20 במאי 2010

חנה ארנדט

העבודה הוגשה במסגרת הקורס Cold War Intellectuals בהנחייתו של פרופ' אייל נווה.



חנה ארנדט : תפקיד האדם, הנפש והמצפון במשטרים טוטאליטריים


מבוא


אחד האתגרים המרכזיים והסבוכים בהיסטוריה של המאה העשרים הוא פיצוח הרעיון הפילוסופי שמאחורי המשטרים הטוטאליטריים. עשרות מאמרים וחוקרים ניסו לתאר ולנתח את המהות שמאחורי המשטר הנאצי ומאחורי המשטר הסטאליניסטי. ניסו ונכשלו. הכיוון המרכזי היה, באופן טבעי, ניתוח של החברה הטוטאליטרית כנקודת קיצון של המשטרים הלאומיים, כדוגמת איטליה הפאשיסטית. ב 1951, בשיאה של המלחמה הקרה, בזמן שבארה"ב פשה המקרתיזם וכשבבריה"מ סטאלין עדיין השליט משטר של טרור, פרסמה פילוסופית גרמניה יהודיה, חנה ארנדט, את הספר "The Origins Of Totalitarianism" (להלן, "יסודות הטוטאליטריות")[1]. הספר ניתח והתמודד בדרך אחרת עם המהות שמאחורי המשטרים הטוטאליטריים. במרכזה של התיזה של ארנדט עומד האדם הפשוט, השליו והכנוע, שכלי השיפוט המרכזי שלו הוא לא החוק, אלא צו מצפונו. האדם הממוצע, האזרח מן השורה, שומר החוק, שבקלות יכול להיות גם הקורבן של הטוטאליטריות וגם הפושע חסר הרחמים שבשרות המשטר. האדם הוא עמוד התווך המרכזי של המשטרים הללו. לא המנהיג הטוטאליטרי הכל יכול, לא המנגנון החדשני והמתוחכם ואפילו לא האידיאולוגיה המעוותת שעומדת בבסיס המשטר.

בתחילת הקריירה שלה למדה חנה ארנדט פילוסופיה קלאסית. היא הושפעה רבות מפילוסופים דגולים ומההגות הקלאסית ואף פרסמה מספר ספרים ומחקרים בנושא. בהמשך הקריירה שלה, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, התפתחה להגות פוליטית. בניגוד לאחרים, היא אינה מתנתקת מהמאורעות ההיסטוריים שחוותה בימי חייה, אבל אין היא היסטוריונית טיפוסית שצמודה אל אירועים ומתארת את השתלשלותם. ארנדט יצרה כלים תיאורטיים והגותיים שמאפשרים לנתח את הסיטואציה המורכבת של המאה העשרים, בייחוד את המשטרים הטוטאליטריים. היא מסתמכת על מתודה מדעית, שנויה במחלוקת, של השוואת המשותף בין המשטרים והזנחת השונה. הכלים המדעיים והפילוסופיים האלו הובילו להבנת נקודות הקיצון של המשטרים הטוטאליטריים, כמו מפעלי המוות של אשוויץ ומחנות "העבודה" הסטאליניסטים (הגולאגים). כתיאורטיקנית הייתה ארנדט פורצת דרך וחדשנית. היא לא מביעה את דעתה מנקודת המבט של הקורבן, למרות שהיא עצמה קורבן של הנאצים ופליטה כמו יהודים רבים אחרים. אלא, מנתחת את האירועים בצמוד לשיטה המדעית שלה.

סיפור חייה של ארנדט מרתק ושונה מאוד מסיפורם של הוגים אחרים בקהילת האינטלקטואלים של ניו יורק. האירועים הדרמטיים שעברה היו חריגים בנוף האינטלקטואלי. ארנדט היא פליטה יהודית שברחה מגרמניה הנאצית לצרפת. הנאצים רדפו אחריה כפי שרדפו אחר כל יהודי. המרדף הנאצי אחריה החל במעצרה בימים הראשונים של המשטר על ידי הגסטאפו, המשיך בשלילת האזרחות שלה והגיע עד כליאתה במחנה המעצר ל"חסרי נתינות" Gurs בדרום צרפת. אירועים אלו עיצבו במידה לא מבוטלת את הגותה. ארנדט חוותה על בשרה את השרירותיות של המשטר הנאצי וחלק מתיאור המשטרים הטוטאליטריים הם חוויות שחוותה בעצמה. [1],[2]

ב 1941 ברחה ארנדט ממחנה המעצר בדרום צרפת. חצתה ברגל את הגבול לספרד ומשם, דרך ליסבון, הגיעה כפליטה לארצות הברית יחד עם אימה ובעלה השני, היינריך בליכר. כבר באוקטובר 1941 החלה לכתוב למגזינים יהודיים והתפרנסה ממלגה במימון קרנות שסייעו לפליטים. בשנת 1943 פרסמה את המאמר "אנו הפליטים"[3] בכתב העת היהודי Menorah, ובו תיארה את מצבם המחריד של פליטים וחסרי נתינות. הסטאטוס הלא נעים של חוסר נתינות וחוסר זכויות השפיעה על המשך הגותה. לימים טענה, כי מצב הפליטות שיחרר אותה ממוסכמות, העניק לה חופש מחשבה ואפשר לה להגות באומץ, בעצמאות ובניגוד לתבניות חשיבה מקובעות.

לאחר שהות של מספר שנים בארה"ב הוענקה לה אזרחות אמריקאית. רק בשנת 1953 קבלה משרת מרצה זמנית בברוקלין קולג'. לפי עדותה, מעולם לא ראתה את עצמה כאמריקאית, ודאי לא כאמריקאית פטריוטית. בניגוד לשאר האינטלקטואלים בניו יורק היא התייחסה לארה"ב ככלי קיבול, כמקלט לילה ולא כמולדת. תחושת הזרות והניכור בארה"ב נבעה, בין היתר, גם מקשיי שפה. ארנדט הגיעה לארה"ב מבלי לדעת אנגלית והשקיע מאמצים רבים בלמידת השפה החדשה.

ארנדט הייתה חסרת כל. פליטה מטולטלת על פני ימים ובין ארצות ששום חוק לא מגן עליה. בידיה נותר רק עוגן אחד והוא צו מצפונה. המצפון לא היה רק מושא מחקר אצל ארנדט, אלא חלק ממשי בסיפור חייה. בעבודה זו אנסֶה לקשור בין מספר יצירות מרכזיות של ארנדט ולהוכיח כי האדם, נפשו ומצפונו הם המכנה המשותף של הגותה. באמצעות הספר "יסודות הטוטאליטריות" אסקור, לשיטתה של ארנדט, את השלבים שעובר האדם כשמשתנה החברה סביבו והמדינה שבה הוא חי הופכת לטוטאליטרית. בעזרת הספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע" אבדוק מהו תפקידה של המחשבה ומה מקומו של המצפון, לטענתה של ארנדט, במדינה טוטאליטרית. לבסוף אפרט כיצד מציעה ארנדט להתמודד עם הטוטאליטריזם. כיצד מספר כלים כמו המצפון, הסירוב והמרי האזרחי יכולים לשרת את האדם ואת סביבתו ולהוציא אותו ממצב שבו הוא נשלט על ידי הטוטאליטריזם. טענתי המרכזית היא שיש קו מנחה בין כתביה של ארנדט ושהמשותף בין יצירותיה המרכזיות הוא חשיבותו של המצפון והצדק הטבעי. כפי שבדרך למטה במורד הטוטאליטריות, השימוש במצפון הוא המעצור המרכזי של האדם, כך גם המוצא מן הטוטאליטריות הוא שימוש מוסרי בצו המצפון.


יסודות הטוטאליטריות

התמונה שמשמאל היא אחת המפורסמות מימי המלחמה. היא צולמה ביום שבו הגיע היטלר לראשונה לצ'כוסלובקיה, כמה שבועות לאחר הפלישה הצבאית. האשה שמצדיעה במועל יד היא בת למיעוט הגרמני שבחבל הסודטים. הן הנאצים והן בעלות הברית עשו בתמונה שימוש לצורכי תעמולה. הנאצים הדגישו שהאשה בוכה מהתרגשות לנוכח היטלר שגאל אותה מגורל של מיעוט מדוכא. ואילו משרדי התעמולה של בעלות הברית סברו שהאשה בוכה כי הבינה שביום אחד השתנו חייה והיא מצווה מעתה לציית לתורה הנאצית. בכל מקרה, התמונה מדגישה היטב את תהפוכות הנפש שחווה האדם תחת משטר טוטאליטרי .

"הסגידה לכוח מטשטשת את השיפוט הפוליטי, משום שהיא מובילה - באופן כמעט בלתי נמנע - לאמונה שהטרנד הנוכחי יימשך. מי שמנצח כרגע תמיד ייראה בלתי מנוצח" (ג'ורג' אורוול).

כל מי שעצר לרגע במהלך מלחמת העולם השנייה וניסה לבחון את שקרה סביבו, יכול היה להבחין ששדות הקטל של המלחמה, עד כמה שהם אכזריים, הם עדיין שונים מהותית מבתי החרושת למוות של אושוויץ. אל הזוועות המחרידות של מחנות המוות של הנאצים נוספו עדויות הולכות וגוברות על הנעשה בבריה"מ הסטאליניסטית. נפוצו שמועות על הוצאות להורג המוניות, על מחנות "עבודה", על "הטיהורים הגדולים" ועל משפטי ראווה כדוגמת משפטי מוסקבה, 1937. ההכרה כי המשטרים הטוטאליטריים הם משהו שונה לגמרי, שאינו נראה עוד בתולדות האנושות וכי הם שונים מהותית מהמשטרים הלאומיים שהיו בתחילת המאה, החלה להתגבש. התיאורטיקנים של המשטר והפוליטיקה חזרו אל נקודת ההתחלה: מציאת התשתית הרעיונית והפילוסופית בבסיסם של המשטרים הטוטאליטריים.

פרסום ספרה של ארנדט "יסודות הטוטאליטריות" היה נקודת מפנה בחקר המשטרים הטוטאליטריים. ארנדט הסבירה מדוע זוועות העולם העכשווי כמו הגולאגים של סטאלין ומחנות השמדה הנאציים שונים מהותית מכל זוועה אחרת שקדמה להם בהיסטוריה. ההבדלים התהומיים בין הטוטאליטריות של היטלר וסטאלין ובין הפאשיזם האיטלקי או האימפריאליזם היפני זכו להסבר המניח את הדעת. ההבדל הבולט בין הלאומיות והטוטאליטריות בהיקף ההרג חסר האבחנה של אנשים חפים מפשע חייבו אותה לזרוק את התיאוריה הישנה והמסורתית. התיאוריה, שבבסיסה נשען חקר הנאצים והסטאליניזם כפולחן המדינה וכמקרה לאומי קיצוני, נזנחה. ארנדט ניסחה תיאוריה חדשה שבחנה את ריכוז הכוח בטוטאליטריזם כהבדל מרכזי ואת תפקידו של האדם מול כוח עוצמתי שכזה.[4]

כדי להסביר על איזה רקע צמחו המשטרים הטוטאליטריים פותחת ארנדט בהסבר על מקורות האנטישמיות. הדיון נסוב סביב תפקידו של היהודי במרחב האירופי ובתרבות המערב. ארנדט מעלה תהיות לגבי הנסיבות שהביאו את אירופה למצב האנטישמי הקיצוני במאה העשרים. מדוע חשבו אומות העולם שלהיות יהודי זהו פשע? היא משתמשת במושג "מנודה" (Pariah), שבו השתמש גם מקס וובר[5], על מנת לבחון את תפקידו של היהודי ותפקידו של הפליט במהלך ההיסטוריה האירופית, בייחוד במהלך בנית מדינת הלאום. כאשר מוגדר הלאום הצרפתי, למשל, נשארים היהודים מחוץ להגדרה הלאומית. עובדה שתשמש בעתיד לשלילת זכויות וחירויות, כיוון שהיהודים אינם נחשבים כחלק מהאומה. כך מתקבע במהלך ההיסטוריה המעמד הפגיע של היהודי ביחס לשאר האזרחים.[6]

