23 בדצמבר 2010

אפאזיה בישראל

אפאזיה בישראל

המאמר של יעקובסון מגדיר את שני סוגי האפאזיה. ההפרעה האפאזית הראשונה היא הפרעת דמיון או הקבלה (Similarty Disorder) וההפרעה האפאזית השנייה היא הפרעת סמיכות (Contiguity Disorder). בעבודה קצרה זו אשתמש בהגדרות של יעקובסון לאפאזיה כדי לאפיין ולסווג אמפירית את הסימפטומים של התופעות האפאזיות בישראל, כפי שהן מתבטאות בעברית העכשווית. לקראת סוף העבודה אנסה להשליך מהתופעות האפאזיות על התרבות העברית בימנו, על השיח הציבורי בישראל ועל המשמעות התרבותית של האפאזיה.[1]

ישנם מופעים רבים של הפרעת הדמיון וההקבלה בעברית. יעקובסון מגדיר את הפרעת הדמיון כמחסור במילים מדויקות והיעדר חלופות נרדפות או מקבילות. אל החלל שהותירו המילים המקוריות נשאבו מגוון של מילות בינים שאינן מוסיפות מידע למשפט. הדוגמה הנפוצה ביותר היא השימוש המרובה במילה "כאילו" וב"כזה". המילה "כאילו" משמשת כמחליפה או כמילה מקדימה לכל מילה אחרת. לעיתים יכולה המילה "כאילו" להחליף את כל תוכן השיחה. להערכתי, דוברי עברית אינם מגבשים את תוכן דבריהם ולכן משתמשים במילים חסרות פשר להשלמה. זהו כמובן, שימוש שנועד לפצות על חוסר אפאזי. כך במקום להגיד דברים ברורים אומר הדובר דברים מעורפלים שניתן לפרש אותם בצורות שונות. למעשה, משתמש הדובר יותר ויותר בסמיוטיקה במקום במילים מדויקות ומשפטים מובנים. כאשר אומר דובר עברית "כאילו" הוא מתרחק מהדברים שאותם הוא מעוניין להגיד, ובעצם מביע חוסר אמון בשפה שבה הוא מדבר ככלי לתיאור העולם שסביבו.

הפרעת הדמיון מאופיינת במחסור במילים ושימוש דל בחלופות. לשיטתו של יעקובסון, העדר מילים דומות עם משמעות מעט שונה גורר שימוש מופרז במילה בודדת, שנבחרת לתאר מספר רב של סיטואציות. לעיתים מדובר בשימוש במילים אחרות או קרובות במקום להגיד מילה ספציפית. לאחרונה מופיעה המילה "הזוי" כתחליף לכל תיאור. כל סיטואציה שאינה מסתדרת לפי עולמו של הדובר הופכת מיד ל"הזויה". במקום להתמודד עם תיאור מדויק של העולם בוחר דובר העברית לומר מילה כללית יותר שמחביאה מאחוריה סיטואציות שלמות. הרי אם המצב הוא "הזוי" אז אין שום צורך בשימוש בשפה כדי לתאר אותו. ההזיה מגיעה מעולם הסמים שהוא עולם ללא מילים. עולם שבו יש רק צלילים ורעשים לא ברורים או אורות ומראות מעוותים. כשהדובר בוחר להשתמש ב"הזוי", הוא בורח מהעולם התיאורי המדויק אל עולם שמאופיין בסמים והזיות.

