. המשל הנאה והקצר על הפראים בלואיזיאנה שכורתים עץ שלם על מנת להגיע אל הפרי משמש את מונטסקיה להדגמת אי ההתאמה שבין האמצעים הננקטים לבין חשיבותה של המטרה המוצבת על ידי משטרי העריצות[44]. זהו מבוא אינטלקטואלי להבנת פשעיהם של משטרי העריצות. מונטסקיה מוכיח בפשטות שאי הלגיטימיות של שלטון העריצות המונע מתוך פחד מתמיד של השליט מנתיניו ושל הנתינים מהעריץ היא הסיבה לפשעים החמורים שנעשים תחת שלטון זה.

ניתוח העקרונות של כל אחד מן המשטרים הוא לב ליבו של הדיון. הבנת המשטר המלוכני טמונה בהבנתו של המושג "כבוד". כל פעולותיו של המשטר, החל בחקיקת חוקים וכלה באכיפתם, נגזרים מנקודת המוצא של המלוכה, הכבוד. המונרכיה היא, כהגדרתו, אדיבות, הלכות נימוסים, ושוב נימוסים. המלך נוהג בכבוד כלפי נתיניו והם גומלים לו בכבוד מצידם. בחצר המלך, לצד התפנוקים הרבים ואנינות הטעם המצועצעת, נוהגים לעיתים בכבוד גחמני. למרות שהדברים נכתבו כאילו מדובר בכל ממלכה, ברור לכל כי זהו תיאור מחוייך וביקורתי של בית המלוכה הצרפתי המפונק והמנותק. לא פלא שהמחבר בחר לפרסם את הספר מחוץ לגבולות צרפת.

כאקט נוסף של זהירות, מקפיד המחבר לאורך כל הספר להבחין בין המלך כאדם מסוים ואינדיבידואל לבין המלך כדמות ציבורית שמהווה חלק מהמבנה השלטוני המכונה מונרכיה. המלך הוא לעולם לא לואי ה-15, אלא תמיד המוסד העליון במשטר מונרכי. למרות שמונטסקיה מקפיד לגבות את טיעוניו בדוגמאות רבות אין שום אזכור לשלטון הנוכחי בצרפת. הדיון הוא, כשם הספר, על רוח החוקים או על רוח המלכות ולעולם לא על מלכות ספציפית.

מושג היסוד ברפובליקה הוא "המידה הטובה", או יושרה, בפרוש מודרני יותר. מונטסקיה ממשיך מסורת אינטלקטואלית נודעת כשהוא מגדיר את היסוד של המשטר הרפובליקאי כ"וירטו". במשטר הנגזר מרפובליקה, הדמוקרטיה, קובע מונטסקיה שמושגי היסוד הם "השוויון והסתפקות במועט". זוהי חברה שאינה חומרית ביעדיה, אלא מסתפקת במועט ומתנהלת בצניעות, בצרכים מתונים. מה פרוש "מידה טובה"? כאן נגרר מונטסקיה לפרשנות בסגנון ניו אייג'. מידה טובה, לדעתו, זהו רגש ולא ידיעה. ברפובליקה המידה הטובה היא "אהבת הרפובליקה" ובדמוקרטיה התוספת היא "אהבת הדמוקרטיה והשוויון". "כמו נזיר שאוהב את התקנון הנזירי"[45]. מונטסקיה מסביר שהמידות הטובות במונרכיה לעולם לא טהורות כפי שהן ברפובליקה. הקנאה של מונטסקיה בערכיו של המשטר הרפובליקני וההערצה לדרך חיים זו וליתרונות המוסריים של ערכים אלו בולטת מאוד ומשפיעה על סגנון כתיבתו שהופך לרגשני במיוחד. מנגד, מושג היסוד בעריצות הוא הפחד. כל פעולותיו של העריץ מונעות מהפחד. העריצות דורשת ציות לכן כל פעולותיהם של הנתינים מונעות מהפחד מפני אימתו של העריץ[46].

כתיבתו של מונטסקיה על החינוך ועל המטרות השונות של חינוך במשטרים שונים היא במימד אישי. לכן מציין מונטסקיה "במה שמלמדים אותנו"[47], כלומר, מניסיונו של המחבר מבית הספר. קשה להתעלם מן העובדה שמונטסקיה חי כל ימיו תחת שלטון של מלוכה. כאן גם מוסגר קהל היעד של הספר – אנשים שחיים או גדלו במונרכיה, הקהל המשכיל של האליטה הצרפתית, המעמד החברתי אליו משתייך גם המחבר. החינוך, כמו כל שאר התחומים במונרכיה, מושפע מן העיקרון המרכזי של השלטון, הכבוד. החינוך במונרכיה הוא חינוך שמטרתו ליצור אדם מכובד, בשונה מחינוך למידות טובות ולשוויון ברפובליקה או חינוך לציות מתוך פחד כמו בעריצות. שוב, הערצה לרפובליקה ותיעוב של העריצות שמחנכת לפחד. מחד גיסא, מונטסקיה מעביר ביקורת עקיפה על החינוך שקיבל כילד בצרפת המלוכנית תחת שלטונו של לואי ה-14. מאידך גיסא, בתיאור החינוך במונרכיה ישנה נימה של גישה סלחנית כלפי החינוך שזכה לו הדובר. הרי, בסופו של דבר, חינוך לכבוד הוא הגון למדי.

כשנושא השוויון במשטרים השונים נבחן בזכוכית מגדלת, מתעצמת הביקורת של מונטסקיה כלפי המונרכיה שמוזכרת בנשימה אחת עם העריצות. במונרכיה ובעריצות איש לא שואף לשוויון ולכן לא מאופיינות מדינות אלה באהבת השוויון ובהסתפקות במועט[48]. הדמוקרטיה מזינה את עצמה במשוב חוזר כמו "פרפטום מובילה". אהבת השוויון גוררת שוויון בחוק ושוויון בחוק גורר אהבת שוויון. מונטסקיה לא משאיר את הדברים תלויים באוויר ומשפע את הטקסט בשלל דוגמאות מהעולם הקלאסי. השוויון הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, כהגדרתו והשפעתו של השוויון נוכחת בכל. בחלוקת הקרקעות, בחינוך, בחוקי הירושה ובסחר.

