24 ביולי 2010

שורשיה הפגאניים של האנטישמיות הנוצרית

זהו תרגום של מאמר עיתונאי שעוסק בהיסטוריה יהודית ורומאית שלמדתי במסגרת קורס באיטלקית. הציור משמאל הוא של פרנצ'סקו הייז - חורבן בית המקדש.

בקטע מוצגות שלוש גישות שונות לחקר מקורות האנטישמיות. הראשונה היא שהאנטישמיות היא תולדה מאוחרת של הנצרות, כשהייתה מבוססת יחסית ברחבי האימפריה הרומית. השנייה היא שלאנטישמיות ישנם שורשים ממשיים מהתקופה שלפני הנצרות. הגישה השלישית היא שהאנטישמיות היא חלק מהמסע הצבאי של אספסיאנוס כנגד היהודים בזמן המרד הגדול. כלומר, שהאנטישמיות התפתחה ככלי בידי הקלגסים הרומיים לדה-לגיטימציה של האויב היהודי. פורסם במדור התרבות של העיתון Corriere Della Sera 4.10.2009 על ידי פאולו מיאלי (Paolo Mieli). התרגום שלי.

אנאליזה - מרטין גודמן ניסח מחדש את התזה על האנטישמיות בעולם העתיק

שורשיה הפגאניים של האנטישמיות הנוצרית

בימיו של אדריאנוס, חסידיו של ישו תיעבו את היהודים כדי לנשוא חן בעיני הרומאים



החיבור "ההיסטוריה של האנטישמיות", שנכתב על ידי לאון פוליאקוב (Léon Poliakov) מעט לאחר משפטי נירנברג ופורסם בשנות החמישים (באיטליה בעריכת Sansoni), מקדיש מספר מצומצם של דפים על המקורות הרגשיים של העוינות כלפי היהודים, שכבר היו מתועדים לפני העידן הנוצרי: "אני מגלה בפגאניות העתיקה – כותב פוליאקוב – מספר תגובות משולהבות, שמאוחר יותר יאספו לקולקטיב, שיצמיח את הגורל הקשה והבלתי יציב של היהודים".

עם זאת, פוליאקוב מכיר בכך שיש להוציא מן הכלל את העיר אלכסנדריה, היכן שהתקיימה קהילה יהודית גדולה וקונפליקטים בין יהודים ובין האוכלוסייה היוונית היו "תדירים ואקוטיים", כך שהיו חייבים להיות תיעודים חוזרים של "התפרצויות זעם עממיות כנגד היהודים". אבל, הוסיף פוליאקוב, "ככלל, האנטישמיות בתקופה הפגאנית של האימפריה הרומאית לא הגיעה לכדי מימוש". ועם הדעיכה הכלכלית של כולם אנו מוצאים ביטויים אנטי-יהודיים בשפע בכתביהם של דיודורוס סיקולוס, פילוסטרטוס, פומפיוס טרוגוס, ג'יובנאלה, טקיטוס, הוראס, ולריוס מקסימוס וסנקה .

כמה עשורים אחר כך, פרסם פיטר שייפר (Peter Schäfer) את חיבור "יודופוביה. האנטישמיות של העולם העתיק". כשבבסיסו של שפע מסמכים, התמקד שייפר בידיעה שהמלך היווני של סוריה, אנטיוכוס השביעי, שמע בעצת יועציו בזמן המצור על ירושלים (135 לפני הספירה), שאין צורך להגביל את עצמם רק לכיבוש העיר, אלא ישנה הזדמנות "להכחיד לגמרי את הגזע היהודי". מכך הסיק שייפר שיתכן שהשיח אנטישמי פרח "הרבה לפני הופעת הנצרות". כתוצאה ממצאיו התפתח דיון סוער על ההשלכות הברורות של הפרסום. בנוסף, התפלמס שייפר עם רבים בכתיבה. אחד מהחולקים הרבים עליו הוא החוקר ג'ספר גריפין (Jasper Griffin) מאוקספורד (בביקורת ספרות שכתב על "יודופוביה" בביטאון "La Rivesta dei Libri", ספטמבר 1999). גריפין הכיר בכך שגם בעידן שקדם לנצרות "היו מקרים שבהם העלילו על היהודים פנטזיות של הקרבת קורבנות אדם ושבועות אמונים בדם בני אנוש", אבל הוסיף ש"סיפורים אלה הם נדירים, ושסופרו גם על קבוצות אחרות כמו דרואידים, ראשוני הנוצרים וקושרי הקשר של קטלינה. לכן לא הייתה ליהודים זכות ראשונים מיוחדת".