המשכו של הספר דן בהתפתחותו ובהשלכותיו של האימפריאליזם. ארנדט טוענת כי האימפריאליזם, שנשען על יסודות כלכליים, הוא הרחבה של מושג מדינת הלאום אל מעבר לים. בבסיסו זהו משטר, שבו החוק אינו שוויוני, כי אינו חל באותו אופן על כל השטח שברשות המדינה. לדידה, האימפריאליזם מטשטש את מושג מדינת הלאום ושובר את המסורת הפוליטית בקולוניות, כיוון שאינו מאפשר תרבות פוליטית היררכית כמו שנהוגה במדינת האם. שיאו של עידן האימפריאליזם הוא מלחמת העולם הראשונה שבה הקצינה הלאומיות באירופה. התוצאה הייתה גלי פליטים אדירים באירופה שנותקו מהאזרחות הטבעית שלהם והפכו את המושג "מעמד" לבלתי רלוונטי לגביהם. גם המושג "זכויות האזרח" רוקן מכל תוכן, כיוון שלא היו אזרחים אלא פליטים. המסורת הפוליטית, שאירופה נשענה עליה דורות, השתנתה במלחמת העולם הראשונה, כשאותם המוני בני אדם הפכו ל"המון" חסרי מעמד חברתי. המלחמה הובילה לקריסתה, נפילתה וכישלונה של מדינת הלאום. המדינות, שנשענו על אתנוס יחיד וברור, השתנו לנוכח גלי הפליטים חסרי הזכויות, שטולטלו ביניהן. היה זה סופו של עידן "זכויות האדם", בניגוד ל"זכויות האזרח", שעדיין נשמרו בחלקן. עם היעלמותה של מדינת הלאום החל שלב חדש בתולדות האנושות, "העידן הפוסט לאומי". לפי ארנדט, בעידן החדש מחליפה המדינה הטוטאליטרית את מדינת הלאום. עידן שבו מוחלפת התבנית הפשוטה של הלאום בתבניות אבסטרקטיות אחרות. תבניות של מעמדות חברתיים כמו בבריה"מ הסטאליניסטית ושל גזעים כמו בגרמניה הנאצית.[7]

כל הרישא הארוכה של האנטישמיות והאימפריאליזם היא ההכנה הנסיבתית לסיפא החשובה של הספר, שדנה בהקמת המשטרים הטוטאליטריים. לדעתי, אם שני הפרקים הקודמים היו בעיקרם סקירה היסטורית וסיכום ספרותי, אזי החלק השלישי, שדרש מחקר מעמיק יותר, הוא החידוש האמיתי ביצירה של ארנדט. במהלך הפרק על המשטרים הטוטאליטריים מתארת ארנדט, צעד אחר צעד, את הדרך שבה הופך אדם נורמאלי, אדם שומר חוק, אזרח מן השורה למפלצת חסרת אישיות וחסרת חוש ביקורת. אדם מפלצתי שסר למרותו של המשטר הטוטאליטרי ושבשליחותו הוא מבצע פשעים חסרי תקדים בתולדות האנושות, כמו רצח עם. הפרק עונה על מספר שאלות הקשורות למהותו של הטוטאליטריזם. כיצד נוצר משטר טוטאליטרי? מה הם הרעיונות הפילוסופיים שעומדים בבסיסו של המשטר? במה שונה משטר טוטאליטרי ממשטרים אחרים? מה הם הכלים העומדים לרשות המשטר הטוטאליטרי ובמה הוא מתאפיין?

הטוטליטאריזם מוצג אצל ארנדט כהמשך טבעי של מסורת שלטונית מודרנית. ארנדט מבהירה לכל קוראיה, שישנו קשר פילוסופי ברור ולא רק נסיבתי בין הרעיונות המודרניים שהתפתחו סמוך למהפכה הצרפתית ובין מחנות הריכוז. מבחינתה של ארנדט, אושוויץ הוא שיאה של המודרנה ולא "תאונה" של ההיסטוריה. הספר מבהיר, שישנו קשר אדוק בין עליית "תרבות המערב", מושג שהיא עצמה השתמשה בו, ובין עליית הטוטאליטריזם.[8]

הטכניקה שבה משתמשת ארנדט היא השוואה שיטתית בין הנאציזם והקומוניזם הסטאליניסטי. בעת כתיבת הספר היו אלו, לדעתה, שתי הדוגמאות היחידות למשטרים טוטאליטריים. ארנדט מסבירה גם, שלא מן הנמנע שלא יקום משטר טוטאליטרי אחר במרוצת הזמן. ראוי לציין, שבהקדמה לפרק שעוסק בטוטאליטריות, במהדורה של 1968, הוסיפה ארנדט התייחסות לנעשה בסין המאואיסטית[9]. ברור לכל שהרקע התרבותי שונה מאוד בין בריה"מ ובין גרמניה. שני העמים הם עם היסטוריה שונה ושפה שונה. הזמן, הנסיבות והמקום הם שונים. אך, ארנדט מטשטשת במודע את הגבול בין הנאציזם לסטאליניזם על ידי בחירת מאפיינים משותפים בלבד והזנחת המאפיינים השונים. על ידי בידוד של פרמטרים מסוימים מוכיחה ארנדט ששאר הגורמים שווים.

הגישה של ארנדט לפענוח המבנה השלטוני של הטוטאליטריזם נשען במידה בלתי מבוטלת על אופיו של האדם. ארנדט, השתמשה בכלים פסיכואנליסטיים כדי לפתח תיאוריה על השינוי הפסיכולוגי שעובר האדם תחת משטר טוטאליטרי. היא מתארת את השלבים שונים בשחיקת מצפונו של האדם הממוצע והפשוט, תחת המשטר הטוטאליטרי. שחיקה שהופכת במהרה לאיבוד המצפון ולאיבוד כל עכבה מוסרית. הנפש של האדם בחברה טוטאליטרית לא קיימת. המוסר והצדק נעלמים והמשטר הופך לניהיליסטי, כזה השולל כל מידה מוסרית, מוצקה ככל שתהייה. איבוד המצפון הוא שלב קריטי בהידרדרות האדם, שהיה עד אז בעל שליטה עצמית, למפלצת חסרת חמלה ולפושע מלחמה.

ארנדט עוברת על כל תחום ומאפיין במשטרים ומדגימה כיצד משפיע הנדון על האדם תחת המשטר וכיצד משרת את המשטר. כצעד ראשון בהוכחת הדמיון בין המשטרים הסטליניסטי והנאצי היא משווה בין המטרות המופשטות של המשטרים. היא מציינת, ששני המשטרים שואפים להכניע את כל העולם הלא טוטאליטרי ולכפות עליו את האידיאולוגיה שלהם. במסגרת ההשוואה, ארנדט מרבה לצטט את היטלר כשהיה ראש מפלגה איזוטרית וחתרנית בשנות העשרים. שם הוא התבטא על הדמיון בינו ובין סטאלין ועל התשתית הרעיונית הדומה בין משטרו ובין המשטר הנאצי העתידי. הציטוטים מדגישים את הדמיון בין שתי התנועות, הנאצית והסטאליניסטית, כתנועות רוחניות ואידיאולוגיות ואת העובדה שהצמרת הנאצית הייתה מודעת למבנה המשותף של שני המשטרים.[10]

ארנדט מקדישה פרק שלם לחשיבותם של ההמונים במשטר טוטאליטרי. ההמון מתואר כמסה של בני אדם, בדרך כלל בלשון יחיד ולא כאינדיבידואלים, כחומר גלם בידיו של השליט הטוטאליטרי, שמעצב אותו כרצונו. ההמון והשליטה בו הוא מקור הכוח של השליט. לכן, משקיעים המשטרים הטוטאליטריים מאמצים כבירים כדי לשלוט במחשבותיו של ההמון. המנהיג שואף את כוחו מהשליטה בהמון ולא, נניח, מתוקף החוק. לטענתה של ארנדט, בזכות אהדת ההמון אפשר לבצע טיהורים פוליטיים כדוגמת משפטי מוסקבה ורצח כנופיית ארנסט רוהם. התמיכה האוטומטית של ההמון בשלטון היא זאת שמכשירה כל אשמה, מופרכת ככל שתהיה, במשפטי הראווה.[11]

הקמת מפלגה היא שלב עקרוני בדרך להקמת משטר טוטאליטרי. זהו מנגנון סינון של חברים, שגם בנפשם יש לשלוט. נפש חברי המפלגה מעוצבת בהתאם למטרות הארגון. לטענת ארנדט, המאפיין הבולט ביותר במפלגה הוא התביעה הטוטאליטרית לנאמנות של החברים. נאמנות חסרת תנאי לארגון, לאידיאולוגיה שמאחוריו ולמדינה שאותה הוא משרת. ללא שום יכולת לביקורת, אפילו לא לפני תפיסת השלטון. אין שום סטייה מהעיקרון הבסיסי הזה וכל קבוצה, שמפרשת אחרת את האידיאולוגיה של המפלגה, דינה שהיא מסולקת מהמפלגה. הזכות לפירוש האידיאולוגיה שמורה, כמובן למנהיג. המפלגה הטוטאליטרית היא ארגון של יחידים מפוררים, מבודדים ומבוהלים, שחיים בפרנויה מתמדת מחשש שיזרקו מהמפלגה ויוצאו להורג. הפחד מסטייה מהקו האידיאולוגי הרשמי מאפשר למנהיג לישר את שורות החברים בהתאם לעמדה הקיצונית ביותר שמושמעת. הנימוק לדרישה הבלתי מתפשרת הזאת הוא שגם כך האידיאולוגיה המסוימת שלהם תקיף את האנושות כולה. לכן, אין בכלל טעם להתנגד לה, או לשנותה. מקריאת הקטע הזה בספר, נוצר הרושם שארנדט מבינה כי אין שום אפשרות לתיקונים באידיאולוגיה, כפי שהיא מוכתבת מהמנהיג, אך היא לא מציינת זאת במישרין.[12]

גם הקשר בין האספסוף לאליטה נחקר על ידי ארנדט. הקשר האדוק הזה הוא אחד היסודות עליו נשען הטוטאליטריזם, לטענתה. היעדר מעמדות מסורתיים כפי שהיו לפני מלחמת העולם הראשונה מאפשר למנהיג הטוטאליטרי לבסס את היחסים שלו עם האספסוף על ידי יצירת מנגנון בירוקראטי חדש, שהחליף את ההיררכיה הלאומית המסורתית, שהייתה במדינת הלאום. המשטרים הטוטאליטריים יצרו שכבה המפרידה בין קיצוניים מיליטנטים ובין אוהדים מסמפתים. שכבה נוספת מפרידה בין אוהדים מסמפתים ובין כאלה שאינם מאמינם באידיאולוגיה הטוטאליטרית. מאמץ רב הושקע בניית מנגנון בירוקראטי סבוך, שמאפשר שליטה מעיקה בציבור. כך האדם ירגיש שהוא לא מתמודד עם אנשים אלא עם מערכות חסרות פרצוף, שרירותיות ואטומות ועם חוק נוקשה. יתרון נוסף של המנגנון הבירוקראטי הוא הרס של כל צינורות הביקורת שהיו במדינת הלאום. כל ביקורת, ולו הטכנית והסתמית ביותר, שמופנית אל מנגנון הפקידים נענית בסירוב. המנגנונים הבירוקראטיים משנים את עובדיהם לאנשים לשעבר, שאיבדו את הדרך ושאינם שמים לב לכך שהם משרתים מנגנונים רצחניים. הפקידים הללו הם הגאולטורים הנאצים והקומיסארים של סטאלין, שביצעו ביודעין את הפשעים החמורים של הטוטאליטריזם. המנהיג במנגנון הטוטאליטרי הוא בלתי חשוב, כך לפחות מתבקש מתיאור המנגנון הבירוקראטי, אך רוחו שורה על הפקידים והם מבצעים את מדיניותו גם ללא נוכחותו הפיזית.[13]

תפקידה של התעמולה במדינות הטוטאליטריות היא מחיקה מוחלטת של ההכרה והתודעה של האדם. כך משתנה האדם לכלי ריק מכל תוכן, שסופג רק את המסרים הטוטאליטריים. ארנדט מסבירה כיצד מושפע האדם משטיפת המוח האינטנסיבית. החוויות שחווה האדם תחת המשטר הטוטאליטרי מאפשרת למנגנונים השלטוניים להמציא מחדש את המושגים הבסיסיים שבתודעתו של האדם. כמו המושג "לאום", או המושג "היסטוריה". השליטה על תודעתו של האדם עוברת דרך עיצוב מחדש של ההיסטוריה. גם הנאציזם וגם הסטאליניזם שיכתבו את ההיסטוריה העולמית כדי להצדיק את שלטונם. לדוגמה, הסטאליניזם תיאר את האירועים שגרמו למהפכה הרוסית כנגזרת של מלחמת המעמדות. בעולם המדומיין החדש מובילים כל אירועי ההיסטוריה אל המהפכה הבולשביקית, או אל עליית הנאצים לשלטון. אין בכלל אפשרות אחרת, ההיסטוריה מתפרשת לפי הטוטאליטריזם כדרך חד סטרית. לצד שטיפת המוח התעמולתית ישנם גם צעדים ממשים, שמשכתבים את העבר. ארנדט מציינת מספר דוגמאות. סטאלין למשל, הורה לשרוף את כל הספרות והמסמכים הישנים. ביחד עם הספרים הושמדו גם כותביהם. מנגנון התעמולה של גבלס, שדחק בהמונים להצטרף לרעיון הנאצי, הציעה להם הצעה שקשה לסרב לה: "כניסה להיסטוריה", אפילו במחיר החרבתה. חשוב במיוחד הוא הפירוש הטוטאליטרי למושג "מדע", כיוון שהמשטרים הטוטאליטריים נשענו על אידיאולוגיה, שהם תפשו אותה כ"מדעית". האידיאולוגיה הנאצית נשענה על "תורת הגזע", שהוסברה בכלים "מדעיים" ואילו הסטאליניזם נשען על התורות המדעיות שניסח מארקס. תחת הטוטאליטריזם הוצבה מטרה חדשה לאדם: מעתה תפקידו הוא לשרת את המנגנון הטוטאליטרי ולהשתעבד לאידיאולוגיה המופשטת שלו. בהתאם לאמרה המפורסמת של גבלס, השקרים שחוזרים ונשנים במנגנוני התעמולה הופכים לאמת היחידה, בהיעדר כל אלטרנטיבה אחרת. האמת הופכת להיות מושג רחוק, מעורפל ומנוכר למציאות הטוטאליטרית. התעמולה שוברת כל מוסכמה הקשורה לעולם המושגים הישן. האדם שמוחו נשטף הופך לבלתי עקרוני מול המטרות הנשגבות, לכאורה, של המשטר הטוטאליטרי. ארנדט דנה במאמץ של המשטרים להצדיק את הלוגיות שביקום, את הקוהרנטיות ואת האחדות והעקביות. התוצאה של המאמץ הזה היא שטיפת המוח של האזרח ועיצוב מחדש של התודעה שלו.[14]