לצערו של מונטסקיה המונרכיה אינה מתנהגת לפי עיקרון זה. המלוכה, לדאבונו, מטפחת את ההיררכיה המעמדית. בהיררכיה יודע כל אדם את מקומו וכיצד עליו להתנהג בהתאם למקומו. מונטסקיה כבר עסק ב"מכתבים פרסיים" בתפקידה של האצולה בממשל מונרכי על ידי מתן דוגמאות בודדות. הרחבתו והנמקתו של נושא באופן מתודי זה מתבקשת. מונטסקיה מגדיר את האצולה כמעמד ביניים המתווך בין המלך לבין נתיניו ואף מפליג בתיאור חשיבותה של האצולה "אם אין אצולה אין מונרך ואם אין מונרך אין אצולה"[49]. לבסוף, מדגיש מונטסקיה שיחסי התלות ההדדיים בין האצולה למונרך מובילים לכך שאם תבוטל האצולה ישתנה המשטר ל"מדינת עם" בדומה לאנגליה או למדינה ששולט בה עריץ. כדוגמת נגד לשוויון בחלוקת הקרקעות המתחייב בדמוקרטיה מזכיר מונטסקיה שבמונרכיה אין להפריד בין אציל ובין אחוזתו. לא ברור לי האם זו עדות לביקורת עצמית של מונטסקיה על האצולה הצרפתית או שדוגמה זו משרתת אותו באופן אישי.

ישנם גם יתרונות למונרכיה על פני הרפובליקה. ענייני המדינה מנוהלים על ידי איש אחד ומוצאים לפועל במהירות. מנגנון החוקים מאט במידת מה את התהליך[50]. באותו נושא, תוהה מונטסקיה מה היה עולה בגורלה של "היפה במונרכיות"[51], כלומר, צרפת, אם הייתה תחת שלטונה של האריסטוקרטיה האיטית. מתוך התבוננות על צרפת, מזכיר מונטסקיה את שאיפתו של המשטר המונרכי למצוינות. מונטסקיה אומנם מעביר ביקורת על צרפת, אך ניכר מכתיבתו שהוא פטריוט צרפתי שאוהב את המולדת ללא תנאי. לעיתים השבחים שהוא מרעיף על צרפת ממש מביכים את הקורא שמתייחס לצרפת בשוויון נפש, כאל עוד אומה מוצלחת מיני אומות רבות. "אומה בעלת מזג חברותי, גלוי לב, שמחת חיים, בעלת טעם טוב המבטאת בקלות את מחשבותיה, אומה ערנית, נעימה, עליזה..."[52].

כיצד מתגמלים המשטרים את האזרחים? במשטר עריץ אין כל תגמול על התקדמות זולת הישרדות. העריצות מדכאת כל רצון להתקדמות. החלטות העריץ יבוצעו ע"י הפקידים, אך לאו דווקא על פי כוונתו או על פי רוחו. במונרכיה התגמול הוא תארי הכבוד שמחלק המלך לאצולה. הכבוד, כדרכה של המונרכיה, הוא הגורם להתעשרותם. קניית המשרות בממלכה היא נורמטיבית ומהווה חלק מאופי השלטון המלוכני. זהו כמובן, גם סימן להתנוונותה הפוטנציאלית של המונרכיה. המשרות הציבוריות במונרכיה הם מינוי מטעם המלך, לרוב מינוי מקצועי. חיי המותרות הם הכרחיים ומהווים חלק ממהות המונרכיה[53]. בפרק אחר דורש מונטסקיה על צרפת וקובע שאין היא צריכה לחשוש מחיי המותרות שמנהיג בה המלך, הרי צרפת היא מונרכיה[54]. אם במונרכיה חיי המותרות הם כורח, אזי בעריצות חיי המותרות הם בבחינת חובה. זהו מקרה קיצון של מונרכיה. הפרוט המדוד של היתרונות והחסרונות של המינויים והתגמולים בממלכה אינו נשמע ביקורתי באופן מובהק כלפי המונרכיה הצרפתית, אלא ענייני. חשוב לציין, במסגרת הדיון על המשרות הציבוריות, שמונטסקיה החזיק במושב בפרלמנט לענייני ערעורים של בורדו. את המשרה, כמו גם את שמו ואת תואר האצולה שלו, קיבל בירושה מדודו.

התגמול ברפובליקה הוא ההכרה הציבורית. אין מקום למותרות ברפובליקה. הן פוגעות ברוח השוויון שמנחה את הרפובליקה. החוקים של הרפובליקה מאלצים או אפילו דוחפים את האדם ליטול משרות ציבוריות ולתפקד כאזרח למופת. זהו דחף פטריוטי של האזרח, הנובע מאהבת הרפובליקה ולא מוכתב על ידי גורם חיצוני כמו השלטון. האזרח ברפובליקה מתאמץ ומתקדם ממשרה למשרה ומתוגמל בהתאם להישגיו. משרה שמצוינת במפורש בהקשר רפובליקאי היא מינוי של קנזורים, כדי שישמרו על המידות הטובות ברפובליקה. מונטסקיה מפרט שאין צורך בפקחי מידות במונרכיות. אם כך, מה תפקידם של הקנזורים במונרכיה? צרפת האדוקה תחת שלטונו של לואי ה-15 רוויה בקנזורים, אך זו, כידוע, לא רפובליקה. אם לא שמירה על המידות הטובות מדוע המלך מפעיל את הקנזורה? תסכולו של מונטסקיה שסובל מהקנזורה פורץ.

