22 במאי 2010

מלחמת האזרחים בספרד בראי הקולנוע

כרזת הסרט "Land and Freedom", בעברית "על תמימות וחופש", בבימוי של קן לואץ', 1995.
תגובה למאמר:

  • רענן ריין וצבי טל, "משדות הקטל למסך הכסף: מלחמת האזרחים הספרדית בקולנוע", זמנים מס' 80 (סתיו 2002): עמ' 30-41.
המאמר של רענן ריין וצבי טל סוקר ארבעה סרטים מרכזיים שמתעדים את מלחמת האזרחים. כל הסרטים מתרכזים, ללא יוצא מן הכלל, בצד הרפובליקאי. הצד הלאומני מופיע בעיקר ברקע, בתור האויב. נראה שאיש בעולם הקולנועי כלל לא חשב שעל הלאומנים יש איזשהו סיכוי להשפיע (או למעשה, על אנשים שלאחר המלחמה הזדהו עם הלאומנים). חשבון הנפש וייסורי המצפון הם כולם של הרפובליקאים. הסרטים מתייחסים אל הלאומנים כמו אל דבר נתון שאי אפשר לדבר אל נפשו, אפילו אם חלפו שבעים שנים. הייתי בטוח שבסקירה של סרטים על מלחמת האזרחים יהיה סרט בסגנון של "חייל לאומני שיש לו התלבטויות מוסריות ותהיות לגבי נחיצותה של המלחמה". מדוע מוצג הצד הלאומני באופן מונוליתי? מדוע במאי הקולנוע כלל לא טורחים להציג סרטים שבהם הלאומנים הם אנשים מורכבים עם לבטים, עם הרהורי כפירה ועם תכונות אנושיות ולא רובוטיות? האומנם, בעיני קולנוענים, מצפון יש רק למי שהיה בצד הרפובליקאי?
אני מבין היטב מדוע במעבר העדין והשביר מהדיקטטורה של פרנקו לדמוקרטיה הייתה "אמנת השכחה". אבל בשנות התשעים או בשנות האלפיים, כשיש כבר כמה עשורים דמוקרטיה יציבה בספרד, עדיין אין לאף במאי ספרדי (לא במאי בינלאומי שמטרותיו שונות) את העוז להתעמת עם השסע הגדול שיש בהיסטוריה הספרדית. לדעתי, הסרט "Ay Carmela" הוא ניסיון לא מספיק ישיר להתעמת עם המלחמה. הרי הבמאי בוחר במכוון בסיפור קומי על להקת פלמנקו, כלומר המלחמה כולה היא ברקע. האם לא עברה התקופה, שבה הקולנוע הספרדי לא מעוניין לעסוק בנושא הזה מחשש לפתיחת הפצעים? ההסבר של אי עיסוק בעבר בגלל "טראומה לאומית" אינו יכול להחזיק מעמד במשך עשורים, כשברקע הדורות מתחלפים. האיסור העצמי של שתיקה כי "העתיד חשוב מהעבר" הוא תירוץ לא מספק מבחינתי. זוהי התחמקות ברורה מעיסוק בשאלות קשות. שאלה כמו "כיצד תמכו כה רבים בפאשיזם?" חייבת לצוץ בשיח האומנותי. האין זה תפקידה של האומנות לעסוק בסוגיות שהן מתחת לפני השטח או שהן בבחינת טאבו? ציות של אומנים לקוד של שתיקה הוא, מבחינתי, מעילה בתפקיד האומן. כשאומן מוכן ליצור יצירה תחת "אמנת השכחה", הוא נדחף לשיח מיותר, שמקדש את המצב הקיים ומייפה בכוח את המציאות העגומה. אומן שבמודע לא מעלה נושאים בגלל פחד מתגובת הקהל הוא "אומן מטעם" (שלא לדבר על פחד מהשלטונות). מוזר מאוד שאומנים מצייתים לאֲמנות, שמגבילות את החופש האומנותי שלהם. מדוע לא נערך בספרד דיון ציבורי, עם כנות וללא עכבות, בנושא? שתיקה אומנותית או עיתונאית או ציבורית היא בניגוד גמור לרוח הדמוקרטיה. זוהי ספרד של השנים האחרונות?
הערכים הבינלאומיים שמוצגים בסרטים עוסקים באחווה בינלאומית, בסולידאריות, ובהקרבה לעמן "מטרה נעלה". בסרטים המוקדמים, כשהמאבק בפאשיזם היה עדיין בשיאו, ברור מדוע בחרו אנשי הקולנוע לעסוק בערכים אלו. אבל בתקופות מאוחרות, שבהם הפאשיזם הוא נחלת העבר, מדוע בחרו הבמאים לעסוק דווקא בערכים מסוימים אלו? הסרט "על תמימות וחופש" הוא לא סרט אנטי מלחמתי, אלא דווקא ההיפך. זהו סרט שמקדש מלחמה למען ערכי שמאל מובהקים ומוקיע את המאבקים הפנימיים שבתוך המחנה השמאלי. במאי כמו קן לואץ' ממש נכנס לתוך האירוע ההיסטורי שהוא מביים. הוא מתווכח עם הדמויות ההיסטוריות ומכה בעוצמה בשולחן, כאילו מישהו מהם עדיין מסוגל להגיב ולשנות את תוצאת המלחמה. לואץ' הוא חלק מהמלחמה ולא מבקר של המלחמה. הסרט בפרוש לא עוסק במלחמה כבאירוע מיותר. אם זהו עידן פוסט מודרני וזהו סרט פוסט מודרני, אז מדוע לואץ' לא נוקט בעמדה אנטי מלחמתית? עמדה שמדגישה את הקבס מהמלחמה, את הטיפשות שבמלחמה ואת האסון בהקרבת החיים למען גופים ומטרות אבסטרקטיות? האם אין סרטים בנושא מלחמת האזרחים שמדגישים את העובדה שהמלחמה היא מיותרת?

אין תגובות:

פרסום תגובה