חוקרים רבים ניסו להבין מהי מטרת הטרור הפנימי במשטרים טוטאליטריים. לתשובה לשאלה הסבוכה הזאת, מוסיפה ארנדט את נפשו של האדם. לטרור במשטרים הטוטאליטריים ישנו קשר אדוק לתעמולה. הטרור הוא צידו השני של מטבע התעמולה. הוא האמצעי לאכיפת האידיאולוגיה הרצחנית של הממשל. אידיאולוגיה שלא משמשת רק ככלי למימוש רעיונות כללים, אלא מדיניות שיש ליישם אחד לאחד. גיוס מוחלט של כל מנגנוני ההסברה הפנימיים, בניית מנגנון תעמולה ושטיפת מוח לאזרחים, הם צעדים שהתלוו להשלטת טרור מחשבתי לכל מי שיסטה מן הדרך הנוקשה של האידיאולוגיה. לפי ארנדט, הטרור הרצחני שמפעיל משטר טוטאליטרי אינו מחוסר מטרה. מטרתו היא לא רק הפחדה ושליטה באוכלוסיה, אלא מחיקת העצמיות והכבוד של האדם המבוהל מול משטר כזה. התבטלות של האדם מול משהו "גדול ממנו" כמו הרעיונות האידיאולוגיים המופשטים, שעומדים בבסיס המשטר. כך הופך הטרור מאמצעי אכיפה בלבד, למטרה בפני עצמו. הטרור הטוטאליטרי פולש למרחב העצמי של כל אדם ואדם. מראשוני חברי המפלגה ועד שולי החברה. כל נפש ונפש יוצאת מאיזון לנוכח הטרור. הדוגמה הידועה ביותר היא, כמובן, "הטיהורים הגדולים" שבהם נקט סטאלין כדי לשלוט בצמרת הצבא והמפלגה הקומוניסטית בבריה"מ במהלך שנות השלושים.[15]

נקודת הקיצון של המשטר הטוטאליטרי היא מחנה הריכוז. לפי ארנדט "הדרך לשליטה מוחלטת באדם היא פגיעה בכושר השיפוט שלו" ו"הרג האישיות המשפטית שבאדם". לפיכך, מטרתו של הפרק "שליטה טוטאלית" (Total Domination) היא לבחון את הטשטוש הנפשי, שעובר הציבור במשטר טוטאליטרי, כשהוא מתבונן במחנה הריכוז. ארנדט מתייחסת אל תיאור מחנה הריכוז כאל בבואה של המשטר הטוטאליטארי. המחנה הוא התמצית של המשטר ובחינה מדוקדקת שלו היא כמו בחינת מיקרוקוסמוס של הטוטאליטריזם. כל מערכת הענישה במדינה הטוטאליטרית מכוונת אל מחנה הריכוז. הצמרת המפלגתית, בוודאי, מודעת למחנה הריכוז. למרות ההסתרה, כל הפקידות מודעת אליו וכנראה, גם רוב רובה של האוכלוסייה. בסופו של דבר, כל גורם בטוטאליטריזם מוביל למחנה הריכוז.[16]

"מי הם אנשי המחנות" שואלת ארנדט בקול רם, כשהיא מנסה לברר במה הם הואשמו ומה היא מידת מעורבותם האישית של האסירים במאסרם. לגבי גורלם אין צורך לשאול, אלו אנשים שסופם הוא מוות וודאי. ארנדט בוחנת את חלוקת האסירים לקבוצות כפי שחילקו אותם הנאצים והסטאליניסטים. היא בודקת את היחסים ההדדיים בין הקבוצות ואת מידת מעורבותם במחנה. כטבעם של משטרים טוטאליטריים, ההתייחסות היא לקבוצות אוכלוסיה אמורפיות. היחס במחנה הוא לעולם לא אישי, אלא כללי. "הם" בגוף שלישי, תאי גזים קבוצתיים ולא אינדיבידואלים, הוצאות להורג של רבים ולא של בודדים, אשמה קיבוצית ולא אישית.[17]
ארנדט ניגשת לתיאור הקבוצה הראשונה והחשובה ביותר. זוהי קבוצת האסירים הפליליים. תפקידם הוא להפליל בנוכחותם את קבוצות האסירים האחרות וכך לבלבל ולטשטש את הגבול בין פלילי ובין חף מפשע. האסירים הפליליים יוצרים את הרושם כאילו המחנה כולו הוא הגיוני. גרמני מן השורה, שעומד מנגד ורואה יהודי לצד פושע, משתכנע שהיהודי הוא כמו הפושע, "אחרת איך זה שהם תחת אותה קטגוריה?", שואל מי שכושר השיפוט שלו כבר נפגע. מכאן הדרך לחיסול השניים היא קצרה. האסירים הפליליים הם השכבה היחידה, שאנשיה מבינים היטב את הסיבה שבגללה נאסרו. הרי כל מי שהוכח נגדו כי עבר עבירה פלילית נשפט למאסר על פי הדין הפלילי. יתרון נוסף להימצאות קרימינלים במחנות הוא דיכוי נפשי של שאר האסירים. לנוכח האסירים הקרימינלים, מבינים כל השאר, שהם בתחתית הסולם החברתי, אך לא מבינים במה פשעו. כך מרוויח המשטר הטוטאליטרי פגיעה בכושר השיפוט העצמי של שאר האסירים. כדי שטרור פנימי יושלט במחנה מקבלים הפושעים הפליליים תפקיד. הם משתלטים על המחנה ומארגנים אותו, בגולאגים ברוסיה הקומוניסטית היו להם, אפילו, תפקידים רמים. עובדה שאפשרה להם לשרוד זמן רב, אבל לרוב לא הצילה אותם מהמוות הוודאי.[18]

קבוצה שנייה וחשובה אף היא, הם האסירים הפוליטיים. ארנדט גורסת, שזהו שלב ביניים של אשמה. הם לא חפים מפשע במלוא מובן המילה. ברור לכולם שהם עברו עבירה, שהיא פשע במדינה הספציפית שבה הם שפוטים. עבירה שכותרתה היא "חתירה כנגד המשטר". במקרה הסטאליניסטי הואשמו האסירים הפוליטיים בכך שהם "אנטי מהפכנים". אבל, לדעתם של האסירים הפוליטיים, ההגדרה של פשע אינה כוללת בתוכה התנגדות פוליטית. לדעתם, אשמתם היא לא מלאה. מכיוון שמושג הצדק הוא אוניברסאלי ולא מקומי, אין שום משמעות למיקום שבו נעברה העברה. מבחינתם של האסירים הפוליטיים הם אינם אשמים במאום. להימצאותם במחנה הריכוז ישנו תפקיד חשוב בהתנגדות הפוליטית. תפקיד פסיכולוגי, שמטרתו לדכא את היכולת לפעול ולהתנגד פוליטית. לחסל כל מחשבה של פקפוק במטרות המשטר. האסירים הפוליטיים, המבוהלים, שנפשם דוכאה איבדו את היכולת לחשוב ולהשפיע על סביבתם.[19]

כעת מגיעה ארנדט לקבוצה האחרונה. הקבוצה השלישית היא של חפים מכל פשע, שמואשמים בפשעים מומצאים. כל שאר קבוצות האסירים קיימות רק על מנת שאשמתם תושלך על החפים מפשע. השלכת האשמה היא מטרת הערבוב הכפוי. האסירים החפים מפשע מאופיינים בכך שהם צייתנים וסבילים, שנפשם התעייפה מרוב הטרור, שמופעל עליהם כבר זמן מה. העצמיות והכבוד שלהם כבר נמחקו. אותם חפים מפשע כבר לא מסוגלים לפעול כדי לצאת מהמצב שבו הם שרויים, פיזית ונפשית. במקרה הנאצי כל חטאם של החפים מפשע הוא שנולדו יהודים, או שיש להם מוצא יהודי. במקרה הסטאליניסטי, לפי דעתה של ארנדט, מדובר באנשים רנדומאליים "חיילים לשעבר, אנשים שנעקרו מהכפר שלהם, שבויי מלחמה ששבו מהשבי, אנשים שהיו במגע עם העולם הלא קומוניסטי". כאן, לדעתי, לוקה במעט התיאור של ארנדט. השלטון הסטאליניסטי לא רצח "אנשים רנדומאליים", אלא כאלה שלא מעוניינים לפתח תודעה מרקסיסטית, כפי שבעל השררה, סטאלין, מבין אותה.[20]

ארנדט מובילה את הקורא לבחינת מחנה הריכוז, לא רק לפי קבוצות אסירים, אלא גם במהלך הזמן ועם התקדמות המדינה הטוטאליטרית. הטשטוש בין הקבוצות השונות במחנה מובל גם על ידי המינונים המשתנים בין קבוצות האסירים, טוענת ארנדט. בהתחלה, כשמוקם המחנה, רוב אוכלוסייתו היא אסירים פליליים, שאשמתם ודאית בעיניהם ובעיני הציבור. זהו שלב שבו נשען הטוטאליטריזם, במידה מסוימת, על התמימות שיש בציבור. כאשר מתבססת המדינה הטוטאליטרית מופיעים במחנה אסירים פוליטיים במספרים הולכים וגבוהים. עם הזמן, כשכושר השיפוט של הציבור נשחק לחלוטין, המחנה מתמלא בעיקר באנשים מקבוצת החפים פשע והם הופכים להיות הרוב המוחץ במחנה. בשלב הזה, מאסרם של חפים מפשע הוא כבר עניין שגור. כאשר כושר השיפוט נעלם לחלוטין, הנורמה המקובלת הופכת להיות מאסר חפים מפשע ואיש כבר אינו טורח לברר מדוע הם אסורים. [21]

בהמשך ההתבוננות במחנה, עוברת ארנדט לבדיקת שלבי ההרג. היא מפרטת, שלאחר איבוד כושר השיפוט של האסירים ושל הציבור מגיע שלב "רצח האדם הנורמאלי". "למוות יש משמעות", מציינת ארנדט. הרצח מתחיל באותם אנשים, שיש משהו במידת אשמתם, כמו אסירים פוליטיים. מותם של אלה הוא, כמובן, מבוא ל"שכחה לאומית" של אותם אנשים ושל הדעות שהם מייצגים. הדוגמה שארנדט מביאה היה ההרשעה וההוצאה להורג של לא קומוניסטיים, כחלק מהלגיטימיות של השלטון הסטאליניסטי. אותם מומתים עברו דה לגיטימציה שיטתית שמותם נראה למשקיף מן הצד טבעי ביותר.[22]

ארנדט מסבירה כיצד "רצח האדם הנורמאלי" משתלב עם דילמה מוסרית אחרת, שבבסיסה השאלה "את מי יש להסגיר לשלטונות?". דילמת ההסגרה מתחילה עוד מחוץ למחנה, כשאנשים נדרשים להסגיר את "אויבי המדינה", גם אם מדובר בחברים, שכנים, מכרים, קולגות או קרובי משפחה. בבריה"מ הסטאליניסטית ההלשנות פרקו משפחות, כשמסע הדה לגיטימציה לאלו שנשלחו לגולאגים חדר גם אל תוך התא המשפחתי. בדילמה "מי למחנה ומי לחופש", חוזרת ארנדט על המטרה של הטוטאליטריזם - חיסול כושר השיפוט וזכויות האזרח של כלל האוכלוסייה. ההתלבטות האם להסגיר חברים וקרובים היא לא דילמה בין טוב לרע, אלא דילמה בין מותו של המסגיר למותו של המוסגר. שתי החלופות גרועות והבחירה היא בין מוות למוות. דילמת ההסגרה המשיכה גם בתוך המחנה, אסירים נדרשו להלשין על חבריהם תמורת מזון, או תמורת תנאים בסיסיים. כך שלחו האסירים איש את רעהו למוות. דילמת ההסגרה הופכת את המוות ממוצא אפשרי למוצא וודאי. פתאום המוות במחנות נראה טריוויאלי, מעשה של יומיום.[23]