בדומה ל"הזוי", גם צמדי המילים "זה לא אמיתי" ו"חי בסרט" הם דוגמאות מובהקות של הפרעת דמיון אפאזית. דוברי עברית רבים בוחרים לתאר אדם שעושה מעשה חריג או מביע דעות אחרות כ"חי בסרט". המימרות הנדושות הללו משמשות כמפלט מתיאור מדויק של דעה או מעשה שונה. החוסר האפאזי בתיאור ברור של אותו אדם ובמילים מתאימות נשאב לשימוש שחוק במונח בודד כמו "חי בסרט". כך הופכים חייו ודעתו של כל אדם אחר למושג שאינו דורש תיאור פרטני. השימוש במילים באופן מכאני גורם להם לאובדן משמעות. השיחה משתנה מבעלת תוכן לסתם שמיעת קולות לא מילים, כיוון שכל המילים שנאמרות הן בעלות משמעות זהה. השימוש במילים זהות למטרות שונות הוא מזויף. המילים העבריות איבדו את הערך העודף שלהן, את ההילה הנלווית של המילה המקורית, ה Metalanguage ונשארו רק עם ה Object Language. בנוסף ל"הזוי" ל"זה לא אמיתי" ול"חי בסרט" כך גם השימוש המוגזם במילה "שואה" לתיאור מצב של קושי או לתיאור תקלה שקרתה הפך לבנאלי. למעשה, המילה "שואה" כבר לא עובדת. אם כל כשל הוא "שואה" סימן שהמילה אינה מצליחה לתאר בצורה ברורה מצב אסוני של חורבן של תרבות ורצח אוכלוסיה. באופן דומה גם המילה "קטסטרופה" אינה מצליחה לתאר קטסטרופות וכן המילה "טראומה" אינה מצליחה לתאר טראומות.[2]

לפי יעקובסון, בהפרעת דמיון, כחלק מתהליך שגוי של בחירת מילים לא מדויקות, ישנו בלבול בין מילים עם כתב או צליל דומה. כך באמצע שיחה בנושא פיננסי נאמר מושג כמו "רדיואקטיבי" במקום "רטרואקטיבי". התופעה, שנקראת בלעז מאלאפרופיזם (malapropism), יוצרת סיטואציות מצחיקות מאוד. חלק מעולם הבידור הישראלי נשען על התופעה הזאת, מתעסק איתה ללא הרף וצוחק בקול רם על התופעות האפאזיות של כולנו. הדמות של "לימור" מהתוכנית "רק בישראל" (אורנה בנאי) מתבלבלת בעקביות בין מילים דומות. על ידי חילוף בין צמד המילים "היגייני – הגיוני" או "מרצע - מרצח" מגחיכה הדמות נושאים רציניים. לדעתי, שיבושי מילים וחילוף שגוי של מילים נובעים מכך שהדובר אינו חושב שהשפה היא כלי רציני לתיאור העולם שסביבו. אולי אפילו, כלי מגוחך לתיאור ולכן באופן לא מודע הוא משתמש במילים דומות בצליל אך שונות במשמעות. כך נוצר מצב לא מובן, קומי במידה מסוימת, של הסיטואציה.[3]


יעקובסון מדגיש שבני אדם משתמשים באופן לא מודע גם בשפות זרות כפתרון הולם לאפאזיה. בישראל השימוש בשפות לועזיות הוא בעיקר באנגלית. כדי לחפות על חוסר במילים עבריות מתאימות בוחרים דוברי עברית להוסיף מילים באנגלית. זהו חוסר אפאזי כמובן, כי ישנן חלופות מתאימות בעברית למילים שנאמרות באנגלית (אינני מדבר על מילים אנגליות שאין להם תרגום עברי ראוי). כלומר, שימוש במילה כמו "whatever" או "anyway" כאשר נתקלים בקושי תיאורי או בצורך של מתן דוגמה מתאימה הוא מקרה אפאזי. המילה העברית פשוט "נעלמת" ממוחו של הדובר והוא שולף מילה אחרת באנגלית, לא תמיד מתאימה כדי לצאת מהמבוכה אליה הוא נקלע. בשיח העברי העכשווי, לא רק מילים בודדות נאמרות באנגלית, גם משפטים שלמים כמו "Oh my God" או "No matter what" מופיעים מפעם לפעם. מעניית במיוחד היא הכתיבה של משפטים אנגליים באותיות עבריות. זוהי תופעה נפוצה מאוד, בעיקר באינטרנט, אבל גם במדורי רכילות בעיתונות הכתובה. להערכתי, התופעה של שימוש במילים כלליות באנגלית מעיד על אי אמון בשפה, שפת אם, בדוגמה שהצגתי, ככלי שמאפשר לתאר את העולם כפי שמשתקף מעיניו של הדובר.
מצב שכיח ביותר של הפרעת דמיון אפאזית הוא חזרה בלתי נשלטת על מילים בתקווה שהשומע, בכל זאת, יבין את הדובר. המילים שמתארות את הסיטואציה פשוט נעתקות מפיו של הדובר והוא נאלץ לחזור על אותו משפט שוב בשוב. מלבד סמיוטיקה לא נוסף למשפט שום מידע מילולי ואי ההבנה של השומע הופכת במהרה למבוכה. באותה מסגרת אפשר להוסיף גם את ההופעה של המילה "כן" למשפטים שיש בהם חיוב ממילא. החיוב הכפול חושף את חוסר הביטחון של הדובר בשפתו. הדובר אינו מאמין שאפשר לחייב משפט בעברית ולכן מוסיף הדגשה לחיוב כדי שהמשפט ישמע "יותר חיובי מחיובי". זהו מצב שבו האמון של הדובר בשפה מתערער כיוון שהוא נוכח לגלות שהשפה אינה כלי ראוי או לפחות כלי חסר להבעה.