כעת, הדיון נפתח מחדש תודות למסה רבת הכרכים של מרטין גודמן (Martin Goodman), שבסופה נבחן הקונפליקט שבין רומא וירושלים בסוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה הנוצרית. העימות העז, שלפי הערכת "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס, גרם למותם של מעל מיליון ומאה אלף בני אדם. נתון מדהים בשביל התקופה הנדונה. המחבר שואל האם הייתה ההתנגשות בין הרומאים והיהודים בשנת 70 לספירה בלתי נמנעת? האם היה צורך בכזה מרחץ דמים ובמיוחד האם היה צורך ראשוני בהחרבת המקדש בירושלים? או שלפחות, העימות השתנה בפתאומיות לקראת סופו? בהחלט לא, טוען גודמן. אכן, התזה של החלק הראשון של הספר של גודמן "רומא וירושלים. התנגשות התרבויות של העולם העתיק", בהוצאת Laterza, עם התרגום המשובח של מיקלה סאמפאולו (Michele Sampaolo), טוענת כי שני העולמות יכלו לתפקד היטב , זה לצד זה, בדו קיום כפי שהיו עד למשבר. היה זה המאבק על השלטון ברומא שעורר את הקטסטרופה. כיצד? הכיבוש הרומי של האזור נמשך מעל מאה שנה (משנת 37 לפני הספירה) ולא היה אף מצב משברי בקנה מידה גדול. ראשית, האפקט של הדיכוי מיושם על ידי הורדוס. בהמשך, (משנת 6 לפני הספירה עד שנת 66 אחרי הספירה) לא היה צורך אפילו בזה.

אבל בסוף ימי שלטון הקיסר נירון, הדברים השתנו. במאי 66, באמתלה בנאלית, סרבו התושבים להשתתף בתהלוכה ולברך לשלום את נציגי הצבא הרומאי של הקיסר. הנציב הרומי ביהודה, גאסיוס פלורוס, שיסה את צבאו בשוק הגבוה של ירושלים וגרם למותם של 3600 אנשים ביום אחד, רובם נשים וילדים. התגובה היהודית הנמרצת הובילה להקמת מדינה עצמאית. גם אם תושבי ירושלים נשארו מחולקים בין אלה שרצו להמשיך בדרך השלום ובין אלה שרצו לעמוד על חרבם ואדמתם. עם זאת, המצב בנקודת הזמן ההיא, היה עדיין בר תיקון. שיווי המשקל הזה הופר בחודש יוני 66, עם מותו של נירון.

בזמן הליך ההדחה של הסנאט, נרצח הקיסר. טיטוס פלביוס אספסיאנוס, חייל כשרוני מאוד (אך, לא באופן חריג), שהצטיין עשרים שנים קודם לכן, בזמן כיבוש בריטניה, ניצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו כדי להתמנות למפקד המערכה ביהודה. אספסיאנוס ניצל את המלחמה לטובת מאבקי הכוח בבירת האימפריה. היה זה שיקוף של מלחמת הירושה בין גלבה, אותו וויטליוס. אספסיאנוס יצא שוב ליהודה במלוא המרץ (69) גם בברכת ובעצת יוסף בן מתתיהו, כהן ירושלמי שלאחר שפיקד על הכוחות המורדים בגליל נשבה על ידי הרומאים וניבא לו החל משנת 67 (גם לפני מותו של נירון) שימונה למשרה גבוהה [רמז לקיסרות - ר.ק]. יוסף הסביר מאוחר יותר בשבעת ספריו המופתיים "מלחמות היהודים", שכפי שנטען לעיל – נכתב בשנת 70, בזמן שבנו של אספסיאנוס, טיטוס, החריב את העיר ואת המקדש – כך שבני דתו העתיקים הוכרעו. למרות המרידות שפרצו לאחר מכן בקירנאיקה במצרים (72) ולמרות נסיון ההתנגדות האחרון במצדה (73) נזקף ההישג לזכות אספסיאנוס. וכאן מגיע לסיומו החלק המעניין ביותר בספר של גודמן, שבו הוא מתעמק באופן מקיף במשבר של שנת 70.


אין תגובות:

פרסום תגובה