תיאור שנאת הקאפואים, שהייתה במחנות המוות הנאציים, זוכה להתייחסות מיוחדת אצל ארנדט. לדעתה, הייתה זו שנאה חזקה משנאת ה SS. כאן מיטשטש הקו הדק שעובר בין רודפים ובין קורבנות. הקורבן שהפך לקאפו הופך להיות הרודף של האסיר הפשוט. רודף שהוא אסיר בעצמו. האסיר שהפך לקאפו, כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלו, הופך בן רגע לחלק מהמנגנון הטוטאליטרי. הטוטאליטריזם משבש את אמות המידה המוסריות של האסיר. כושר השיפוט שלו נפגע והוא בעצמו הופך לחיה. הקו בין מעונה למענה נחצה. קו שהיה מטושטש ממילא. משתבשת גם דעתו של האסיר שאינו קאפו. הוא חושב שהקאפואים הם הבעיה ולשם מופנית שנאתו. במאבק בין הקאפו לאסיר מת "האדם המוסרי", שבלב הקורבנות.[24]

ההשוואה, שהזניחה את השוני והדגישה את השווה, בין המשטר הסטאליניסטי והמשטר הנאצי, נעצרת לאחר שלב "רצח האדם הנורמאלי. ארנדט מודעת להבדל בין אושוויץ ובין הגולאגים ומוסיפה, שלעומת הסטאליניסטים, הנאצים התקדמו גם מעבר ל"רצח האדם הנורמאלי", אל שלב של המוות ההמוני והמתועש. שלב שבו כל הנרצחים הם חפים מפשע. בשלב המוות ההמוני לא "נשלחים אל המחנות" אלא "מושמדים במחנות". כאשר השתלט ה SS על מחנות המוות נעלמה האכזריות הסדיסטית של אנשי הוורמאכט, שניהלו את המחנה. מנגנון הסינון הנאצי בחר את אנשי ה SS בקפידה יחסית. הנבחרים היו בעלי הזדהות עמוקה עם מטרות הנאציזם ובעלי הזדהות אידיאולוגית מוחלטת עם הרצח. ב SS אין בכלל מקום למימוש יצרים אפלים, כמו סדיזם. הרצח הוא מסיבות אידיאולוגיות וללא "בונוס" אישי לאיזה איש SS מופרע נפשית. ה SS חיסל את האכזריות הספונטאנית והפך את המחנה לתעשייתי. בית חרושת לגוויות. מחנה שבו המוות מהונדס, קר ומחושב. מחנות הריכוז הנאציים היו מפעלי מוות, שהתנהלו לפי עקרונות של תפוקה, ממש כמו כל מפעל אחר. מפעלים שבהם "התוצר" הוא מוות והקורבנות הם "חומרי גלם". קורבנות ללא פנים וללא זהות. בשלב הזה, האדם נעלם לחלוטין מן המחנה. [25]

במקביל לאזרח העומד מן הצד ומשקיף על המחנה, עובר גם האסיר תהליך דומה. תהליך של השמדת נפשו ואיבוד צלם אנוש. ארנדט מסבירה באופן מדעי ופסיכולוגי את מה שפרימו לוי היטיב לתאר באופן ספרותי[26]. החוויות שהאסיר עובר גורמות לו למהפך נפשי. הרכבת הצפופה, שבה הובל למחנה. ההיחלשות הפיזית במסע המתיש. השעות הראשונות של הסלקציה והפרידה מקרובי המשפחה, שהגיעו עמו. אובדן הרכוש המיידי. איבוד השליטה על הגוף עם התספורת וקבלת המספר. זהו "הלם המעבר למחנה", לפי ארנדט. האסירים הופכים להיות בן רגע דמויות ללא שם, ללא ביוגרפיה, ללא דעה, ללא אזרחות וללא שום זכות. האסירים, שצלם האדם ניטל מהם, מתנהגים כמו צל של עצמם. אנשים מתים מהלכים. גוויות חיות, שקשה לפתח אליהם רגש של סולידאריות אנושית. האסירים במחנות הופכים מבני אדם לכלי ריק מתוכן. ארנדט מכנה את התהליך שעובר האסיר במחנה "מעבר מאדם ללא אדם".[27]

מהו האדם תחת המשטר הטוטאליטרי? לפי ארנדט, המנגנון הטוטאליטרי הופך את האדם שטוף המוח למיותר, לעודף. האדם תחת הטוטאליטריזם הופך להיות אוסף של תגובות פבלוביות. האדם מתנהג באופן רובוטי, ללא ספונטאניות, ללא מחשבה נסיבתית וללא הסקת מסקנות. האדם משתנה ליצור שכולו אינסטינקטים חייתיים. האדם במדינה הטוטאליטרית נדחף לקצה ההוויה האנושית, בין אפאטיות ובין התנהגות פאנאטית וסדיסטית קיצונית. זהו לא משטר עריצי כמו אצל מונטסקיה, שממנו הושפעה ארנדט, כפי שטוען יצחק לאור[28]. ההתייחסות לאדם היא ההבדל בין משטר טוטאליטרי לדיקטטורה פאשיסטית. הפאשיזם צריך את האדם כדי להוכיח שליטה. האדם בדיקטטורה הוא כלי מלא תוכן בידיו של העריץ. הוא חלק מהעריצות ולא מיותר. לעומת הדיקטטורה, הטוטאליטריזם משמיד את האדם. בעזרת ההתבוננות על מחנה הריכוז מוכיחה ארנדט כי הטוטאליטריזם הוא מבנה שלטוני חדש לגמרי, שאינו דומה במאום למשטרים הלאומיים הקיצוניים שקדמו לו.[29]

"המשטרים הטוטאליטריים מדמיינים כאילו פתרו את חידת ההיסטוריה", מודיעה ארנדט, אך אין זו שאיפה לשנות את ההיסטוריה, או להוביל ל"מהפכה", אלא להמציא את ההיסטוריה מחדש ולשנות את טבע האדם. טוטאליטריזם הוא מאמץ לברוא אדם חדש. מאמץ שהוא כל כך קיצוני, עד כדי בלתי אפשרי. כך מעולם לא מושגת מטרת המשטר הטוטאליטרי הרעבה, כי תמיד יהיו אנשים שמתנהגים כמו ה"אדם הישן", עם התכונות הביולוגיות הישנות ועם המחשבות הפשוטות והישנות. תמיד יש את מי להאשים, כשהחזון האוטופי הטוטאליטרי לא מתאים, או מתרחק מהמציאות. תמיד יהיה מי שיהרוס את החזון הטוטאליטרי, שזה בפשטות כל מי שנשאר אדם. כך תמיד יש את מי להרוג ותמיד יש מי שיאכלס את מחנות המוות.[30]

הקורא מזדעזע למשמע התיאוריה של ארנדט, בדבר היתירות של האדם תחת הטוטאליטריזם. התגובה הקשה של הקורא מובילה אותו לשאלה "מדוע לא פעלו המובלים למוות באיזשהו אופן? מדוע לא התמרדו בדרך לתאי הגזים?". ארנדט עונה שזו שאלה חסרת פשר. אובדן העצמיות, אובדן כושר הביקורת, חוסר הספונטאניות והשמדתו של האינדיבידואל, לא מאפשרים לאדם להתחיל משהו חדש. המשאבים העצמיים של האדם נהרסו יחד עם העצמיות שלו. האדם במשטר הטוטאליטרי הוא כבר לא אינדיבידואל ולכן אין טעם שיפעל למען עצמו, קל וחומר למען אחרים. את השאלה "מדוע לא התמרדו?" תפגוש ארנדט שוב כשתסקר את משפט אייכמן. שם תשלול את השאלה מטעמים אחרים. שם תטען כי לשאול עד "מדוע לא התמרד?" זו שאלה "לא משפטית".[31]

דרך ארוכה עבר האדם בספר "יסודות הטוטאליטריות". החל מהגדרת הזר, היהודי והפליט בפרק על האנטישמיות, דרך פרוק מדינת הלאום וסופם של זכויות האזרח בפרק על האימפריאליזם ועד לשטיפת המוח האינטנסיבית, שהובילה לכליאתו במחנה הריכוז בפרק על הטוטאליטריות. התהפוכות הנפשיות שעבר האדם עד שהפך לחיה נאצית חסרת רגש, או לאסיר חסר חושים המשול למת, הם הקו המחבר בין פרקי הספר.

בספר אין שום המלצה פרקטית כיצד על המערב, לאו דווקא ארה"ב, להתמודד עם משטרים טוטאליטריים. זהו ניתוח תיאורי, או תצפית בדיעבד, על הטוטאליטריזם ועל האירועים שהובילו להקמתו. ארנדט לא מתיימרת לספק פתרון למצב הפוליטי, אלא רק לתארו. בהקשר הזמן שבו פורסם, בשיאה של המלחמה הקרה, שידר הספר פסימיות מסוימת. ההשוואה השיטתית והמגמתית בין הנאציזם לסטאליניזם קרעה את המסכה מעל פרצופו של המשטר הסטאליניסטי בבריה"מ. משטר שהסתבר כי אין כל סיכוי לרצותו וכי הרעיונות שעומדים בבסיסו הם מסוכנים ואפילו מפלצתיים. ארנדט הבהירה לקהילה האינטלקטואלית של ניו יורק, שלאחדים ממנה הייתה תקווה שאפשר להתפשר עם הסטאליניזם, או שסירבו להבין מיהו סטאלין, כי אין פתרון פוליטי באופק. היה זה סופו של דיון אינטלקטואלי שנימשך לאורך כל המאה השערים. למרות המגבלות הבולטות של הספר, למרות שארנדט סוקרת את האירועים בלי להתעכב על הפרטים החריגים ולמרות המתודה ההשוואתית השנויה במחלוקת, שמנתקת את חקר הטוטאליטריזם מכל הקשר תרבותי, הייתה לספר השפעה רבה על העולם האינטלקטואלי. הספר "יסודות הטוטאליטריות" שינה תפישות ופירק קיבעונות מחשבתיים, לכן נחשב כאבן דרך וכנקודת ציון בחקר הפוליטיקה במאה העשרים.

אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע



משפט אייכמן הוא אחד המשפטים הידועים במאה העשרים ואחד מנקודת ציון החשובות בתולדות עם ישראל ובתולדות מדינת ישראל. ספרה המפורסם של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע" הוא סיכום של אסופת הכתבות של ארנדט על המשפט לעיתון "The New Yorker". אל הסיכום העיתונאי הוסיפה ארנדט את פרשנותה לאירועים במשפט, את פרשנותה לתוכן הדברים ואת הביוגרפיה של הנאשם, אדולף אייכמן. לענייני עבודה זו, מעלה הספר מספר שאלות כבדות משקל על השימוש במצפון כש"העננים מתקדרים", על ציות ואחריות ועל תפקידו של האדם במשטר טוטאליטרי.

במהלך הספר מרבה ארנדט לבקר באומץ את התנהלות המשפט. הדוגמאות לכך רבות: הרטוריקה הגרועה של התביעה, אי הרציונאליות של הטיעונים (פרעה – המן - אייכמן), בחירת עדים לא מתאימים, שאייכמן לא היה אחראי במישרין לשילוחם למחנות מוות. כל אלה זכו לקיתונות של בקורת מארנדט. היא התייחסה בהרחבה להתערבותו הבוטה של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שלטענתה מדבר מגרונו של התובע הראשי, גדעון האוזנר. היא גרסה, שבן גוריון העדיף האשמות כלליות על דקדקנות משפטית. האשמות המדגישות את הנרטיב הציוני האקטיבי והלוחם. נרטיב של הגבורה הישראלית, לעומת הפסיביות של יהדות הגולה. התביעה, בהדרכתו העקיפה של בן גוריון, העדיפה שאלות לא משפטיות כמו "מדוע הלכתם כצאן לטבח? מדוע לא התקוממתם?". בכך חרג המשפט ממטרות הצדק הטבעי, לטענתה, והפך ממשפט צדק למשפט ראווה. תיאטרון פרי תכנונו הדקדקני של בן גוריון. [32]

על אף שהייתה פילוסופית מוערכת ועל אף שהספר הוא אחת היצירות המפורסמות של התקופה, נעדרה ארנדט מההוויה הישראלית והיהודית עד לאחרונה. לדעתי, הביקורת הנוקבת, התיאור המפוכח, החדות והשיטתיות שבה הספר כתוב מיקמו את ארנדט כצופה של המשפט ולא כשותפה למשפט. היעדר המימד האישי בכתביה של ארנדט הוא זה שגרם למתח סביב דמותה. אומנם הייתה ארנדט, כמו כל יושבי בית המשפט וכמו רבים בישראל, קורבן תמים של הנאציזם, אבל בכתיבתה זה לא ניכר. ארנדט תיארה את המשפט כעיתונאית אובייקטיבית, כפסיכולוגית שמתבוננת על נפשו של הנאשם וכתיאורטיקנית של משטרים טוטאליטריים. רק לעיתים רחוקות חרגה מכך הכותבת. למשל, המקרה שבו היא מתארת את הקהל בתחילת הספר – "האולם היה גדוש באנשים כמוני - פליטים"[33]. הציפייה שתסקר את המשפט מנקודת מבטו של הקורבן, לעומת היעדר ההזדהות והמרחק שלקחה מהאירועים, גרם לציבור בישראל לראות אותה כמי שלא שייכת לנרטיב היהודי וכזרה. על כך התנגחה עם מרטין בובר ועל הרקע הזה הטיח בה חוקר הקבלה, גרשום שולם, ש"אין בה אהבת ישראל".[34]

ארנדט הרבתה לתאר את אייכמן ויצרה פרופיל פסיכואנליסטי ועיתונאי לנאשם. מבחינת הניתוח של המצפון ושל האישיות של האדם הקטן בשרות המשטר הטוטאליטרי, מהווה הספר המשך טבעי לספר "יסודות הטוטאליטריות", שנכתב ללא דוגמה מרכזית. זוהי פשוט דוגמה מצוינת, מתועדת ומתוחקרת של שלטון עריצי של פקידים אפורים, חסרי מחשבה ובירוקראטיים, שמממשים את מאווי המשטר הרצחני, שבשליחותו הם פועלים. למעשה, בנושא זה, מסכימה הכותבת עם התובע ,גדעון האוזנר, שמכנה את אייכמן "הרוצח מאחורי מכונת הכתיבה". הספר מהווה נקודת תצפית מרהיבה על דעתה של הכותבת על תפקידו של החוק במשטר טוטאליטרי, על תפקידו של האדם כיצור חושב ואחראי, על השימוש של אייכמן במצפונו, ועל היעדר השימוש בו. הטיעונים של אייכמן כמו "איני חש אשמה, אני רק מלאתי הוראות" ו"אני לא עשיתי זאת, אלא רק עודדתי וסייעתי", נופלים כפרי בשל לידיה המיומנות של ארנדט.