כשמושחת העיקרון המנחה של המשטר מושחתת גם המדינה. הדיון על העריצות הוא קצר ותמציתי. העריצות היא מושחתת מטבעה ולכן עקרון המשטר שלה, הפחד, מושחת ללא הרף. הדיון על הרפובליקה חוזר להיות רגשני. כשמתרופפת ונמוגה רוח השוויון בדמוקרטיה, אז רוח אי השוויון מובילה לאריסטוקרטיה או, במקרה יותר קיצוני, לשלטון יחיד[55]. גם הצלחות גדולות משחיתות את העם. רפובליקה שמידותיה הושחתו אינה מסוגלת לרפא שום חולי מלבד הסרת השחיתות וביצורה מחדש של רוח הרפובליקה. בין שלל הדוגמאות מהעידן הקלאסי בולטת הדוגמה של שיאו הצבאי של המאבק הפרסי יווני, קרב סלמיס, שלאחריו לא חזרה אתונה להיות אותה עיר צנועה. מידותיה הטובות של אתונה הושחתו באימפריה תובענית[56]. המונרכיה מושחתת כשנוטלים מן הגופים המתווכים, קרי האצולה, את הסמכות. אז הופך השלטון המלוכני הרחב לשלטון יחיד של עריץ מבודד, לא נגיש ומנותק המבוצר במגדל שן[57]. מתוך הכתוב ניתן להסיק שהגדלת כוחו של המלך הופכת בקלות לפשע כנגד השליט עצמו. הסכנה שרואה מונטסקיה בצרפת המלוכנית היא התדרדרות של הממלכה במדרון החלקלק שבין מונרכיה לעריצות. המונרכיה זורמת לאיטה אל העריצות.

בפרק שלם מותח מונטסקיה ביקרות נוקבת על תרבותה הקולוניאליסטית של אירופה ושל צרפת. ביקורת ארסית כנגד האימפריה הרומית ששחטה עמים שלמים, לעומת זמנו "שהתקדם" עד מאוד. ביקורת על ספרד ועל הכיבוש האכזרי של מקסיקו. טענות לא פשוטות כנגד פעולות הכנסייה הקתולית בעולם החדש. למשל, באמריקה הנחילה הכנסייה דת של אמונות טפלות חסרות פשר. על האינדיאנים אומר מונטסקיה ש"יכלו להוציאם מהקרבת קורבנות אדם ובמקום זה פשוט השמידו אותם"[58]. הכרה מפורשת בהשמדת האינדיאנים על ידי ספרד, פולמוס שנמשך עד ימינו. הוא מודע לעוולות שנעשים לאינדיאנים ומציין במפורש את כיבושה הצרפתי של לואיזיאנה בצפון אמריקה[59]. בפרק המשך כותב מונטסקיה שחיי האינדיאנים היו חסרי חשיבות ושהספרדים העבידו אותם ללא רחם[60]. בקטע שוחר שלום מפרסם מונטסקיה את דעתו על המלחמות וגם, מגדיר מהי מלחמת ברירה ומהי מלחמת אין ברירה.

מונטסקיה מקפיד לבחון את תרבותה של צרפת כנגד תרבויות אחרות. ברור לכל קורא שאינטלקטואל זה הוא לא הוגה דעות אירופוצנטרי. על כל נושא שנבחר מביא מונטסקיה סיפורים אין ספור מכל קצות תבל. דוגמאות רבות מהעולם האסלאמי, בחינה מדוקדקת של המשטר הקיסרי בסין, הפניות לתרבות העשירה של הודו. הוא בקיא ברזי התרבות ובמנהגיהם של עמי אסיה. בספר "מכתבים פרסיים" נחשף עד כמה רחבות ידעתיו על תרבותה של פרס. הבנתו העמוקה בדתות פרסיות עתיקות כמו הדת הזורואיסטרית פשוט מדהימה את הקורא. מונטסקיה מלא בתובנות מהדת המוסלמית על גווניה ופלגיה הסונים והשיעים ומההלכה היהודית. פעמים רבות מוזכרים בספריו מראי מקום לקוראן ולתנ"ך לצד מראי מקום לספרות קלאסית כמו קיקרו, אריסטו ואפלטון. דוגמה מיוחדת שצדה את עיני היא דיני הנבלה שמעלה אוזבק במסעו לאירופה[61]. דינים אסלאמיים שמקורם בסורת השולחן הערוך ובספר ויקרא[62]. ליחס חריג זוכה תורכיה, יריבתה של אירופה הנוצרית ושל צרפת בים התיכון. המשטר התורכי מתואר תמיד כעריץ ומושמץ לאורך כל ההיסטוריה האינטלקטואלית של מונטסקיה.

מונטסקיה נהג לעסוק בהיבטים גיאוגרפיים אקלימיים מטאורולוגיים ודמוגראפיים של התיאוריות המדיניות שלו. לכל משטר הצמיד מונטסקיה מספר תכונות פיסיות כמו גודל המדינה בהתאם לאופי השלטון. עריצות היא אימפריה גדולה, ממלכה היא בינונית בגודלה ואילו רפובליקה היא קטנה או אפילו עיר אחת כמו הרפובליקה של ז'נבה. אומנם צרפת היא ממלכה גדולה באירופה, אך בהשוואה לאימפריה הספרדית השולטת ביבשות שלמות היא אכן בינונית. מונטסקיה מנסה להסביר באמצעות האקלים את ההבדלים השלטוניים שבין מדינות הצפון שבהן יש כמה רפובליקות ומונרכיות לעומת ארצות בדרום כדור הארץ שלרוב סובלות משלטונות עריציים. כמובן שצרפת הצפונית והפעלתנית זוכה לשבחים. ההבדלים נובעים מהאקלים והגיאוגרפיה של המקום ולא מתוך גזענות, טוען מונטסקיה[63]. ההתנהלות הישנונית והרגועה של העמים הדרומיים זוכים לתיאוריה חדשה של "עצלות טבעית", כפי שמנסח זאת מונטסקיה. עצלות זאת מקורה באקלים החמים והמלאה שגורר את הבריות להיות נרפים ולא בעלי יוזמה. כאן חוזר מונטסקיה אל הנושא המרכזי ומציע פתרון למצב. "על המחוקקים לבטל את השפעתו של האקלים ולצאת כנגד ה"עצלות הטבעית"[64].