השימוש באנגלית הוא לא רק לצורך הסתרת תיאורים עבריים הולמים, אלא גם כדי להעניק מידה של רצינות למשפט. חלק מדוברי העברית שמעוניינים שדבריהם ישמעו כתקפים יותר, פונים לאנגלית. אם יש משפט שמקורו בלטינית ודובר מסוים מתרגם אותו לאנגלית זה נשמע כאילו אותו אדם מנסה להוכיח את צדקת המשפט על ידי שימוש באנגלית, למרות שהתרגום העברי הוא לא פחות טוב. לדוגמה: המשפט של דקארט "אני חושב משמע אני קיים" נאמר בשיח סלוני באנגלית (I think, therefore I am) למרות שהמקור הוא לטיני (cogito ergo sum). השפה העברית איננה נתפשת בעיני דובריה כרצינית דיה וככזאת המאפשרת גמישות תיאורית ויכולת התבטאות מדויקת ולכן פונים הדוברים לאנגלית.

הסוג השני של האפאזיה, לפי יעקובסון, הוא הפרעת סמיכות. זוהי הפרעה שאין בה מחסור של מילים. להיפך, יש בה מלל רב אך חסר כל משמעות, כיוון שאינו מתחבר באופן תחבירי לשאר המשפט. זוהי חזרה אין סופית על תבניות מוכרות ועל משפטים שבלוניים. כמו הודעת טלגרף או כמו תקליט שרוט. התוצאה של הפרעת הסמיכות היא ערמת מילים ללא מבנה תחבירי הגיוני. במקרה קיצוני יותר, הוסיף יעקובסון, כי המשפטים הם של מילה אחת או של משפט עם חצאי דברים, לעיתים דברים לא מובנים ללא ההקשר, מעין ניבון מטונימי של המשפט המקורי. המשפטים עם הפרעת הסמיכות דומים יותר להודעות SMS או להודעות דואר אלקטרוני מאשר למשפט עם תחביר הגיוני.

העברית העכשווית (אני במיוחד לא כותב "עברית מודרנית" כי המושג מודרני בהקשר הנדון אינו מדויק) מתאפיינת במספר רב של ביטויים שבלוניים, שאינם מוסיפים מידע למשפט ומעידים על האפאזיות של הדובר. הבולט מכולם הוא הביטוי השגור "אין דברים כאלה". נניח שדובר מסוים מציג אובייקט ואומר "תראה את האובייקט הזה, אין דברים כאלה". בשלב הראשון ברור שמדובר בטעות, הרי כרגע הוצג האובייקט, כלומר "יש דברים כאלה". בהתבוננות מעמיקה יותר במשפט, מתברר שמדובר בהפרעת סמיכות אפאזית שמוסיפה ביטוי סתום כדי לתאר את האובייקט באופן מעורפל, מבלי להשתמש בשפה ככלי מדויק לתיאור של אובייקטים או של מצבים. כך הופך משפט מדוד ומדויק ל"ערמת מילים" חסרת משמעות. למעשה, כל תיאור יכול להיות מוחלף בתבנית קבועה או בסיסמה חסרת פשר כמו "אין דברים כאלה". המשפטים החסרים של הדובר הוחלפו בביטוי סתמי שנאמר פעם אחר פעם, כמו מנטרה שחוקה שמזמן איבדה כל קשר לשפה תיאורית. במקום לומר דברים עם תוכן שמתארים במדויק את האובייקט, בוחר הדובר להתרחק מהשפה כיוון שאינו מאמין ביכולתה לתאר את העולם. באופן דומה אפשר לנתח גם את הביטוי "חבל על הזמן" שהפך לסיסמה נבובה, או הביטוי "סוף הדרך". השימוש בביטוים מסוג זה מחלחל לעולם התרבותי ואפילו זוכה ללחנים. בשונה מ"החמישייה הקאמרית", השירים הכוללים משפטים אפאזיים כדוגמת "חבל על הזמן" אינם ביקורת תרבות או פרודיה על השימוש המוגזם בביטויים שחוקים, אלא שימוש כנה בשפה שכוללת הפרעת סמיכות אפאזית.[4]