במהלך הספר מתחקה ארנדט אחרי מסלול חייו של אייכמן, החל מילדותו ועד לתלייתו בכלא רמלה. מראשית ימיו כזוטר שבזוטרים במנגנון הנאצי, שאפילו לא קרא את "מיין קאמפף", ועד לאובדן מוחלט של המצפון, כושר השיפוט, מחיקת האישיות והתבטלות מוחלטת של אייכמן, מול הכוח הבירוקראטי של המשטר הטוטאליטרי. ארנדט מנמקת מדוע, לדעתה, אייכמן נותר זוטר עד אחרון ימי המשטר הנאצי, בניגוד לרושם שיצרה התביעה. כהקדמה לבחינת מצפונו של אייכמן, בודקת ארנדט, את יחסו ליהודים בתחילת דרכו. לא סדיסט ולא מופרע פסיכוטי, לכך וודאי הסכימו שישה פסיכיאטרים שונים, שאבחנו אותו לקראת המשפט וקבעו כי הוא "נורמאלי ובעל מחשבות חיוביות". אייכמן לא שנא יהודים ואפילו, לא היה אנטישמי במובן הקלאסי של ההגדרה. אומנם, לא הייתה בו חמלה כלפי יהודים, אך אי אפשר לטעון שהיה אנטישמי. למשל, את קרוביו הרחוקים שהיו יהודים למחצה מילט לשוויץ עוד בטרם החלה המלחמה. לא היו לו אמוציות ולא משקעים כלפי היהודים. אייכמן, כך גורסת ארנדט, היה אדיש כלפי הנושא היהודי. אדישות פתולוגית שעוד תשמש אותו רבות.[35]

ארנדט מפרטת, שלב אחר שלב, את ההדחקה הנפשית שעוברים הרוצחים בדרך אל הרצח. בשלבים הראשונים של השלטון הנאצי הייתה המטרה שטיפת המוח של חברי המפלגה ושל הצמרת הבירוקרטית. כדי להוכיח שאין פתרון ל"בעיה היהודית" זולת הרג, נבחנו מגוון פתרונות. בחינה מיותרת כי תוצאותיה היו ידועות מראש. הפתרונות שנבחנו היו: הדרת היהודים מחיי היומיום בגרמניה. גירוש למקום מרוחק כמו "תוכנית מדגסקר" ההזויה, או החיפוש אחר מקום אחר לגירוש היהודים (בשליחות הנאצים, בחן אייכמן גם את ארץ ישראל). לבסוף, ריכוז היהודים בגטאות. ארנדט מתארת את האירועים כאילו הטוטאליטריזם "הוביל באף" את נתיניו אל פתרון ההרג. ההנהגה הנאצית והפקידותית הבכירה נדחקו אל הפינה והגיעו להכרה הכפויה והמאולצת, שרק הרג של יהודים יפתור את "הבעיה היהודית". מכאן המעבר להרג המוני, שיטתי ומתועש היה טכני בלבד. הנפש של כל הנוגעים בדבר הושחתה. המצפון של האדם חדל מלתפקד. הדוגמה שמביאה ארנדט לכך היא, שמפקדו הישיר של אייכמן, היידריך, העיד בפניו שנשאר "מרוקן", כאשר קיבל את הפקודה להרוג ולהשמיד את היהודים[36]. הרוצחים, היו אנשים נורמטיביים לשעבר, לא סדיסטים ולא מופרעים נפשית, אלא אנשים שהאמינו ברעיון הנאצי ונישבו במלכודת הטוטאליטריזם. אותם רוצחים האמינו במשהו "גדול מן ההיסטוריה". אייכמן, היידריך ודומיהם חשבו שהם עושים דבר ש"לא יחזרו עליו" ועברו ריקון של האישיות לנוכח ההיסטוריה ולנוכח הרעיון הנאצי. במתן דוגמה זו, מוכיחה ארנדט את התיאוריה שלה מ"יסודות הטוטאליטריות" בדבר אפסותו של האדם לנוכח הכוח הטוטאליטרי.[37]

אייכמן לא התחבט בנושאי מצפון יתר על המידה. הדברים פשוט קרו, האירועים התרחשו ברקע והוא נסחף בזרם. "הכל התנהל תחת השפעה של כישוף מרושע" אמר אייכמן[38]. היו לו שאיפות להתקדם במנגנון הנאצי, הייתה לו קריירה נאצית, אבל הכל לוווה בקיבעון מחשבתי עמוק ובחוסר יוזמה. ארנדט מבינה היטב למה התכוון אייכמן, כשהוא תירץ את תירוצו המפורסם "אני רק מילאתי הוראות". הוראות של משטר טוטאליטרי, שמאלץ את האדם המבצע למחוק את כושר השיפוט שלו, לא לחשוב, לא להשתמש במצפון, ולא להסיק מסקנות. בדיון עם השופט רווה, הודה אייכמן ש"הוא לא היה אדון למעשיו". אומנם, במהלך המלחמה הייתה לאייכמן אפשרות לשנות את הקריירה ולבחור לא להשתתף בהרג. אך זו הייתה בחירה שלו להתקדם במנגנון הנאצי, על אף הבעיה המוסרית. הדברים שמתארת ארנדט ברורים. הייתה לאייכמן האופציה לבחור ב"אי ציות גלוי", כפי שהיא מכנה זאת, והוא במודע החליט להמשיך ולשרת את האידיאולוגיה הנאצית. [39]

האם היו דברים בניגוד לצו מצפונו? ארנדט טוענת שאין מקום לשאלה כזו בבית המשפט, זו לא שאלה משפטית. האם השתמש במצפונו? בסוגיה הזאת דנה ארנדט בהרחבה. "המצפון של אייכמן עבד רק ארבעה שבועות", מספרת ארנדט. לאחר הפלישה לבריה"מ, בראשית ימי ההרג כשהצבא הנאצי חיסל אלפי יהודים בבורות, שלח אייכמן יהודים לגטו לודז', שם הם היו נחוצים לעבודה, במקום ל"מזרח" בידיעה ברורה, ששם היו יורים בהם. הנושא התגלה לממוניו, היידריך והימלר, והוא התעמת עמם על כך. לבסוף סלחו לו השניים והפרשה נשכחה. הניתוח של ארנדט למשמע האירועים היה, שחופש הפעולה שאפשרו לו ההוראות המבולבלות גרם למצפונו לעבוד. אל הפרצה בחומה הטוטאליטרית התגנב המצפון, כך סבורה ארנדט. אבל, כשנישאל בנושא מעל דוכן העדים, שוב צצה הטוטאליטריות. אייכמן ניסה בכל דרך להוכיח שביצע את ההוראות המדויקות של ממוניו, כאילו הימלר והיידריך עדיין משקיפים עליו מהצד. ההגנה ניסתה בכל כושר השכנוע של להניא אותו מכך ולהודות שהציל יהודים, אך היא נכשלה, כשהדגיש שוב ושוב שלא הייתה לו שום כוונה כזאת[40]. שטיפת המוח שעבר גרמה לו לסרב להודות שמצפונו עבד. בועידת ואנזה חוסל מצפונו של אייכמן סופית. ההליכים הבירוקראטיים המסורבלים שרתו אותו במהלך הועידה כמוחקי עכבות מוסריות. אייכמן לא ראה שמישהו מתנגד להרג השיטתי של היהודים ולכן נסחף מצפונית עם הזרם ואישר, כמו כולם, את "הפתרון הסופי".[41]

במקביל לתיאור המפורט של הידרדרות המצפון של אייכמן מתוארת גם ההידרדרות של העם הגרמני. ארנדט מציגה את הדברים כאילו אייכמן הוא רק דוגמה בודדת ובולטת, אך עדיין דוגמה, למה שהתחולל בגרמניה. האירועים הפנימיים והנפשיים, שעברו על אייכמן, עברו גם על הציבור הגרמני כולו. החל מראשית ימיו של הממשל הנאצי, איבד הציבור את צו מצפונו, כש"עם פרוץ הברבריות"[42] נטשו האינטלקטואלים וצמרת ההשכלה את גרמניה (ביניהם, כאמור, גם חנה ארנדט בעצמה). ב"יסודות הטוטאליטריות" ציינה ארנדט שזהו אחד השלבים בדרך להפיכת גרמניה או כל מדינה אחרת לטוטאליטרית. בהזדמנות אחרת מבהירה ארנדט כי במהלך המלחמה איבד הציבור הגרמני את כושר השיפוט שלו והפך לאדיש כלפי הקורבן. "השופטים בירושלים לא ישכחו כיצד גרמנים פשוטים, לא חברי SS לשעבר, ואפילו לא חברי המפלגה הנאצית, יכולים להתייחס למעשים שנקראים בארצות אחרות רצח". העם הגרמני כולו הלך בתלם, שבו הלך גם אייכמן. ההשחתה המוסרית, שעבר פקיד ההסעות, לא הייתה ייחודית לו, רבים הלכו בדרך זו.[43]

האדישות של אייכמן כלפי הקורבן היהודי מודגמת באופן מצוין בפרשת קסטנר וההצעה שהתממשה בחלקה, שלימים כונתה "דם תמורת סחורות". בשלהי המלחמה, כשהיה ברור לרבים כי גרמניה תפסיד במלחמה וכי המעשים, שמתחוללים בה, הם פשעי מלחמה חסרי תקדים. ניהל עסקן יהודי, רודולף (ישראל) קסטנר, משא ומתן שנוי במחלוקת עם אייכמן. במרכז המשא והמתן עמדה ההצעה של שליחת רכבות של יהודים מהונגריה תמורת רכבות של אספקה לגרמניה הנאצית. בפרשה הזאת מתייחס אייכמן אל היהודים, שקסטנר מייצג, כפי שאוּלף להתייחס וכפי שהוכתב לו על ידי הרעיון הטוטאליטרי. האדם אצל אייכמן הוא כלי ריק מתוכן. האדם הוא חפץ, מטבע העובר לסוחר שאפשר להתמקח עליו. האנשים, מבחינתו של אייכמן, הם לא אינדיבידואלים, אלא סחורה. ללא היסטוריה אישית, ללא פנים וללא אישיות. אייכמן לא מגלה שום רגש כלפי הקורבן, אלא רק אפאתיות. ארנדט מגיעה למסקנה שהקיבעון המחשבתי של אייכמן כה עמוק עד שהוא אינו מבין שבעצם, מדובר במשא ומתן על גורלו של הימלר וגורלו שלו. התעמולה הנאצית שטפה את מוחו עד כדי כך, שהוא לא היה מסוגל להסיק מסקנות פשוטות. אייכמן, לפי ארנדט, חדל לחשוב.[44]

"הטוטאליטריזם פולש למרחב הנפשי של כל אדם"[45], כך טענה ארנדט ב"יסודות הטוטאליטריות". מקריאה בכתביה של ארנדט, ניתן להסיק כי חשבה שהטוטאליטריזם השפיע גם על השפה שבה משתמשים בני האדם. בתיאור העיתונאי המדוקדק של משפט אייכמן, נתנה הכותבת את דעתה, מפעם לפעם, לשפה שבה השתמש הנאשם. השפה כראי של הנפש וכהשתקפות של המחשבות, אפשרה לארנדט לבדוק את עולמו הפנימי של אייכמן. ההנחה שהניחה, כי למכבסת המילים הטוטאליטרית ישנו תפקיד מרכזי בעיצוב תודעת הרוצח, התאמתה במהלך המשפט. השפה הטוטאליטרית משפיעה על המוסר, הנפש והמצפון של הרוצח. כאשר הנאשם הוא אייכמן, ההנחה מוכחת בקלות. אייכמן מתואר כאדם נבוב, חסר שכל, שלא מסוגל להשלים משפט ללא קלישאה נאצית. הוא השתמש במטבעות לשון בלי להבין את משמעותם ומעולם לא הצליח להתעלות על עצמו ולהגיד דבר טעם. על עצמו טען אייכמן, כדי להוכיח את חפותו, כי "השפה הבירוקראטית היא השפה היחידה שלי"[46]. הכותבת חוזרת על כך שנפשו של הנאשם הושחתה עד כדי כך, שאינו חש שהוא מדבר רק בסיסמאות ושאין שום תוכן לדברים שהוא אומר[47]. למען האמת, גם השופטים טענו כי דבריו הם "פטפוטים ריקים". אייכמן הפך למשתמש אידיאלי בכללי השפה הנאציים. האטימות המחשבתית כלפי הנעשה סביבו והריק המוסרי תורגמו למעשים של רצח, בדיוק כפי שהנאציזם הכתיב. כאמור לעיל, משתמשת ארנדט באייכמן כמשל לכל החברה הגרמנית ומביאה כדוגמה מקבילה, שבכל שלבי ההרג למן הימים הראשונים של פלוגות המוות של הצבא הנאצי (איינזאצגרופן), שירו ביהודים בבורות במזרח אירופה, היה מטבע הלשון "טיפול מיוחד" תחליף למילה רצח. החוקרת מיכל בן נפתלי מפרטת שלארנדט היה יתרון ברור על השופטים בהבנה של אייכמן, כיוון שדיבר בשפת אמה, גרמנית. כך הצליחה ארנדט להסיק ממשמע העדויות מסקנות ברורות וחדות[48].