העבדות העסיקה את מונטסקיה עוד ב"מכתבים פרסיים". בעין בוחנת מתוארת מערכת היחסים המורכבת שבין אוזבק לבין הסריס השחור שממונה לשומר על נשותיו בהרמון באיספהן. ב"על רוח החוקים", במסגרת ביקורתו על אירופה, מונטסקיה בא חשבון עם הנושא הטעון של העבדות בעולם החדש. בקטע אירוני נחמד הוא משמיץ את התועלת שמפיקים האירופים מהעבדות השחורה מעבר לים. המאמצים האירופים להכשיר את השרץ של העבדות בתירוצים כלכליים שונים ומשונים נראים כמגוחכים לעומת הטיעונים המוסריים של מונטסקיה כנגד העבדות[65]. שוב מועלה טיעון אקלימי וגיאוגרפי שקושר בקשר גורדי את מזג האוויר הדרומי של אפריקה לעצלות ואת העצלות לעריצות. זוהי השענות והתפתחות של התיאוריה הקלאסית של אריסטו שטבע את המונח "עבד מטבעו". מונטסקיה מציע להגביל את העבדות בחקיקה ומנמק את אי התועלת של העבדות במכרות ההונגריים[66]. צרפת, משום מה, מקבלת דברי שבח על כך שאין זו אומה חמורת סבר ועל כך ש"אין האדונים עליונים על עבדיהם".

לאחר שהעלה טיעונים מרובים על ההשפעות החברתיות של המשטרים חוזר מונטסקיה לנושא החקיקה. מונטסקיה מוביל את הקורא למסקנה כי בין אופי האומה לבין החוקים שהיא מחוקקת ישנם יחס גומלין אדוקים. החוקים הם אלה שמעצבים את פני האומה. החוקים מסדירים את מהות השלטון ואינם רק מהלך טכני או חקיקה גרידא, אלא התאמה לשיטה הגורסת שהחוקים הם חלק מתוך מערכת חברתית שלמה על כל צדדיה כפי שפרט. חינוך, מסחר וכלכלה, תרבות, מעמדות חברתיים ואפילו אקלים וגיאוגרפיה.

בפרק הכלכלי מאפיין מונטסקיה את הקשר שבין אופי המשטר ובין אופי הכלכלה שמונהגת תחת אותו משטר. כחלק מהתפיסה הדמוגרפית שלו מדגיש מונטסקיה את הקשר שבין התוצרת לבין האוכלוסין. באותה נשימה קורא מונטסקיה להגביל את גידול האוכלוסין בצרפת באמצעות חקיקה מתוכננת[67]. הקשר שבין חקיקה וגידול האוכלוסין לבין הגיאוגרפיה והאפשרות לגדל תבואה המספיקה לאוכלוסיה הרבה פותח מההקדמה הצנועה של מונטסקיה בהמשך השנים עד שתומס מלתוס פרסם את התיאוריה הכלכלית שלו בדבר "משבר המזון העולמי".

הגבלות הסחר והקניין על המלך שפרסם מונטסקיה, מנמקים בפשטות מדוע כדאי למלך להתרחק ממסחר ומהון המושג באמצעות יבוא וייצוא. במונרכיה שעיקרה הכבוד, אין המלך והאצולה צריכים להתעשר ממסחר. המסחר הוא תחומם של הנתינים. כמו כן, גורס מונטסקיה שבמונרכיה יש להגביל את הסחר ולא לפתוח נמלים חדשים. נמל חופשי גורר רדיפה אחר מותרות המנוגדת לרוח המונרכיה.

כיצד מתאימה הדת הקתולית לצרפת ולא, נניח, האסלאם? את הנצרות מתאר מונטסקיה כדת הנשענת על "דרכי נועם" ולא מלאה ב"חמת זעם" ולעומתה האסלאם היא דת המתאימה לרודנות. כהוכחה הוא מביא את ריבוי עונשי המוות בארצות האסלאם, שם האכזריות היא טבע שני. כדי להשלים את ההוכחה, מביא מונטסקיה את הדוגמה של אתיופיה. מקום זה מוקף מדינות רודניות ועריצות, מוסלמים מכול עבריה של אתיופיה ובכל זאת, אין שם רודנות. ההבדל המרכזי ואולי היחיד בין אתיופיה לסביבתה זו הדת הנוצרית[68]. השוואה בין הדתות שהייתה כלי ספרותי חשוב ב"מכתבים פרסיים" נכנסת עתה אל תוך הכיתות הנוצריות השונות. מונטסקיה גורס שהדת הקתולית מתאימה ביותר לשלטון מלוכה. הקתוליות שפאר הוד והדר בכנסיותיה ושהמונח "קאריטס" הוא לב ליבה התרבותי, מתאימה מאוד לעקרון המנחה של המלוכה, הכבוד. לא פלא לדבריו שצרפת הקתולית היא מלוכנית. הנצרות הפרוטסטנטית, מרובת הזרמים, שבה כל אדם יכול למצוא את הכנסייה המתאימה לו ואפילו לייסד כיתה משל עצמו, מתאימה ככפפה ליד לממשל הרפובליקאי. הדוגמה של ז'נבה חוזרת. להערכתו, גם למיקום הגיאוגרפי ישנה חשיבות. ארצות הצפון כמו סקנדינביה וגרמניה מתאימות לדת הפרוטסטנטית ולממשל הרפובליקאי. ולעומתן מדינות דרום אירופה, כמו איטליה וצרפת, הנעימות מבחינת מזג האוויר מתאימות לדת הקתולית[69]. מונטסקיה שמעיד על עצמו שהוא לא תיאולוג, מתבונן על דתות אחרות ומוצא היגיון רב בחוקי ההינזרות הקתוליים, באיסור על אכילת פרות בהודו ובאיסור על אכילת בשר חזיר בארצות ערב[70]. אפילו הקשר בין מספר המצוות והאיסורים שבדת נבדק בהקשר סביבתי. הדת מותאמת לעם ולסביבה ולא מכתיבה את אופי העם ומשנה את הסביבה.