בעברית אפאזית, טשטוש המשמעות של ביטוים הוא לעיתים כל כך חריף עד שאין לדעת אם מדובר במשפט עם משמעות חיובית או שלילית. אפשר לומר "חבל על הזמן" כתחליף למילה "מעולה" או כתחליף למילה "גרוע", שהיא היפוכה הגמור. הדובר של המשפט עם התיאור בעל הקוטביות ההפוכה גורם לדבריו להישמע כמיותרים. משפט אפאזי משאיר את הפרשנות של גבב המילים הסתומות לשיקול דעתו של השומע. כאשר אדם אומר משפט דו משמעי הוא מגלגל את האחריות על הבנת המשפט מהדובר, שאינו מחויב להתנסח בבהירות, לשומע שחייב לקלוט כל מבע סמיוטי בפניו של הדובר כדי להבין דברים לא ברורים. כותבי המערכונים של "החמישייה הקאמרית" זיהו את הפוטנציאל הקומי של ביטוים סתומים עם משמעות הפוכה, כמו הביטוי "שישו ושמחו" ואפשרו לכולנו לצחוק על התופעות האפאזיות שצצות בעברית העכשווית.[5]


השימוש בביטוים גולש לשימוש בקלישאות שמחליפות תיאורים ברורים במשפט. בעברית העכשווית, השימוש בקלישאות הפך תחליף לאמירת דברים מקוריים. בכלל, אין צורך לומר דברים מקוריים אם תמיד אפשר לשלוף מהזיכרון קלישאה מוכנה ומעובדת מסרט בורקס או סיסמה של פוליטיקאי ולדקלם אותה שוב ושוב. לפעמים נדמה, לשומע מן הצד, שישנם מספר מוגבל של משפטים שעליהם חוזרים דוברי העברית, כשביניהם ישנו רק קשר תחבירי רופף. השימוש החוזר בקלישאות מעקר את היכולת לומר משהו חדש. השפה כולה הופכת למיותרת אם כל תוכן המשפט יכול להיות מוחלף בתבניות שבלוניות. כמו הרבה נושאים אפאזיים אחרים, גם השיח המסורס של קלישאות מוכנות מהווה כר נרחב להומור שדש בנטייה הישראלית לדבר בקלישאות.[6]


הנחת המוצא שלי היא שהשפה העברית, והטקסטים הכתובים בה, אינם רק "מקורות מחקריים", אלא מה שמחולל את נושאי המחקר. להערכתי, כך מתאפיינת כל שפה, לא רק העברית. השפה לא "מייצגת" את העולם כפי שאנו רואים. להיפך, השפה מכתיבה את העולם. השפה היא אקטיבית ביצירת התרבות ולא רק סופגת את התרבות. העברית היא זאת שיוצרת את הסיטואציות בעולמם של דוברי העברית ומתוך כך גם את התרבות העברית. אין "שיקוף" של התרבות העברית באמצעות השפה, אלא השפה עצמה היא המחוללת של התרבות העברית. היא המעיין הנובע של התרבות העברית. בניתוח של תופעות האפאזיה בעברית הגעתי למסקנה שהעברית העכשווית נמצאת בנסיגה אפאזית. המילים החסרות הפשר, אובדן המשמעות, ההתרחקות מהשפה, אובדן האמון בשפה ככלי מעצב, חוסר הביטחון של דובר העברית בשפתו, השימוש המיותר באנגלית, הקלישאות, הביטויים הנבובים, הבריחה למילים שמסתירות כוונות וסיטואציות וחוסר היכולת לפרט לנמק ולתאר, מעידים על היעדרה של השפה והיעלמותה של התרבות. במצב אפאזי חמור אין שפה ואין תרבות. מכאן נובע גם היעדרו של דיסקורס ציבורי בישראל. בכלל, לא יתכן דיסקורס ללא שפה עשירה, מלאה במשמעויות, שמצליחה להגדיר היטב את העולם שמקיף אותה. דוברי העברית בישראל מתהלכים חסרי מטרה, טרוטי עיניים וסהרוריים כמו "זומבים" נטולי יכולת מחשבה. הישראלים שלוקים באפאזיה אינם חושבים יותר, אלא מדברים באופן מכאני כמו פרסומת בטלביזיה שחוזרת על אותה מנטרה עד שתיקלט במוחו של הצופה הפאסיבי. האפאזיה בישראל מצביעה על היעדרו של השיח הציבורי ועל הטראומה שבה שרויים דוברי העברית בישראל.