מהו החוק במדינה הנאצית? ארנדט מציינת בכמה הזדמנויות שאייכמן לא היה פושע בקנה מידה נאצי. אייכמן היה אזרח נורמאלי, אזרח שומר חוק. הכל על פי עולם המושגים הנאציים. הכותבת נעזרת בעדותו של אייכמן, שאומר כי "פקודה של הפיהרר היא לב ליבו של שלטון החוק בגרמניה הנאצית"[49]. אין שום אפשרות לערער על פקודה של הפיהרר, שכדרכם של מנהיגים טוטאליטריים, לעולם אינם טועים. חשיבותו של המנהיג כנדבך החשוב ביותר בשלטון החוק הוא ההסבר. פקודה של הפיהרר היא לב ליבו הבלתי מעורער של שלטון החוק בגרמניה הנאצית וכי "אי אפשר לנהוג אחרת", אלא למלא אחר הוראותיו. היה לכך אפילו מטבע לשון נאצי: "מעשה מדינה", ביטוי שמדגיש שהמדינה והפיהרר הם מעל החוק. החוק משמש ככלי בידי המנהיג ותפקידו הוא קידום הרעיון הטוטאליטרי. אין לחוק שום כוונה להגן על האזרחים, או להקל על חייהם. בכלל, האזרחים לא חשובים. האזרחים, בני האדם אם אדייק, הם רק כלי על הלוח המשחק הטוטאליטרי. על המנטרה הזו חוזרת ארנדט שוב ושוב. כמובן שבמסגרת ההסתרה הנאצית, לא היה שום חוק מפורש וישיר בנוגע לרצח שיטתי של יהודים אבל "רוח החוק" שנשבה מתוך לשכת הפיהרר הייתה שיש לרצוח את היהודים. לדבריו של היטלר היה תוקף של חוק, גם אם נאמרו בעל פה. החוק הוא זה שהפך את הנאצים לפושעים. אייכמן התחבא מאחורי החוק הנאצי, שהיה בלתי מוסרי בעליל. ארנדט מבחינה שזו התחמקות מוסרית ברורה. אייכמן חסר הזהות, בעל המצפון המחוק ונטול המחשבה התנהל כזרוע רובוטית של הפיהרר. החוק היה הפיהרר, אייכמן היה משרתו של החוק, ובגרמניה הנאצית החוק היה לרצוח יהודים.[50]

רק במהלך המשפט החל אייכמן לערער על הפקודות שקיבל. אייכמן התנהל באי נוחות, כשאמר שהוא "חי לפי עקרונות של קאנט". אייכמן שהפגין אדישות אכזרית כלפי הקורבנות, שהורגל לבצע פקודות של הפיהרר בלי לחשוב ושמצפונו תפקד רק ארבעה שבועות, נתלה באילנות גבוהים כמו קאנט. ארנדט ההמומה הגיבה בחדות אופיינת וכתבה כי במוחו של אייכמן לא נותר דבר מקאנט, שדרש שהאדם יבצע יותר מאשר הנדרש בחוק. אומנם, אייכמן הפנים ש"חוק הוא חוק", לפי מצוות קאנט, אך זהו פירוש פשטני מידי. אייכמן פעל בזהירות מפליגה, על מנת שלא יהיה אחראי על מאומה. הוא לא נקט שום יוזמה, ביזר סמכויות באופן בולט וכיאה למי שהפסיק לחשוב, התחמק ככל שניתן מהצורך להשתמש בצו המצפון ובהיגיון. ההיאחזות המפתיעה שלו בקאנט הייתה ניסיון נואש לכסות את מבושיו בעלה תאנה פילוסופי.[51]

הפעם האחרונה שאייכמן התחבט בענייני מצפון הייתה בשלהי 1944, כשקיבל את ההוראה להפסיק את "הפתרון הסופי". הייתה זו פנייה של 180 מעלות במדיניות הנאצית. אייכמן, שהורגל לא לחשוב עבר טלטלה קשה והוא נאלץ להתעמת עם המציאות החדשה. התחדדה בו ההכרה שהימלר, שנתן את הפקודה להפסיק את ההשמדה, לא ממלא אחר הוראות הפיהרר. והרי אייכמן הוא אזרח שומר חוק, והפיהרר הוא החוק בעצמו... המסקנות שאליהן הגיע אייכמן הובילו אותו להילחם בכל הכלים הבירוקראטיים שעמדו לרשותו. הוא נאבק, שהפתרון הסופי אכן יהיה סופי, בניגוד להוראות שקיבל מהימלר. פתאום חזרה לאייכמן היוזמה שאיבד. הפרשנות של ארנדט לחזרתה של היוזמה וחוש הביקורת הייתה צפויה. היה זה שלב בקריסתו של המשטר הטוטאליטרי. הפסקת הפרשנות הטוטאליטרית של המילה חוק, פרשנות שהיא ללא "דגל שחור" וללא יכולת ערעור, החיתה את יכולת המחשבה והובילה וליוזמה.[52]

באופן טבעי, דן משפט אייכמן, בראש ובראשונה, בתפקידו ואחריותו של הנאשם ברצח ההמוני של יהדות אירופה. היריעה הספרותית והעיתונאית מאפשרת לארנדט לדווח ולעקוב גם אחר נושאים שלא הועלו בבית המשפט, או שהעדים ציינו ללא קשר הדוק מספיק להתנהלות המשפט. למשל, תפקידו של הקורבן בהשמדתו. דיון שהוא תולדה של שאלה רחבה יותר: מה תפקידו של הקורבן במשטר טוטאליטרי? ארנדט מבהירה כי ללא שיתוף הפעולה היהודי, לא היו מתאפשרות פרשות כמו "דם תמורת סחורות". קשה להתעלם מכך שרוב מנגנון ההשמדה תופעל על ידי יהודים. החל מעובדי הפקידות ועד האסירים במפעלי המוות של אושוויץ. כל האסירים באושוויץ היו עובדי כפייה ללא כל צלם אנוש, בדיוק כמו הקורבנות שאת גוויותיהם צוו לשרוף, אך הם היו רק החוליה האחרונה בשרשרת ההשמדה[53]. מירב הביקורת של ארנדט מופנית אל גופים ניהוליים יהודיים, שהקימו הנאצים - היודנראט. אותם מועצות מקומיות של עסקנים יהודים זקנים, שארגנו את הגטאות ושלחו טיפין טיפין את נתיניהם למוות. שיתוף הפעולה מצידם היה מלא. עסקני היודנראט מלאו רכבות בזו אחר זו ביהודים, שמלאו אין ספור טפסים בתקווה שמישהו יקרא אותם. מועצות היהודים הפעילו כוח שיטור מיוחד כנגד מי שהתחמק ועזרו לנאצים בהחרמת הרכוש היהודי. שיתוף הפעולה הפתיע אפילו את אייכמן, שאמר בפליאה: "יום אחר יום אנשים כאן עוזבים להלוויות של עצמם". שיתוף הפעולה היהודי - נאצי היה כה רחב עד שבדרך אל המוות ראו היהודים מספר זעום של גרמנים. כל השאר היו יהודים. הציות, קובעת ארנדט, משמעותו היא אחת – שיתוף פעולה. ראשי היודנראט, שקיוו להציל את הקהילה היהודית שאליה השתייכו, פעלו למעשה בשרות הנאצים. שכרון הכוח המדומה של מועצות היודנראט הוביל לאובדן של המחשבה ומחיקת המצפון שלהם. אפילו הניסיונות הפתטיים של חלק מאנשי היודנראט להציל את עצמם ואת משפחותיהם לא הצליח. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נרצחו במחנות הריכוז. ההתמוטטות המוסרית לא הייתה רק אצל הנאצים, אלא גם אצל הקורבנות.[54]

החוקר Anson Rabinbach מתאר את המחלוקת שהתגלעה בתוך הקבוצה האינטלקטואלית של ניו יורק, כשיצא הספר לאור. לדעת חלק מהאינטלקטואלים, ארנדט מותחת ביקורת קלה מידי, כשהיא מתארת את אייכמן כחסר מחשבה, או כשטוף מוח שמעשיו "בנאליים". הדיסונאנס שיש בין חומרת הפשע הנאצי ובין מידת האחריות של אייכמן למעשיו, כפי שארנדט ביטאה זאת, אינם מתקבלים בקלות. כותבי העיתונים Partisan Review, Midstream, ו Commentary התנצחו ביניהם באינספור טורים על המשמעויות השונות של הספר. האינטלקטואלים התחלקו לשני מחנות – בעד ונגד התיזה של ארנדט. Irving Howe כינה זאת "מלחמת האזרחים שפרצה בין האינטלקטואלים של ניו יורק". הביקורת כלפיה הייתה על כך שארנדט דחפה עצמה לויכוחים בין צדדים שונים בציונות על תפקיד הנהגת הישוב העברי בזמן המלחמה ועל שלילת הנרטיב של השואה כאסון יהודי. הדיון נגרר לשאלה הלעוסה על הביקורת החריפה שיש דווקא ליהודים על ההנהגה היהודית ועל כך שארנדט הגיע לדיון כשהיא יודעת מראש מה תגיד. ארנדט הוצגה כמי שיש לה שפיטה מוקדמת על הציונות.[55]

קריאת הספר מעלה תהיות לגבי תפקודם של הגרמנים, בייחוד הצמרת האינטלקטואלית הגרמנית, לנוכח הנאציזם. ארנדט מדגישה בכל הזדמנות, שלא כל הגרמנים הפכו לחיות נאציות. היא מזכירה באמפתיה את אותם אלה, שעמדו איתן בימים האפלים ושרוחם לא נפלה. היו כאלה שהמשיכו להבחין בין טוב לרע לאורך כל תקופת המשטר הנאצי. "הגלות הפנימית", כפי שמכנה זאת ארנדט, של אותם אנשים, לעיתים בכירים נאציים, שבתוך תוכם התנגדו לנאציזם באופנים שונים. המחאה המקובלת מכולן הייתה היעדרות מהחיים הציבוריים. פשוט, לא ליטול שום חלק במכונה הנאצית. ידידה האישי של ארנדט והפילוסוף המפורסם, קארל יאספרס, השמיע את קולו בפומבי[56]. אחרים "שמו מקלות בגלגלים" ועיוותו את ההוראות המפורשות כדי שיכשלו. כמו ד"ר גלובקה, שהתערב למען כלות צ'כיות. הייתה גם התנגדות של אנשי דת להמתת פצועים. אומנם העדויות על "גרמניה אחרת" היו רבות, אבל השפעתם של המתנגדים הייתה שולית[57]. ההתנגדות המפורסמת מכל, הייתה כנגד תוכנית המתות החסד. ארנדט מספרת ש"התוכנית נחלה כישלון חרוץ", כיוון שאנשים התרעמו עליה ולא הסכימו עם מטרותיה ה"רפואיות". היה זה המקרה היעיל ביותר להתנגדות לנאציזם בתוך גרמניה.[58]