הדת הקתולית כחלק מתרבותה של צרפת שוב סופגת ביקורת. כבר ציינתי את ביקורתו של מונטסקיה על שיעבוד האינדיאנים ועל מעללי הדת הקתולית באמריקה. מונטסקיה מוסיף לכך ביקורת על נכסיה הרבים של הכנסייה הקתולית שעושה בצרפת כבשלה. אירועי העבר בצרפת משפיעים על כתיבתו והגותו של מונטסקיה. צרפת, כידוע, סבלה ממלחמות אזרחים אין ספור שהמוטיב המרכזי בהם היה הפולמוס הבין דתי. מונטסקיה קורא לסובלנות בין הדתות ומונה את היתרונות הרבים של עירוב של כמה דתות במדינה אחת[71]. המסר שמונטסקיה מנסה להעביר לאליטה הדתית הצרפתית הוא שצרפת רק תפיק מריבוי דתות. מהתבוננות על ההיסטוריה הוא מגיע למסקנה שכל הדתות שסבלו מרדיפה בעברן מסוגלות לסובב את גלגל ההיסטוריה ולהפוך לדתות רודפות. כמו הנצרות שנרדפה במשך מאות על ידי הרומים וכעת רודפת את הפרוטסטנטים בצרפת. פעולות האינקוויזיציה הספרדית כנגד המומרים היהודים וגרוש ספרד בשם הדת הקתולית מעוררות את מצפונו.

מונטסקיה בוחן את הקשר שבין הדת לבין יציבות השלטון. טענתו היא שחוסר המעורבות של השלטון בענייני דת הינו ערובה לשלטון בטוח ויציב. מונטסקיה מסביר שזוהי סכנה לכל שליט, לא רק שליט מונרכי, לצאת כנגד הדת של נתיניו. בני אדם לא יתנו את אמונם במדינה שהורסת את אושיות חייהם ויוצאת נגד הדת המקומית[72]. התחום הדתי הוא בבחינת טאבו שעדיף גם לשליט עריץ לא להתנגח איתו. "כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?" שאל סטאלין שכנראה, לא שמע בעצתו של מונטסקיה.

הגישה המקובלת לניתוח הספר "על רוח החוקים" היא דיון כאילו מדובר בספר מתחום המדינאות שמציע תיאוריות אלטרנטיביות של שלטון ומשווה בין כמה אבות טיפוס של משטרים. אני אפשר לנתח את הספר באופן ספרותי יותר ושונה מהגישה המקובלת ולהתייחס אל היצירה כאל ספר אוטופי. זהו ספר שמציע באופן סמוי לפרק את הממלכה הצרפתית ולהקים תחתיה דמוקרטיה שוויונית שבה כל בני האדם מונעים מכוונות טובות של "אהבת השוויון והדמוקרטיה". שרטוט של חברה אידיאלית שאין בה חיי מותרות אבל שיש בה מסחר מפותח ונמלים חופשיים. חברה שה"כבוד" אינו גורם שיש להתחשב בו. מקום ללא עבדות וללא שחיתות של השלטון שאפילו מזג האוויר בו הוא נוח ומיטיב עם בני האדם. במוחו של כל קורא של הספר חולפת המחשבה "מדוע במדינה שאני חי בה לא מנוהלים הדברים באופן המושלם כפי שמתאר מונטסקיה?".
הפרדת הרשויות


בחיבור "על רוח החוקים" ישנם טיעונים רבים כנגד המלוכה בכלל וכנגד המלוכה בצרפת בפרט, עם זאת מוצגים גם יתרונותיה ביחס למשטרים אחרים. מהי הסכנה במלוכה הצרפתית, לדעתו של מונטסקיה? האם תמיד עדיף משטר רפובליקאי על מלוכה או שיש למלוכה יתרונות מוחלטים בכמה תחומים? האם המלוכה הצרפתית היא משטר בעייתי ומה בדיוק הבעיה במשטר הספציפי הזה? לעניות לדעתי, מונטסקיה לא ראה במלוכה הצרפתית בעיה. הוא טרח מספר פעמים לפרט את יתרונותיה והדגיש תמיד שמשטר זה מיטיב עם העם הצרפתי ומתאים לו מכל מיני היבטים. החל בדת הקתולית וכלה בסביבה ובנוף הים תיכוני והאירופי. בפשטות, ניתן לסכם כי המלוכה הולמת את צרפת. הבעיה, כפי שמונטסקיה רואה אותה היא המעבר הקל המהיר והטבעי שבין מלוכה ועריצות. הדרדור הפוטנציאלי מהמשטר המלוכני של לואי ה-15 למפתנה של העריצות הוא סכנה. מונטסקיה חוזר ומדגיש כי במדינה כמו צרפת שיש בשלטונה רכיב אבסולוטי מובהק ,אולי אפילו דומיננטי, המרחק בין דספוטיזם ומונרכיה הוא קצר והמעבר בין שני סוגי השלטון הללו הוא אפשרי ומהווה סכנה לציבור הצרפתי.

מהו הפתרון למציאות המורכבת הזאת? כיצד שומרים על צרפת מפני העריצות? בפרקים נבחרים מתוך "על רוח החוקים" מנסה מונטסקיה ליצור בעזרת כלים תיאורטיים הגדרה מדויקת ומדעית ככל שניתן ל"מלוכה תקינה". כיצד על המלך להתייחס לאצולה שמתחתיו וכיצד על המלך להתייחס לשאר נתיניו, יחס המלך לסחר, ממונו של המלך ורווחיו האישיים, מעמדו החוקי של המלך ועוד היבטים שונים ומשונים שבחלקם כבר דנתי. אך מה מבחינת כוחו של המלך? מתי ואיך צריך המלך להשתמש בכוחו והאם בסמכותו לחוקק חוקים, לאכוף את ביצועם ולהעמיד לדין ולהרשיע את העוברים על החוק? המסקנה שאליה מוביל מונטסקיה היא שיש למנוע ריכוז כוח בידיו של גוף אחד. על אחת כמה וכמה בידיו של איש אחד. מונטסקיה מדגיש שההיררכיה האצילית היא למעשה חלק מהשלטון המלוכני ושהמלך הוא בפשטות ה"אציל הבכיר", האיש שעומד בקודקודה של פירמידת השלטון המלוכני. לכן, מלך שינסה להיות עריץ, לפרק או לפגוע בהיררכיה האצילית ולבטל את החוקים והסדרים יפגע בסופו של דבר בעצמו. העוצמה שבריכוז כוח גדול בידיו של השליט שיכול לבטל בהינף יד את כל ההיררכיה הכפופה לו תוביל בקלות את השלטון הצרפתי אל מפתנה של העריצות.