מהי המשמעות של האפאזיה בעברית? אם אקבל את דעתו של לואי אלתוסר, שהשפה והאידיאולוגיה הן מילים נרדפות, שהן שני צדדים של אותו מטבע, שפועל על האינדיבידואל והופך אותו לסובייקט, הרי שהעברית העכשווית מעידה שבחברה הישראלית האידיאולוגיה, במובנה האלתוסרי – כלומר תפקוד יומיומי ולא אידיאלים נשגבים, הפסיקה לתפקד. דוברי העברית נמצאים במצב של טראומה שבה שום שפה, כלומר שום אידיאולוגיה, אינה פועלת (אני מוציא מן הכלל ציבור גדול שעליו הצמד "אידיאולוגיה – שפה" עדיין עובד, כמו הציבור הדתי שמדבר בשפה דתית. וכן גם את הציבור הערבי שלא דובר עברית). בעברית עכשווית הפסיקו הדוברים להתבטא בבהירות ואיבדו את היכולת להתנסח במדויק ובמקום במילים הם משתמשים ב"כאילו", או בביטוים חסרי פשר כמו "חבל על הזמן", כדי לסתום את ה"חור" בשפה שהאפאזיה חשפה. השפה בישראל הפסיקה לעצב את האדם ועל הפרטים בחברה כבר לא פועלת אינטרפלציה שממירה אותם מאינדיבידואלים לסובייקטים. השפה העברית היא כבר לא כלי שמחבר בין הסובייקט, כלומר האדם, לבין העולם שסביבו.

ההתעסקות באפאזיה בישראל מעלה שאלות רבות שנותרות ללא מענה. מהי הטראומה שאותה חווים הישראלים? מהיכן היא נובעת? האם היא תוצאה של שינוי השיח שמלווה את החברה הישראלית החל מראשית שנות התשעים? או שזוהי תוצאה של אירועים גלובליים יותר, כמו סופה של המלחמה הקרה והתפרקות של אידיאולוגיות (אידיאולוגיה במובנה המסורתי)? האם הטראומה היא תוצאה של פרשנות מאוחרת של אירועי השואה? השאלות המורכבות הללו נותרות מיותמות לעת עתה.





[1] Jakobson, Roman & Halle, Morris, "Two Aspects of Language and Two Types of Aphasic Disturbances" in Fundamentals of Language. The Hague & Paris: Mouton, 1956.
[2] נינט טייב: השיר "זה לא אמיתי" http://www.youtube.com/watch?v=nnV4pqcJu58
[3] אורנה בנאי: "לימור משבשת מילים" http://www.youtube.com/watch?v=Sojz5xckqS4
[4] איציק קלה ונסים גרמה: השיר "חבל על הזמן" http://www.youtube.com/watch?v=EQSsPRGSchs
[5] החמישייה הקאמרית: "שישו ושמחו" http://www.youtube.com/watch?v=qlgTif7seh4
[6] החמישייה הקאמרית: "לא במשרד נמצא" http://www.youtube.com/watch?v=o6oQdJQnKQo&feature=related


אין תגובות:

פרסום תגובה