היכן, תפקד המצפון? היכן שהנאצים לא הצליחו להקים ממשלת בובות מבוססת ויעילה, ולפי ארנדט - היכן שדה פאקטו לא היה טוטאליטריזם. המקרה של דנמרק היה יחיד במינו בכל אירופה. כאשר קרב מועד הגירוש של יהדות דנמרק לגטו טרזינשטאט, התארגנו הדנים ומילטו מבעוד מועד את הקהילה היהודית לשוודיה השכנה. אף גורם דני רשמי, מהפקידות הזוטרה ועד המלך, לא הסכימו לשתף פעולה עם הנאצים בנושא גירוש היהודים. גם לא של היהודים שהיו חסרי נתינות, או פליטים. ארנדט סיפרה על הפעולה הדנית המוצלחת כנגד היריב הנאצי, העדיף בכל פרמטר של כוח, כשהדגש היה על הפעולה הלא אלימה. בפרץ של התלהבות המליצה ארנדט ללמד את הסטודנטים למדעי המדינה מהו כוחה של פעולה לא אלימה. המרי הדני היה מבחינתה, דוגמה מופתית לכך שלא כל "האזרחים הטובים" בגדו. ארנדט ציינה כמובן, שהיו גם מקרים אחרים של התנגדות עמים כמו האיטלקים והבולגרים, אך הם השתמשו בהונאה ותחבולה כדי להציל את יהודיהם ובניגוד לדנים, לא הקימו קול צעקה על כך שהדבר פסול מוסרית.[59]

הסיפור המעניין ביותר מבחינת השימוש במצפון הופיע באגביות באחת העדויות במשפט. זהו סיפורו של החייל אנטון שמידט. במהלך עדותו של איש המחתרת, הפרטיזן אבא קובנר, סיפר העד שפגש את הסמל שמידט בעת שהאחרון סייר ברחבי פולין כדי למצוא חיילים גרמנים אובדים. שמידט ערק מהצבא הנאצי והתגייס למחתרת הפרטיזנית. הוא סייע לה בזיוף מסמכים ובהשגת משאיות ציוד וכל זה ללא תמורה כספית. כך במשך חמישה חודשים, עד שנעצר והוצא להורג. שמידט הוא גם זה שמסר למחתרת את השם של אייכמן כמי "שמסדר הכל בצבא הגרמני". ארנדט מוסיפה שהסיפור של שמידט היה חריג כיוון שהיה גרמני. אומנם, היו סיפורים על עזרה ליהודים של אוכלוסיה מקומית אבל סיפור זה נגע לליבה של ארנדט שחרגה ממנהגה וכתבה ברגשנות "כמה שונה היה הכל באולם בית המשפט הזה, בישראל, בגרמניה, בכל אירופה, ואולי בכל ארצות העולם אילו רק היה אפשר לספר עוד סיפורים כאלה".[60]


המצפון, הסרבנות והמרי


הקריאה בספריה של חנה ארנדט משאירה את הקורא פעור פה. נראה כי כתביה מובילים למסקנה עגומה, שהמסלול לעבר הטוטאליטריזם הוא חד כיווני. הטוטאליטריזם הוא תוצאה אפשרית של המודרנה והנסיבות להיווצרותו יכולות להתקיים בכל מקום וללא קשר למידת התפתחותה של המדינה. ארנדט לא ממליצה או מציעה על מהלכים שיכולים למנוע את ההידרדרות לטוטאליטריזם, אלא מתרכזת בתיאור של התופעה, בהשפעת הטוטאליטריזם על נפש האדם ובהבנת הנסיבות ההיסטוריות שגרמו לעליית המשטרים הטוטאליטריים. אם כך, האם ארנדט חושבת שעל האדם לעמוד מנגד ולקוות שהטוטאליטריזם יחלוף? או, אולי לברוח, כפי שהיא עשתה? בהקשר של עבודה זו, השאלה המרכזית היא מה יכול לעשות האדם, כשהזמנים משתנים והחברה שבה הוא חי מדרדרת במורד בדרכה לטוטאליטריות? כיצד יכול למנוע האדם, במסגרת כליו המוגבלים, את הדרדרותו לקורבן או לפושע מלחמה שטוף מוח? כיצד יכול האדם להשפיע על החברה ולמעשה, לעמוד איתן על עקרונותיו?

כבר בספר "אייכמן בירושלים" נראו ניצנים לפתרון החידה שמציב הטוטאליטריזם. הפתרון אליבא דארנדט מפוזר על פני מספר דוגמאות. האפשרות שהייתה בידיו של אייכמן לבחור לא להיות שותף לרצח, אלא להתחמק ממנו, היא הדוגמה המיידית של מי שבחר לשתף פעולה באופן מלא עם הטוטאליטריזם. הדוגמה של החייל אנטון שמידט, שערק מהוורמאכט והצטרף למחתרת, היא הדוגמה האקטיבית וקיצונית ביותר, כיוון שאחז בנשק. ארנדט מפרטת במספר דוגמאות גם על דרכים אחרות להתנגדות לטוטאליטריזם. דרכים יותר פסיביות ודרכים לא אלימות. היא מספרת על אנשי האיינזאצגרופן, ש"חלו" לפתע, כאשר צוו לירות ביהודים מטווח קצר. או, שבחרו לפנות למפקדיהם בבקשה לעבור יחידה צבאית, על מנת שלא יהיו שותפים לעבירה מוסרית ברורה[61]. ארנדט מפרטת על המקרה, שבו ההתנגדות לטוטאליטריזם הייתה עממית מאוד ונרחבת ביותר. הסירוב ההמוני של האומה הדנית. סירובה של אומה שלמה להשתתף ברצח השיטתי. ארנדט מזכירה גם את ההתנגדות הגרמנית להמתות החסד, את האופוזיציה הדתית בגרמניה ואת אותם אינטלקטואלים גרמנים שהתנגדו לנאציזם בפומבי (עד כמה שיכלו, כמובן).

הדגש אצל ארנדט הוא על המכנה המשותף המוסרי של כל המקרים. ההליכה של האדם אחרי צו מצפונו, ללא פחד או מורא ועם אמונה עיוורת בצדק בסיסי, הוא המשותף למקרי הסרבנות. הליכה בניגוד לזרם ולשטיפת המוח הטוטאליטרית. המשותף הוא גם העמידה האיתנה של האדם על עקרונותיו. עקרונות הנשענים על הצדק האוניברסאלי ולא על החוק המקומי. חוק שדורש מבני אדם להסגיר איש את רעהו, כמו בבריה"מ הסטאליניסטית. או כמו בגרמניה הנאצית, חוק שהוא "לרצוח" במקום הצו האנושי והאלוהי "לא תרצח". כל המקרים הללו מעומתים ומושווים לאייכמן ולכל עושי דבריו שאיבדו צלם אנוש ובחרו במודע לשרת את הרצחנות הטוטאליטרית.

החוקרת עדית זרטל, מנמקת במאמרה[62] כיצד, לפי ארנדט, יכול האדם למנוע את התדרדרות המדינה לטוטאליטריזם. זרטל מסכמת כמה מכתביה של ארנדט ומעלה מתוכם שתי תובנות מרכזיות. הראשונה היא חשיבותו של ה"מרי האזרחי". הדוגמה המרכזית למרי אזרחי היא המקרה של העם הדני, שהתריס כנגד הכיבוש הנאצי ובאופן מופגן ולא אלים, פשוט סרב לשתף פעולה. כפי שכבר הובהר, הפקידות הנאצית נשענה על שיתוף פעולה של האזרחים ושל הקורבנות העתידיים. אך כשנתקלו הנאצים במרי האזרחי בדנמרק, לא הצליחה הבירוקראטיה הנאצית להתמודד עם אירוע שחרג מהרוטינה הקבועה שלה. הבירוקראטיה הנאצית, שנשענה על אנשים שאינם חושבים ושלא מסוגלים להתמודד עם מצב חדש ומפתיע, התמוטטה כמו מגדל קלפים. היה זה אירוע שהוציא את הבירוקראטיה הטוטאליטרית משיווי משקל והיא נכשלה במשימתה. כך נחסכו חיי היהודים הדנים. המרי האזרחי הדני אומנם גרם לבירוקראטיה המרובעת והמסואבת להפסיק לעבוד, אך זוהי רק תוצאה אחת של המרי. התוצאה השנייה חשובה מהראשונה. המרי האזרחי הדני חשף את הנאציזם במערומיהם. הוא הוביל את הנאצים להתמודדות עם ההשלכות המוסריות של מעשיהם. בהנהגה ובפקידות הנאצית הפנימו כי ישנם אנשים שמבינים מהי חומרת מעשיהם. אנשים שמבינים שגירוש היהודים יוביל לרצח ואין הם מוכנים לשתף פעולה עם מעשים בלתי מוסריים כאלה. העימות של הנאצים עם דמותם כפי שהשתקפה במראה היא שגרמה להם להתקפל מול המרי הדני. עימות כזה מחזיר את כושר השיפוט לאדם, ששב להשתמש במצפונו.

זרטל מכניסה לדיון גם את דעתה של ארנדט על הקשר שבין החוקה האמריקאית והמרי האזרחי. לדעת זרטל, ארנדט סברה כי הזכות למרי אזרחי נובעת מהתיקון השני לחוקה האמריקאית. ההתאגדות לטובת מרי אזרחי של האמריקאים היא "ברוח ארה"ב וברוח המהפכה האמריקאית", למרות שטכנית היא לא בהכרח חוקית. הדברים נאמרו כתגובה לאירועים הסוערים, שהיו בארה"ב ובאירופה בשלהי שנות השישים. המחאה כנגד מלחמת וייטנאם והפגנות הסטודנטים הסוערות במאי 1968 בצרפת (ארנדט הכירה את "דני האדום" שעמד בראש מרד הסטודנטים ואת הוריו. ההתייחסות של ארנדט כלפיו היה בפטרונות מסוימת). האופציה הפתוחה למרי אזרחי בחוקה האמריקאית מאזנת את היחסים בין הגורמים הפדראליים ובין האזרחים, טענה ארנדט. להבנתי, דבריה של ארנדט אינם על ארה"ב בלבד, אלא כלליים יותר. מרי אזרחי, לדעת ארנדט, יכול להוביל לריסון משטרים, שמשתמשים יתר על המידה בכוחם ורומסים את זכויות אזרחיהם, ביניהם גם דמוקרטיות. לנצח יטענו השלטונות שהמורדים והמחתרתיים הם "פליליים", למרות שיש הבדל עצום בין פלילי ובין מרי על רקע אידיאולוגי. הבדל שנחקר על ידי ארנדט עוד בחיבור "יסודות הטוטאליטריות".

התובנה השנייה שעולה מכתבי ארנדט והמשמעותית יותר, לדעת זרטל, היא חשיבותו של הסירוב האישי. הסרבנות המצפונית. האדם הבודד מול המנגנון הטוטאליטרי הוא המייחד את ההגות הפוליטית והאינטלקטואלית של ארנדט. עמדת היחיד, שלא מתפשר על עקרונות של צדק, היא הדרך להתמודדות עם הטוטאליטריזם. לפי ארנדט, האדם שנשאר חושב ותבוני, עם חוש ביקורת מפותח ושמסוגל להכריע לגבי גורלו ולא נשטף בזרם, מאתגר את הטוטאליטריזם. הסרבן האמיץ מוביל את כל אלו, שנסחפו אחר תיאוריות כוזבות, להתבונן במראה ולבחון את עצמם. המקרים הבודדים של הסרבנות האישית שהופיעו בכתביה זכו תמיד ליחס מתלהב, אולי אפילו ליחס של הזדהות. כמו סיפורו של הרופא ד"ר גלובקה, הפילוסוף יאספרס והסמל אנטון שמידט. לסרבנות, כפי שארנדט מסבירה אותה, יש פן אינטלקטואלי ברור של ערעור על הסדר הקיים והתבוננות ביקורתית על האירועים הפוליטיים. אותם אנשים, שבאומץ ונועזות, מסרבים לפקודות בלתי חוקיות, שלא סרים למרותם של הוראות סתמיות ובלתי מוסריות, קוראים תיגר על הטוטאליטריזם ועל שרירות ליבם של אנשים שהפסיקו לחשוב. המחיר החברתי שנושאים הסרבנים הוא גבוה מאוד. הם מנודים ומבודדים חברתית בשל עמדותיהם. לעיתים, כדי להציל את חייהם, הם נאלצים לברוח, מוסיפה זרטל. הסרבנים ניצבים בחברה שבה הם חיים כדוגמה חיה של מוסר. הסירוב האישי הוא יישום הלכה למעשה של מטבע הלשון התלמודי הידוע "ייהרג ובל יעבור". משפט שארנדט ציטטה כשתיארה את אחד מראשי היודנראט, שמוחו נשטף והוא הפך לכלי שרת בידי הנאצים. סרבנותם של יחידים היא לא רק כלי להתמודדות עם משטרים טוטאליטריים. בימים אפלים יכולה הסרבנות להגן גם על הדמוקרטיה ולמנוע את התדרדרותה לטוטאליטריזם. בראיונות הרבים, שציטטה זרטל, מסבירה ארנדט מהו השוני בין הסרבן ובין המורד המחתרתי. ההבדל המהותי הוא שהסרבן אינו תלוי ברצונם של אחרים. הוא אינו מאוגד ואינו זקוק להסכמה של איש. הסרבן נשען רק על מצפונו ולא נגרר אחר קבוצות חברתיות או אופנות.