המבנה השלטוני שמציע מונטסקיה כפתרון לבעיית ריכוז הכוח הוא ביזור ודילול כוחו של השלטון המרכזי והפרדתו לרשויות שונות. חלוקת סמכויות השלטון בין כמה גופים בלתי תלויים תוכל ליצור מצב שבו רשויות השלטון אינן מתערבות אחת בתחומה של השנייה, אך מבקרות אחת את השנייה. "רשות בולמת רשות", כהגדרתו. מונטסקיה מביא דוגמה מפורשת לשלטון כזה: אנגליה[73]. בסדרה ארוכה של רפורמות החל במגנה כרטה של 1215 הצליחה אנגליה לצמצם את סמכותו של המלך, להקים פרלמנט תוסס ולקבוע בחוק את תחומי הפעילות המותרים למלך. המלך באנגליה לפי הסקירה ההיסטורית של הכותב הוא דמות ייצוגית ולא שליט עליון המשתמש בכוחו שלא לצורך. אנגליה, שיש בה משטר רפובליקאי צעיר שנשען על חוקה, ושהמלך אינו שליט אבסולוטי אלא דמות מבוקרת, היא מושא הערצתו של מונטסקיה. להבנתי, המשטר באנגליה בתקופה הנדונה אינו מהווה דוגמת מופת להפרדת רשויות מלאה כפי שמונטסקיה מציג זאת. לדעתי, באנגליה המלך הוא מעבר לדמות ייצוגית והוא כפוף באופן חלקי בלבד לשאר הרשויות, אך מונטסקיה בהערצתו למשטר האנגלי, כמו בכל הערצה אחרת, אינו מבחין בפרטים המקלקלים את התמונה האידילית.

בהסתמך על המקרה האנגלי, מפורטת תורת הפרדת הרשויות. "בכל מדינה קיימות שלוש רשויות שלטון"[74], טוען המחבר בראשית הדיון. הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. בהמשכו של הדיון, מתעכב מונטסקיה על תפקידה המסוים של כל רשות ורשות. כיצד היא מאזנת רשות אחרת וכיצד היא מבוקרת על ידי הרשויות האחרות. אפילו הרכבה הפרסונאלי של כל רשות נדון. למשל, מי ראוי להיות שופט ומה מעמדו של שופט בציבור[75]. מיהו המחוקק ומאיזה מעמד חברתי הוא. בידי מי הסמכות להפעיל את הצבא. לפי השיטה זו הרשויות, אומנם, מופרדות זו מזו ,אך אין הן בלתי תלויות. מונטסקיה מדגיש כמה פעמים כי אין על הרשויות לקפוא על שמריהן מאחר שענייני אנוש נמצאים בתנועה והן אנוסות גם כן לנוע – ועליהן לשעות זאת בתיאום זו עם זו ולא במאבק של זו בזו[76]. אז חוזר מונטסקיה למתודה ההשוואתית ומשווה רפובליקה למלוכה ולעריצות. לפי דעתו, בדספוטיזם אין חירות כלל וכל הרשויות השלטוניות מרוכזות בידיו של העריץ. במלוכה מרוכזות שתי הרשויות, המבצעת והמחוקקת, בידיו של המלך והרשות השופטת היא בידיהם של הנתינים. לפיכך, במונרכיה ישנה חירות מוגבלת. ברפובליקה כל שלושת הרשויות מופרדות זו מזו, מרסנות ומאזנות זו את זו[77]. מונטסקיה ממליץ למלכים כיצד עליהם לנהוג בכל רשות ורשות. התערבותו של המונרך בתחומים שאינם בסמכותו תשלול את החירות ואת חופש הפעולה של הרשויות במדינה ואיש אינו יודע היכן ייעצר כדור השלג המתגלגל הזה. לפיכך, ממליץ מונטסקיה למלך להביט מהצד ולא להתערב בענייניהם של רשויות אחרות[78]. שוב, הרמיזה למלכי צרפת ברורה.

ניתן לראות את תיאורית הפרדת הרשויות כחלק מדיון אינטלקטואלי רחב יותר בין מונטסקיה ובין הובס על אופיים ותפקידם של הרשויות במדינה. לפי הנלמד בשיעור, התיאוריה המדינית של הובס, מוסדות השלטון במדינה ובמלוכה בפרט הינם פגם, מקור לחולשה ואילו אצל מונטסקיה המוסדות במדינה אינם חולשה אלא מקור כוח שיש לשלוט בו ולנצלו בחוכמה. הפולמוס בינם נוכח גם בנקודת המוצא של הדיון ובהגדרות היסוד. למשל, הגדרת "המצב הטבעי". אצל הובס זהו המאבק כאוטי של הכול בכול ואילו לפי מונטסקיה "המצב הטבעי" הוא "חוק הטבע". סיכומו של הדיון אצל הובס הוא שהמונרכיה היא המשטר המתוקן והטוב ביותר, היא המשטר המתאים לבני האדם, ואצל מונטסקיה הרפובליקה היא המשטר המיטיב ביותר ששומר על זכויות האזרחים וראוי להיות דגם לחיקוי.

לטעמי, הפרק שדן בהפרדת הרשויות כתוב באופן מבולבל ביותר, אך המגמה הכללית והרעיון הוא העיקר בקטע הזה. אין טעם, לדעתי, לרדת לסוף דעתו של הכותב ולהבין בדיוק מה חשב על גבולה של רשות כזאת וכזאת במשטר מסוים. יש להבין את הרעיון הכללי של פיזור כוחו של השלטון כדי לשמור על יציבות השלטון וכדי להבטיח לאזרחים חירות.
בפרק החשוב הזה מוכיח מונטסקיה שביכולתו לא רק לתאר את הסוגיה הסבוכה שבצורות השלטון האנושי אלא גם לחשוב, להגות ולהציע פתרון הולם לבעיה. מונטסקיה הוא לא נביא זעם שמנבא נבואות על קטסטרופות עתידיות ומסביר לציבור הקוראים המשכיל בצרפת כי השלטון המלוכני של לואי ה-15 הוא בעייתי בגלל פוטנציאל הידרדרות שלו לעריצות, אלא מייעץ למלוכה בעזרת ספריו ורעיונותיו כיצד לייצב את השלטון וכיצד להרחיק בעזרת חקיקה נבונה ובעזרת מבנה שלטוני את סכנת העריצות.

סיכום

מונטסקיה מתגלה לקורא כאינטלקטואל מעניין שאינו פוחד להביע את דעותיו, מתעמת ואומר אמת לגורם הכוח החזק בצרפת, חושף את מגבלותיו ואת חסרונותיו ומפרסם אותם ברבים. פעמים רבות נזהר מהעברת ביקורת על המלוכה הצרפתית באופן פוגע. אומנם, הוא תיאר את המלוכה כמתאימה לצרפת, אך לא קיבל את מרותה בהכנעה ולא הפך את כתביו למצע פרו מונרכי. מטעמים אלו, אני מסיק שאין הוא אינטלקטואל שמרן, אלא רדיקלי אך מתון יחסית.

הגותו של מונטסקיה השפיעה על אירוע מפורסם בשלהי המאה ה 18, ניסוח חוקת ארצות הברית ב 1787 בפילדלפיה. כותבי החוקה האמריקאית הכירו את רעיונותיו של מונטסקיה, פיזרו את הכוח והסמכות בין מספר גופים, עיגנו בחוקה את עקרון הפרדת הרשויות ותחמו את סמכויותיהן של הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת לפי רוח חזונו. כיום, כל שופט בבית המשפט העליון האמריקאי שמצטט ברגע ההכרעה מהחוקה כאילו היה זה ספר קודש, מושפע באופן ישיר מהגותו של מונטסקיה.

אירוע אחר, גם הוא מסוף המאה ה 18, שיש לדון בו הוא המהפכה הצרפתית. אומנם, בימי המהפכה, היה ניסיון לחקות את המבנה השלטוני האנגלי כפי שהציג אותו מונטסקיה, אך שאלת הקשר שבין רעיונותיו והמהפכה עדיין עומדת תלויה. האם הרעיונות המדיניים ומבנה השלטון המופרד שהציע מונטסקיה שמטו את הקרקע מתחת לרגלי המלוכה הצרפתית והביאו בעקיפין להתמוטטות השלטון? אם ישנו קשר כזה אזי הוא עקיף ולא ישיר. חשוב לציין שמונטסקיה לא ראה את הנולד ולא חזה בכתביו את המהפכה ואת הסתלקות המלוכה, אירוע שהיה מרוחק ממנו רק ארבעים שנים. באחד הפרקים של על רוח החוקים התרברב מונטסקיה בפני הקוראים שההיסטוריה הצרפתית היא אומנם רצופה במלחמות אזרחים אך מעולם לא היו בה מהפכות[79]. בכלל, השאלה האם השפיעה הגותו של מונטסקיה על המהפכה הצרפתית היא רק חלק מדיון רחב יותר על יחסי הגומלין שבין תקופת ההשכלה ובין המהפכה הצרפתית. זוהי גם שאלת המשך טבעית לעבודה זו.

ברבות הימים קנתה לה תורת הפרדת הרשויות תומכים רבים והשפיעה על חוקות רבות. הפרדת הרשויות והעיקרון של ביזור הכוח הפך לשם נרדף לדמוקרטיה מודרנית. העובדה שאומות ומדינות רבות משתמשות בהגות של מונטסקיה מדברת בזכות עצמה ומעידה על כך שלרעיונותיו ישנו צד פרקטי ומעשי וזו לא תיאוריה תלושה מן המציאות.

ביבליוגרפיה

1. Robert Shackleton, Montesquieu A Critical Biography, Oxford University Press 1961.
2. Judith N. Shklar, Montesquieu, Oxford University Press 1987.
3. מונטסקיה, מכתבים פרסיים, האוניברסיטה הפתוחה: מוסד ביאליק – ירושלים, 1991.
4. מונטסקיה, על רוח החוקים, ספרי מופת פילוסופיים, הוצאת מאגנס: האוניברסיטה העברית – ירושלים, תשנ"ח.

[1] כל הפרטים הביוגראפיים על מונטסקיה לקוחים מתוך הביוגראפיה שכתב Robert Shackleton
[2] מכתבים פרסיים, מכתב 24, ריקה אל ידידו איבן בסמירנה, עמ' 77
[3] מכתבים פרסיים, מכתב 38, ריקה אל איבן בסמירנה, עמ' 96
[4] מכתבים פרסיים, מכתב 55, ריקה אל איבן בסמירנה, עמ' 119
[5] מכתבים פרסיים, מכתב 116, אוזבק אל רהדי בוונציה, עמ' 202
[6] מכתבים פרסיים, מכתב 24, ריקה אל איבן בסמירנה, עמ' 79
[7] מכתבים פרסיים, מכתב 29, ריקה אל איבן בסמירנה , עמ' 86
[8] מכתבים פרסיים, מכתב 57, אוזבק אל רהדי בוונציה, עמ' 121
[9] מכתבים פרסיים, מכתב 125, ריקה אל ... , עמ' 214
[10] מכתבים פרסיים, מכתב 75, אוזבק אל רהדי בוונציה, עמ' 147
[11] מכתבים פרסיים, מכתב 110, ריקה אל ..., עמ' 192
[12] מכתבים פרסיים, מכתב 99, ריקה אל רהדי בוונציה , עמ' 177
[13] מכתבים פרסיים, מכתב 52, ריקה אל אוזבק ב ... , עמ' 115
[14] מכתבים פרסיים, מכתב 36, אוזבק אל רהדי בוונציה, עמ' 93
[15] מכתבים פרסיים, מכתב 28, ריקה אל ... , עמ' 83
[16] מכתבים פרסיים, מכתב 109, ריקה אל ... , עמ' 191
[17] מכתבים פרסיים, מכתב 133, ריקה אל ... , עמ' 227
[18] מכתבים פרסיים, מכתב 66, ריקה אל ... , עמ' 133
[19] מכתבים פרסיים, מכתב 73, ריקה אל ... , עמ' 145
[20] מכתבים פרסיים, מכתב 19, אוזבק אל ידידו רוסטאן באיספהן, עמ' 73
[21] מכתבים פרסיים, מכתב 44, אוזבק אל רהדי בוונציה, עמ' 101
[22] מכתבים פרסיים, מכתב 48, אוזבק אל רהדי בוונציה, עמ' 107
[23] מכתבים פרסיים, מכתב 132, ריקה אל ... , עמ' 225
[24] מכתבים פרסיים, מכתב 74, אוזבק אל ריקה ב ... , עמ' 146
[25] מכתבים פרסיים, מכתב 130, ריקה אל ... , עמ' 220
[26] מכתבים פרסיים, מכתב 24, ריקה אל איבן בסמירנה, עמ' 78
[27] מכתבים פרסיים, מכתב 37, אוזבק אל איבן בסמירנה, עמ' 95
[28] מכתבים פרסיים, מכתב 95, אוזבק אל רהדי בוונציה, עמ' 171
[29] מכתבים פרסיים, מכתב 51, נארגום – שגריר פרס במוסקווה אל אוזבק בפריס, עמ' 113
[30] מכתבים פרסיים, מכתב 102, אוזבק אל איבן בסמירנה, עמ' 180
[31] מכתבים פרסיים, מכתב 102, אוזבק אל איבן בסמירנה, עמ' 182
[32] מכתבים פרסיים, מכתב 104, אוזבק אל איבן בסמירנה, עמ' 183
[33] מכתבים פרסיים, מכתב 127, ריקה אל איבן בסמירנה, עמ' 216
[34] מכתבים פרסיים, מכתב 94, אוזבק אל רהדי בוונציה, עמ' 170
[35] מכתבים פרסיים, מכתב 69, אוזבק אל רהדי בוונציה, עמ' 142
[36] מכתבים פרסיים, מכתב 138, ריקה אל איבן בסמירנה, עמ' 234
[37] מכתבים פרסיים, מכתב 66, ריקה אל ... , עמ' 132
[38] מכתבים פרסיים, מכתב 147, רב הסריסים אל אוזבק בפריס, עמ' 257
[39] מכתבים פרסיים, מכתב 149, נארטיס אל אוזבק בפריס, עמ' 258
[40] מכתבים פרסיים, מכתב 161, רוקסאן אל אוזבק בפריס, עמ' 265
[41] על רוח החוקים, ספר II, פרק א', עמ' 50
[42] על רוח החוקים, ספר II, פרק ב', עמ' 54
[43] על רוח החוקים, ספר II, פרק ה', עמ' 60
[44] על רוח החוקים, ספר V, פרק יג', עמ' 95
[45] על רוח החוקים, ספר V, פרק ב', עמ' 78
[46] על רוח החוקים, ספר III, פרק ט', עמ' 69
[47] על רוח החוקים, ספר IV, פרק ב', עמ' 72
[48] על רוח החוקים, ספר V, פרק ה', עמ' 82
[49] על רוח החוקים, ספר II, פרק ג', עמ' 57
[50] על רוח החוקים, ספר V, פרק ט', עמ' 92
[51] על רוח החוקים, ספר V, פרק י', עמ' 93
[52] על רוח החוקים, ספר XIX, פרק ה', עמ' 184
[53] על רוח החוקים, ספר V, פרק יט', עמ' 108
[54] על רוח החוקים, ספר VII, פרק ז', עמ' 116
[55] על רוח החוקים, ספר VIII, פרק ב', עמ' 118
[56] על רוח החוקים, ספר VIII, פרק ג', עמ' 120
[57] על רוח החוקים, ספר VIII, פרק ו', עמ' 123
[58] על רוח החוקים, ספר X, פרק ו', עמ' 144
[59] על רוח החוקים, ספר X, פרק ג', עמ' 142
[60] על רוח החוקים, ספר XXI, פרק כב', עמ' 227
[61] מכתבים פרסיים, מכתב 17, אוזבק אל המולא מוחמד עלי שומר שלושת הקברים בקום, עמ' 70
[62] ויקרא י"ז, ט"ו
[63] על רוח החוקים, ספר XIV, פרק ג', עמ' 170
[64] על רוח החוקים, ספר XIV, פרק ו', עמ' 172
[65] על רוח החוקים, ספר XV, פרק ה', עמ' 176
[66] על רוח החוקים, ספר XV, פרק ז', עמ' 178
[67] על רוח החוקים, ספר XXIII, פרק כח', עמ' 232
[68] על רוח החוקים, ספר XXIV, פרק א', עמ' 237
[69] על רוח החוקים, ספר XXIV, פרק ה', עמ' 240
[70] על רוח החוקים, ספר XXIV, פרק כה', עמ' 245
[71] על רוח החוקים, ספר XXV, פרק י', עמ' 250
[72] על רוח החוקים, ספר XXV, פרק יא', עמ' 250
[73] על רוח החוקים, ספר XI, פרק ו', עמ' 147
[74] על רוח החוקים, ספר XI, פרק ו', עמ' 147
[75] על רוח החוקים, ספר XI, פרק ו', עמ' 149
[76] על רוח החוקים, ספר XI, פרק ו', עמ' 155
[77] על רוח החוקים, ספר XI, פרק ו', עמ' 148
[78] על רוח החוקים, ספר XI, פרק ו', עמ' 154
[79] על רוח החוקים, ספר V, פרק יא', עמ' 94


2 comments:

  1. הי רוי,
    נתקלתי ממש במקרה בבלוג שלך, וזה ממש תענוג לקראו בו, הכול כתוב בצורה ברורה ונגישה!.
    אני בטוחה שאשוב לקראו עוד דברים חדשים ומעניינים שלא הכרתי.
    תודה!
    המשך יום מקסים.
    יהל בר-כוכבא.:)

    השבמחק
  2. אנונימי29/3/17

    מה ההשכלה שלו מההההההה אני שנה מחפשת באמא שלך תעזור לי בלאט
    באהבה יחזקאל הגדול בדרום

    השבמחק