כפועל יוצא מתיאור הסרבנות של זרטל מועלית ביקורת על מי שבחרו לשתף פעולה עם הטוטאליטריזם, גם אם כוונותיהם היו טובות. הביקורת המשמעותית מכולם היא זאת המופנית כנגד זקני היודנראט, שהיו, הלכה למעשה, חלק ממנגנון ההשמדה. זרטל סוקרת מספר התבטאויות של ארנדט בנושא היודנראט כדי להוביל את הקורא, שלשיטתה של ארנדט, כל שיתוף פעולה עם השלטונות הטוטאליטריים מהפשוט והסתמי ביותר ועד לחמור ביותר, שקול לכניעה לעקרונות הטוטאליטריזם. ארנדט פוסלת כל טיעון בדיון עם הטוטאליטריזם, אפילו פרגמאטי. גם טיעונים של שיתוף פעולה לעניין מסוים אחד (Ad Hoc), כדי להציל אנשים שכרגע נמצאים בסיכון מיידי, פסול בעיניה של ארנדט. לדוגמה, הביקורת שלה על ישראל קסטנר והעסקה המפוקפקת של "דם תמורת סחורות". הנימוק של ארנדט, כפי שמביאה אותו זרטל, הוא ש"זהו פרגמטיזם נאיבי" שמוביל, בסופו של התהליך, להעצמתו של הטוטאליטריזם. הטוטאליטריזם שואב את האדם הפרגמאטי אל תוכו. הנושא והנותן נאלץ להתפשר ולהתפשר, כשהוא חוצה עוד ועוד קווים אדומים ובכך משתעבד לשיטה הטוטאליטרית.

לדעתי, הגישה הבלתי מתפשרת, של ארנדט, לגבי שיתוף הפעולה, ראויה לביקורת. זוהי גישה טוטאלית כשלעצמה. ארנדט בוחרת במודע אירועים שמצדיקים את התיאוריה שלה. יתכן שארנדט לוקה בכשל הלוגי של "הנחת המבוקש". לא במקרה, התמקדה ארנדט בראש היודנראט בגטו וארשה, אדם צ'רניאקוב. הרי הוא בחר להתאבד ולא לשחק לידי הרוצחים הנאצים (מעשה, שכידוע, לא הציל את קהילתו, למרות הסירוב לשתף פעולה). ארנדט השוותה אותו עם ליאו בק, מנהיג קהילת יהודי ברלין, ששיתף פעולה עם הנאצים והסתיר מקהילתו את סופם המר. הכל, כמובן, מטעמים "אנושיים". כך, תוך כדי שיתוף פעולה מלא עם הנאצים, הביא ליאו בק לחורבנה של הקהילה. אך הדוגמה המפורסמת מכל היא סיפורו של מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודג'. ארנדט מתארת אותו בזלזול ובאירוניה. היא מציינת את הבולים והשטרות שנשאו את שמו, את הכרכרה המגוחכת שלו ואת ההתנהלות שלו, שדמתה למלך ושבעטייה כונה "חיים הראשון". בדיון על תפקיד מועצות היודנראט, ארנדט לא מציינת את העובדה שגטו לודג' גורש אחרון לאושוויץ – מה שהציל רבים מתושביו. אולי המשטר הנוקשה שכפה רומקובסקי הציל כמה יהודים? אולי ההתעקשות של רומקובסקי, שהגטו יהיה יעיל כלכלית ושתושביו יעבדו בעבודות כפייה אצל הנאצים, הובילה לנחיצותם של הפועלים ולגירוש המאוחר? ארנדט מתעלת את הדיון למקום שישתלב עם דעותיה בנושא הסירוב.[63]

סיכום


בתחילת העבודה סקרתי את הגותה החדה והברורה של ארנדט, שמסבירה כיצד משתנה האקלים הפוליטי ממדינת לאום מודרנית ועד למשטר טוטאליטרי. ארנדט מנמקת מהו תפקידו של האדם ושל נפש האדם תחת משטרים טוטאליטריים. כיצד המשטר הטוטאליטרי שולט בנשמותיהן של האזרחים ובמוחם של הקורבנות. ארנדט מסבירה כיצד מנצל הטוטאליטריזם כלים פסיכולוגיים וכלים שלטוניים למטרותיו. כלים כדוגמת שטיפת מוח, טרור, תעמולה ומשטרה חשאית. במקביל למדינה משתנה גם האדם. נפשו מותשת לנוכח שטיפת המוח. האדם עובר התדרדרות הדרגתית עד שלבסוף נכלא במחנה הריכוז והופך לקורבן.

המשך טבעי להגותה הפוליטית ב"יסודות הטוטאליטריות" הוא הספר העיתונאי "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". בחלקה השני של העבודה תמצתי, כיצד מבארת ארנדט, במתן דוגמה מפורטת, את תפקודם של בני אדם תחת משטרים טוטאליטריים. כיצד נעלם צו המצפון. כיצד מנצל הטוטאליטריזם את שיתוף הפעולה של הקורבן וכיצד מאפשר הטוטאליטריזם לא לחשוב ולהפוך לפושע מלחמה. אדולף אייכמן מובא כדוגמה מייצגת לתפקודו של האדם תחת משטר טוטאליטרי. ארנדט מתארת, באמצעות המשפט, הנאשם והעדים, כיצד הפסיק אייכמן להשתמש במצפונו לנוכח עוצמתו של המשטר הטוטאליטרי, כיצד הפסיק לחשוב וכיצד הפכו הקורבנות שלו לחלק ממנגנון ההשמדה.­­ האדם אצל ארנדט עובר דרך ארוכה במורד עד שנעצר בתחתית התפקוד המוסרי, כשהוא כלוא במחנה מוות, או כשהוא פועל כרוצח חסר יכולת מחשבה, כדוגמת אייכמן ועוזריו.

במהלך העבודה גיליתי שבמקביל לתיאור ההתדרדרות, מקפידה ארנדט לספק דוגמאות רבות לתפקוד הגיוני יותר של האדם. תפקוד שלא משתעבד לעקרונות של הטוטאליטריזם. הדוגמאות עוסקות כולן בדרכים לעמידה מוסרית מול משטרים טוטאליטריים. ארנדט מתווה לאדם את הדרך החוצה מהתהום הטוטאליטרי. לשיטתה, הדרך היא לעולם לא להתכופף לנוכח הדרישה של המשטרים להשקיט או להרדים את המצפון. הדרך להתמודדות עם המוסר המפוקפק, שמכתיבים משטרים טוטאליטריים, נשען תמיד על חוש הצדק הטבעי של האדם ולא על החוק. וודאי שלא על החוק המקומי. כדי שלא ייכנע האדם לטוטאליטריזם, עליו להקפיד על אמות מידה מוסריות גבוהות ולהמשיך לחשוב, גם כשהמצב נראה אבוד. ארנדט מפצירה באדם להיות חד חושים, ערני מוסרית לסביבתו ולהמשיך לעמוד איתן על עקרונותיו, גם אם עליו לשלם מחיר אישי.

המסקנה שעולה מכתביה של ארנדט היא, שהאדם המוסרי והחושב הוא המוצא מן הטוטאליטריזם. יחידי הסגולה של ארנדט, המורדים, הסרבנים ולמעשה כל מי שמשתמש במצפונו גם בזמנים אפלים, הגיבורים הללו הם החלוץ שבראש המחנה. הם "הילד ההולנדי", שתוקע את אצבעו בסכר ומונע את התדרדרות המדינה לטוטאליטריזם. הצגת התיזה של ארנדט מעלה מספר שאלות חדשות. מדוע רק מעטים מפעילים את מחשבותיהם במצבי קיצון? מדוע לא משתמשים בני האדם בכלים המנטאליים שעומדים לרשותם? האומנם, בתנאי טרור ילכו רוב האנשים בתלם? או שתמיד ימצאו אלה שמסרבים למרות?

ארנדט העניקה לעולם האינטלקטואלי את התשתית האידיאולוגית לראות במלחמה הקרה לא רק מאבק כוחני בין שתי מעצמות, אלא את ההשקפה שהמלחמה היא המשך המאבק נגד הטוטאליטריזם כרעיון וכצורת שלטון. הפיקציה כאילו במלחמת העולם השנייה נצחו המדינות הדמוקרטיות, או "העולם החופשי", את העולם הטוטאליטרי התגלתה כשקרית. כאשר חשפה ארנדט את זהותו האמיתית של סטאלין ושל הסטאליניזם, העולם האקדמי געש. האינטלקטואלים של ניו יורק ואפילו הדיפלומטיה הפנימו כי המשטר הסטאליניסטי הוא טוטאליטרי, וככזה הוא בלתי לגיטימי. למאבק זה תרמה ארנדט תרומה מכרעת וספרה זכה לפופולאריות עצומה לא רק באקדמיה, אלא גם בשיח הציבורי.

ביבליוגרפיה


--------------------------------------------------------------------------------

[1] כל הפרטים הביוגרפים על חנה ארנדט לקוחים מתוך הביוגרפיה Hannah Arendt: For Love of the World. ראה פריט 2 ברשימה הביבליוגרפית.

--------------------------------------------------------------------------------
[1] חנה ארנדט, יסודות הטוטאליטריות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2009.
[2] Elisabeth Young-Bruehl, Hannah Arendt: For Love of the World, Yale University Press, 1983.
[3] Hannah Arendt, "We Refugees", (1943) in Altogether Elsewhere Writers on Exile, Edited by Marc Robinson, Harvest Book 1996, pp. 110-119.
[4] יצחק לאור, "אף מילה על ציונות: ארנדט והמחשבה הלאומית", אצל עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים), חנה ארנדט : חצי מאה של פולמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2004, עמ' 17-32.
[5]Arnaldo Momigliano, "A Note on Max Weber's Definition of Judaism as a Pariah - Religion", History and Theory, Vol. 19, No. 3 (Oct., 1980), Wesleyan University, pp. 313-318.
[6] ארנדט, יסודות הטוטאליטריות, עמ' 133-134.
[7] שם, עמ' 216-450.
[8] שם, עמ' 648.
[9] שם, עמ' 216-450.
[10] שם, עמ' 479.
[11] שם, עמ' 475.
[12] שם, עמ' 497.
[13] שם, עמ' 508.
[14] שם, עמ' 519.
[15] שם, עמ' 675-700.
[16] שם, עמ' 658.
[17] שם, עמ' 658-674.
[18] שם, עמ' 659-660
[19] שם, עמ' 660.
[20] שם, עמ' 660-662
[21] שם, עמ' 662.
[22] שם, עמ' 663-671
[23] שם, עמ' 664.
[24] שם, עמ' 665.
[25] שם, עמ' 666.
[26] פרימו לוי, הזהו האדם, הוצאת עם עובד, תל אביב 1989.
[27] ארנדט, יסודות הטוטאליטריות, עמ' 665.
[28] לאור, "אף מילה על ציונות: ארנדט והמחשבה הלאומית", חנה ארנדט : חצי מאה של פולמוס.
[29] ארנדט, יסודות הטוטאליטריות, עמ' 667.
[30] שם, עמ' 668-674.
[31] שם, עמ' 668.
[32] חנה ארנדט, אייכמן בירושלים : דו"ח על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל, תל אביב 2000, עמ' 20.
[33] ארנדט, אייכמן בירושלים : דו"ח על הבנאליות של הרוע, עמ' 20.
[34] גרשם שולם, "מכתב לחנה ארנדט", דברים בגו, תל אביב 1982, עמ' 92.
[35] ארנדט, אייכמן בירושלים : דו"ח על הבנאליות של הרוע, עמ' 35.
[36] שם, עמ' 93.
[37] שם, עמ' 114.
[38] שם, עמ' 59.
[39] שם, עמ' 144.
[40] שם, עמ' 104.
[41] שם, עמ' 124.
[42] שם, עמ' 67.
[43] שם, עמ' 78.
[44] שם, עמ' 51.
[45] ארנדט, יסודות הטוטאליטריות, עמ' 673.
[46] ארנדט, אייכמן בירושלים : דו"ח על הבנאליות של הרוע, עמ' 58.
[47] שם, עמ' 95.
[48] מיכל בן נפתלי, "שפת אם ושפת גוף: האסתטיקה האינטימית של הדו"ח", אצל עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים), חנה ארנדט : חצי מאה של פולמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2004, עמ' 49-80.
[49] ארנדט, אייכמן בירושלים : דו"ח על הבנאליות של הרוע, עמ' 30.
[50] שם, עמ' 99.
[51] שם, עמ' 144.
[52] שם, עמ' 147-157.
[53] שם, עמ' 131.
[54] שם, עמ' 128.
[55] Anson Rabinbach, "Eichmann in New York: The New York Intellectuals and the Hannah Arendt Controversy", October, Vol. 108 (Spring, 2004), The MIT Press, pp. 97-111.
[56] ארנדט, אייכמן בירושלים : דו"ח על הבנאליות של הרוע, עמ' 117.
[57] שם, עמ' 135-143.
[58] שם, עמ' 117.
[59] שם, עמ' 179-183.
[60] שם, עמ' 240-241.
[61] שם, עמ' 116.
[62] עדית זרטל, "ציות ומרי בימי אופל", אצל עדית זרטל ומשה צוקרמן (עורכים), חנה ארנדט : חצי מאה של פולמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2004, עמ' 143-169.
[63] ארנדט, אייכמן בירושלים : דו"ח על הבנאליות של הרוע, עמ' 127-128.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה