זוהי עבודה שהוגשה במסגרר הקורס "המאה ה 20, חברה משטר ותרבות" של פרופ' יגאל חלפין. הקורס עסק ברובו בהבנה של התורה המרקסיסטית.
השונה והמשותף בין ציר הזמן הנאצי והמרקסיסטי והשוואתו לציר הזמן הגנוסטי
* המספרים בסוגריים מתייחסים למספרי העמודים במאמר James Rhodes, The Hitler Movement, National Socialism as Millenerian Movnent, Standford , 1980
אם אשווה את הגנוסטיקה אל הנאציזם והמרקסיזם, אזי יש הרבה מן הדומה ומן השונה בין התורות. השטניות של הבורגנות במרקסיזם והיהודים בנאציזם לעומת בני החושך הגנוסטיים, משמעותו של הרוע בתורות הללו, היחס לשטן ולכוחות הרוע, הריבוד של הגוף והנפש ומשמעות הנפש. בעבודה זו בחרתי להתמקד בנושא תפישת הזמן ומשמעותו מראשית האנושות ועד לאחרית הימים בתורות הגנוסטיות והשוואתו למרקסיזם ולנאציזם.
הגנוסטיקה הינה הגדרה מדעית ומחקרית ולא הגדרה עצמית של אדם. כתורה שעוסקת בחזונות אפוקליפטיים התלוותה הגנוסטיקה תמיד לדתות קיימות ואינה מהווה דת משל עצמה. הגנוסטיקה נשענה על עקרונותיהן התיאולוגיים של דתות כמו הנצרות והיהדות, שבהן הרעיונות של אחרית הימים מפותחים מאוד. תמציתו של הרעיון הגנוסטי הוא המאבק המתמיד בין שתי אלוהויות אחת טובה והשנייה רעה, מאבק בין אלוהים הטוב ובין השטן, מאבק בין בני האור לבני החושך. המתח בין שתי הישויות האלוהיות הללו מתואר על פני ציר הזמן של הגנוסטיקה. במקרה המרקסיסטי התבנית הגנוסטית די ברורה. מאבק בעולם דו קוטבי של הבורגנות המשולה לבני החושך ולמעמד הפועלים המשולים לבני האור. גם הנאציזם רואה את העולם באופן דו קוטבי, כמאבק בין היהודים, שמשולים לבני החושך לבין הגרמנים, שמשולים לבני האור, בהבדל קל, שהנאציזם מתייחס רק לעם הגרמני, בניגוד למרקסיזם שמתייחס לאנושות כולה.
בתורה הגנוסטית ישנה ראשית להיסטוריה בהתאם לדת אליה היא מתלווה. בנצרות זהו האירוע המיתולוגי של החטא הקדמון, ששובר את הזמן ואת ההתנהלות הנאיבית של האדם בגן עדן ומצמיד אליו את הגירוש ואת קשיי החיים. בזמן הגירוש מוסבר הסבל של האנושות: "בזעת אפיך תאכל לחם"1. על פי הגנוסטיקה הנוצרית, יוצר החטא הקדמון את המאבק הנצחי של בני האור בבני החושך. בגנוסטיקה היהודית ב"ספר היובלים", החטא הקדמון הוא חטא עגל הזהב, תחילת המאבק ההרואי והנצחי של המאמינים בתורת משה במתנגדיה2.
ראשיתה של ההיסטוריה, לפי המרקסיזם היא, במציאות האנושות של חיים בחברות שיתופיות ומחייכות. חברות שבטים פרימיטיביים ופראיים, שבמונחי מעמד וקניין דומות לחברה האוטופית שניסח תומאס מור בחזונו. חברות ללא כסף או רכוש שכל דור דומה לקודמו ובעצם, מבחינת ציר הזמן, האנושות חוזרת בצורה מעגלית לנקודת ההתחלה. מצב זה נקרא במרקסיזם קומוניזם פרימיטיבי. האירוע המיתולוגי המקביל לחטא הקדמון הוא הרגע שבו אמר אדם כלשהו "החפץ הזה הוא שלי" וכפועל יוצא של השיוך נוצרו המעמדות ונוצרה מלחמת המעמדות, אירוע זה מכונה "הניכוס הראשוני". בעת הניכוס הראשוני הזמן, הפך ממעגלי לקווי וההיסטוריה החלה את מהלכה, כששני המעמדות, הבורגנים והפועלים מלווים את ההיסטוריה לכל אורכה בתצורות חברתיות שונות.
לעומת זאת בנאציזם גן העדן הוא העולם המושלם שבו חיה האומה הגרמנית בהשלמה ובהרמוניה מוחלטת עם הטבע. האם החל המאבק היהודי גרמני במציאות שנוצרה עם הגרוש מגן העדן הנאצי? כתורה שנשענת על תורת הגזע, כלומר, על מדע ביולוגי ברור שישנו רגע שבו בני האדם הפרימיטיביים ירדו מן העצים וחטאו בחטא הקדמון שהוביל לדיכוטומיה היהודית גרמנית, אך רגע זה לא מנוסח בבהירות. כשהגיע המשטר הנאצי לרגעיו האחרונים, בבונקר הנצור של היטלר במרכז ברלין, התבררה חידת החטא הקדמון הנאצי. היטלר שוחח עם יושבי הבונקר האחרונים על הנושא והגדיר את החטא הקדמון. לטענתו, החטא הקדמון הינו "הבגידה בטבע" ופגיעה בטבע הינה בבחינת התקוממות "כנגד מלכות שמים"3. גן העדן הנאצי לפי הנאציזם הינו חברת הקופים שקדמה לאנושות. זוהי טרמינולוגיה גנוסטית ברורה וחדה ועם זאת, המהות לא ברורה לחלוטין. מהי בדיוק ה"בגידה בטבע" והאם ברגע הבגידה נוצרו שתי הישויות היהודית והגרמנית?
מרגע הבריאה מתחיל מהלך ההיסטוריה. בגנוסטיקה ציר הזמן הוא מאבק מתמיד ונצחי בין בני האור ובין בני החושך. המאבק ביניהם הוא על ידע, לא במובן של השכלה, אלא במובן האפלטוני של הרחבת הדעת או התודעה. הניצחון במאבק הוא לא של כוח כמו במלחמות גשמיות וארציות אלא ניצחון בצבירת ידע. הידע הוא, כמובן, נסתר (אם הידע לא היה נסתר, המאבק היה תם מזמן) והוא שמאפשר את הגאולה. הגעת אל הידע הנסתר – נגאלת. בתבנית הגנוסטית של המרקסיזם המאבק של הבורגנות והפועלים הוא לא מספרי – פיזי, אלא על תודעתם של הבריות. התודעה המעמדית היא זאת שמאפשרת את הגאולה. גם הנאציזם רואה את המאבק הגרמני – יהודי באופן דומה. מאבק נצחי על תודעתם של הגרמנים. מהלך ההיסטוריה בכל התורות הללו הוא אחיד. בניה הדרגתית של המתח הבין מעמדי או הבין גזעי או הבין דתי במרקסיזם בנאציזם ובגנוסטיקה, בהתאמה.
על ציר הזמן ישנן תפניות. מלחמת בני האור בבני החושך לובשת צורות אחרות עד רגע התפנית וההכנות למלחמה הסופית ממשיכות. בחזון יוחנן, רדיפת הנוצרים ממשיכה ביתר שאת.
במרקסיזם, מלחמת המעמדות מאופיינת בתצורה חברתית אחרת בכל שלב בהיסטוריה. תחילה זה בעלי הלטיפונדיות והעבדים. בהמשך מלחמת המעמדות בין הפיאודליים והצמיתים שהסתיימה במהפכה הצרפתית. עם המהפכה הצרפתית החל השלב האחרון שבמלחמת המעמדות. התצורה החברתית הקפיטליסטית, מאבק הפועלים והבורגנות. המרקסיזם מתאר את המצב שלאחר המהפכה הצרפתית, את העידן הקפיטליסטי, כמצב שלא ישתנה לעולם אם לא יקרה האירוע החיצוני של גילוי הידע והגעה אל ההכרה התודעתית (הקפיצה אל סוף ההיסטוריה). כל השביתות ומאבקי הכוח בתוך מערכת הכללים של המשחק הקפיטליסטי רק מביאים את יחסי הכוחות לנקודת שיווי משקל חדשה ולא מפסיקים את המשחק הקפיטליסטי, אלא רק מטמיעים יותר ויותר את עקרונותיו.
ההקבלה הנאצית למהפכה הצרפתית היא התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה והסכם הכניעה של חוזה ורסאי, כאירוע שמגדיר את כללי המשחק של המציאות העכשווית. חוזה ורסאי מקבע את כללי המשחק בין העם הגרמני לבין היהודים. לטענת הנאצים, החוזה מקדם את מות מעמד הביניים, את מות החוואים, את מות המשווקים, היצרנים וכו'. לאחר חוזה ורסאי השתכללה השליטה היהודית בגרמנים והם אוחזים בפועל או באמצעות שליחיהם בכל עמדות הכוח ברפובליקה הווימארית (בדומה לרוסיה שלאחר המהפכה). על כל ניסיון התקדמות של הגרמנים ממציאים היהודים המצאה חדשה שמביאה את יחסי הכוחות היהודיים - גרמניים לנקודת שיווי משקל חדשה (46). זהו תאור אפוקליפטי של סוף ההיסטוריה כהרס הציוויליזציה (34), זהו מצב שלא ישתנה לעולם והוא מנציח את עבדות העם הגרמני ואת שעבודו ליהודים. בנאציזם מקנן פחד מתמיד מכך שהמצב הנוכחי ימשך לנצח (32), שמשחק התפקידים היהודי - גרמני ימשך כפי שהוא. פחד מתמיד מאי הצלה והשמדה אפוקליפטית. בדומה למרקסיזם גם בנאציזם היחס לזמן הוא התמשכות אינסופית שלא תשתנה אם לא תקרה הקפיצה אל סוף ההיסטוריה ואל הגאולה.
על ציר הזמן הגנוסטי ישנו רגע שבו בני האור מגיעים למצב תודעתי המאפשר את סיום המאבק. רגע ההתגלות הוא השינוי במצב התודעתי. רגע ההכרה בבחירה האלוהית וההבנה של התורה מאפיינת את הגנוסטיקה, את הנאציזם ואת המרקסיזם כאחד. מי נבחר למשימה המיתולוגית של המאבק בבני החושך? הדרך הפתלתלה שבה בוחר האל הטוב את מאמיניו דומה בנאציזם ובמרקסיזם לבחירה של הנוצרים המרטירים הנרדפים על ידי הרומים הפגאנים בחזון יוחנן. הנאצים הקבילו את המצב של הרפובליקה הווימארית לאותה תקופת רדיפות רומיות (57). ההתגלות הנאצית הפנימית מובילה את מנהיגיה לתובנות משיחיות. גבלס, לדוגמה, העיד על עצמו כמבורך (61). היטלר הסביר לשומעיו שאלוהים שוכן בקרבם, "אנו נבחרנו", טען (60). בהמשך (בשנת 1925) שכלל היטלר את תורתו וגרס כי הוא המשיח וכי לו יש את הכוח הקיסמי הדרוש לניצחון (68). המשיחיות המרקסיסטית דומה לנאציזם באופן הבחירה האלוהית. רגע ההתגלות הוא נקודת ציון חשובה בדרך למהפכה. אין שינוי תודעתי ללא התגלות. ההזדהות המוחלטת עם עקרונות התורה המרקסיסטית היא הכרחית על מנת להגיע אל הרוב התודעתי הדרוש למהפכה ולסיום המאבק הפועלים בבורגנים. לגבי היחס לנביא התורה, מארקס עצמו חובש שני כובעים, של מדען ושל מיסטיקן והוא מתואר כהתגלמות של האמת.
במקרה המרקסיסטי, הקפיצה אל סופו של המאבק ואל קץ ההיסטוריה הוא הצבת מראה מול פרצופה של האנושות, שמגלה לה את הידע הנסתר, שמוביל אותה אל הגאולה. הצבת המראה היא אירוע חיצוני ולא הבנה פנימית. בניגוד למרקסיזם, בנאציזם ההתגלות שמביאה את קץ ההיסטוריה היא לא חיצונית, אלא פנימית (38). זוהי הארה פנימית וספונטאנית שבה מתבררת לאדם הגרמני התמונה הכללית של המאבק היהודי - גרמני. זהו אירוע של שחרור פנימי הכרתי ותודעתי (40). ההתגלות הגרמנית לא חייבת להיות של אלוהים או של ישו. חלקן של ההתגלות הנאציות הן של שדים, כפי שטען גבלס "אנו מונחים על ידי השד הפנימי שלנו" (39). זהו ההבדל בין פנימיות הגאולה בנאציזם לבין חיצוניות הגאולה במרקסיזם. לעומת זאת, המשותף בין הגאולה הנאצית לבין הגאולה המרקסיסטית הוא רב. בדומה להארה שבחזון יוחנן גם ההארות הללו הן ודאיות, הן פנימיות, הן בלתי ניתנות לחזרה, והן הקפיצה אל סוף ההיסטוריה, סוף שמסתיים, כמובן, בניצחון של כוחות האור הגרמניים או הפרולטאריים על כוחות החושך היהודיים או הבורגניים.
שלב נוסף בציר הזמן בתורה הגנוסטית הוא סופו של המאבק בין בני האור לבני החושך. סוף זה לא יכול להיות אחר מאשר ניצחון מוחלט וודאי של בני האור. בכלל, בני האור הם בלתי מנוצחים. אומנם, האל הטוב מייסר את מאמיניו ומעמיד אותם במבחן הרדיפה, כמו הרדיפה של הנוצרים בחזון יוחנן, אך הגאולה היא ודאית. שלבי המלחמה העתידית מתוארים בחזון יוחנן. שלב ראשון הוא המלחמה ההכרחית להינצלות עם "החיה והדרקון". שלב שני הוא איסוף אנשי האל כנגד השטן והשלב האחרון הוא המלחמה הסופית, מלחמת גוג ומגוג שבה ישמידו הנבחרים את השטן האנטיכריסטוס וינצחו ניצחון תודעתי מוחץ. בחזון יוחנן ובגנוסטיקה בכלל, ההתנגדות של בני האור למעשי בני החושך היא פאסיבית. ההתנגדות הנוצרים לרדיפות הרומים מדגישה את המאבק התודעתי ולא את המאבק הפיזי.
במרקסיזם, כמו בתורה הגנוסטית, ישנה ודאות בגאולה. מלחמת המעמדות שהתקדמה על ציר הזמן המרקסיסטי עד למאבק בין הפועלים לבורגנות מבשילה כשישנם מספיק אנשים עם תודעה מעמדית ואז הקפיצה אל המהפכה ואל ניצחונם של בני האור המרקסיסטים היא הגאולה הוודאית. מהלך ההיסטוריה המרקסיסטית לא יכול להיות אחרת. זוהי וודאות גמורה. המרקסיזם לא נשאר אדיש למעשי הרוע של הבורגנות. המאבק הוא אמנם על תודעתם של הפועלים אך הוא חורג מן הפאסיביות המוחלטת שלו. במהפכות מרקסיסטיות ולאחריהן ישנם קריאות לפעילות אקטיבית כנגד הבורגנות.
בדומה לכך גם בנאציזם הגאולה היא ודאית. המאבק היהודי גרמני הגיע לתפנית האחרונה שלו (מלחמת העולם הראשונה והסכם ורסאי) שבו היהודים הצליחו לשעבד באופן מוחלט את הגרמנים. האומה הגרמנית מתוארת כקורבנה של האנושות כולה. הסבל הגרמני והתהום אליו נופלת האומה הגרמנית מתוארים כחבלי משיח. בשלב זה מגיע המאבק לנקודת רתיחה וכשמספיק גרמנים יוארו בתורה הנאצית יתחולל הניצחון הגרמני הסופי ויכונן "הרייך בן אלף השנים" (64). העם הגרמני, לטענתו של היטלר, הוא בלתי מנוצח (58). הקריאה המפורשת של היטלר למאבק פעיל כנגד היהודים סוטה מן התבנית הגנוסטית וקוראת לפעולה אקטיבית מיידית כנגד היהודים.
הרגע האחרון בציר הזמן הגנוסטי בחזון יוחנן עוסק בתיאור סוף המלחמה, תיאור ימות המשיח וגן העדן לאחר ניצחון בני האור על בני החושך. זוהי תהיה תקופה של הענשת השטן וקינונה של "ירושלים החדשה" (62). עולם אידיאלי של שלטון אבסולוטי של האמת הנוצרית.
במרקסיזם מתוארת אחרית הימים כחזרה אל עידן ראשית האנושות. לאחר הניצחון הסופי של הפועלים על הבורגנות תחזור האנושות לחברה שוויונית באופן מוחלט, שבה אין רכוש, אין קניין ואין כסף. כמו התיאורים האידיאלים של הקיבוץ בראשית דרכו. מציאות אוטופית מוחלטת שדומה לקומוניזם הפרימיטיבי דמיון מפתיע. ההבדל האמיתי והמרכזי בין ימות המשיח במרקסיזם לבין הקומוניזם הפרימיטיבי הוא המצב התודעתי של האנושות. באחרית הימים תהיה האנושות כולה בעלת תודעה מעמדית. השינוי המוסרי של החברה בזמן המשיח הוא בולט כיוון שהמצב התודעתי השתנה.
אחרית הימים הנאצית מתמקדת בתיאור משטר העתיד והחברה העתידית. עקירת הרוע היהודי מיסודו תגרור, לפי החזון הנאצי, שינוי מוסרי של דמות החברה בזמן הגאולה (71). גם בנאציזם ישנה חזרה אל גן העדן האבוד. נשגבות והשלמה מוחלטת עם "הטבע האנושי" היא בגדר התגברות של האומה הגרמנית, שכולה מוארת בחזון הנאצי, על החטא הקדמון (73). העולם הקדמון היה פעם גן עדן ארי וימות המשיח הנאציים מתכוונים להחזיר את העולם למצב השוויוני הזה (76). החברה הגרמנית המעוצבת והמטוהרת מן האלמנטים הלא גרמניים שבה היא העולם המושלם.
1 בראשית, ג', יט'.2 כנה ורמן, הספרות האפוקליפטית בימי הבית השני (האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון 2003) עמ' 78.3 יואכים פסט, בתוך הבונקר של היטלר – 14 הימים האחרונים (אחוזת בית, ספרים 2006) עמ' 186, תירגם והוסיף חנן אלשטיין.
--פורסם על ידי Roy Kehat בכתובת הבלוג של רועי קהת בתאריך 8/19/2009 03:13:00 PM
השונה והמשותף בין ציר הזמן הנאצי והמרקסיסטי והשוואתו לציר הזמן הגנוסטי
* המספרים בסוגריים מתייחסים למספרי העמודים במאמר James Rhodes, The Hitler Movement, National Socialism as Millenerian Movnent, Standford , 1980
אם אשווה את הגנוסטיקה אל הנאציזם והמרקסיזם, אזי יש הרבה מן הדומה ומן השונה בין התורות. השטניות של הבורגנות במרקסיזם והיהודים בנאציזם לעומת בני החושך הגנוסטיים, משמעותו של הרוע בתורות הללו, היחס לשטן ולכוחות הרוע, הריבוד של הגוף והנפש ומשמעות הנפש. בעבודה זו בחרתי להתמקד בנושא תפישת הזמן ומשמעותו מראשית האנושות ועד לאחרית הימים בתורות הגנוסטיות והשוואתו למרקסיזם ולנאציזם.
הגנוסטיקה הינה הגדרה מדעית ומחקרית ולא הגדרה עצמית של אדם. כתורה שעוסקת בחזונות אפוקליפטיים התלוותה הגנוסטיקה תמיד לדתות קיימות ואינה מהווה דת משל עצמה. הגנוסטיקה נשענה על עקרונותיהן התיאולוגיים של דתות כמו הנצרות והיהדות, שבהן הרעיונות של אחרית הימים מפותחים מאוד. תמציתו של הרעיון הגנוסטי הוא המאבק המתמיד בין שתי אלוהויות אחת טובה והשנייה רעה, מאבק בין אלוהים הטוב ובין השטן, מאבק בין בני האור לבני החושך. המתח בין שתי הישויות האלוהיות הללו מתואר על פני ציר הזמן של הגנוסטיקה. במקרה המרקסיסטי התבנית הגנוסטית די ברורה. מאבק בעולם דו קוטבי של הבורגנות המשולה לבני החושך ולמעמד הפועלים המשולים לבני האור. גם הנאציזם רואה את העולם באופן דו קוטבי, כמאבק בין היהודים, שמשולים לבני החושך לבין הגרמנים, שמשולים לבני האור, בהבדל קל, שהנאציזם מתייחס רק לעם הגרמני, בניגוד למרקסיזם שמתייחס לאנושות כולה.
בתורה הגנוסטית ישנה ראשית להיסטוריה בהתאם לדת אליה היא מתלווה. בנצרות זהו האירוע המיתולוגי של החטא הקדמון, ששובר את הזמן ואת ההתנהלות הנאיבית של האדם בגן עדן ומצמיד אליו את הגירוש ואת קשיי החיים. בזמן הגירוש מוסבר הסבל של האנושות: "בזעת אפיך תאכל לחם"1. על פי הגנוסטיקה הנוצרית, יוצר החטא הקדמון את המאבק הנצחי של בני האור בבני החושך. בגנוסטיקה היהודית ב"ספר היובלים", החטא הקדמון הוא חטא עגל הזהב, תחילת המאבק ההרואי והנצחי של המאמינים בתורת משה במתנגדיה2.
ראשיתה של ההיסטוריה, לפי המרקסיזם היא, במציאות האנושות של חיים בחברות שיתופיות ומחייכות. חברות שבטים פרימיטיביים ופראיים, שבמונחי מעמד וקניין דומות לחברה האוטופית שניסח תומאס מור בחזונו. חברות ללא כסף או רכוש שכל דור דומה לקודמו ובעצם, מבחינת ציר הזמן, האנושות חוזרת בצורה מעגלית לנקודת ההתחלה. מצב זה נקרא במרקסיזם קומוניזם פרימיטיבי. האירוע המיתולוגי המקביל לחטא הקדמון הוא הרגע שבו אמר אדם כלשהו "החפץ הזה הוא שלי" וכפועל יוצא של השיוך נוצרו המעמדות ונוצרה מלחמת המעמדות, אירוע זה מכונה "הניכוס הראשוני". בעת הניכוס הראשוני הזמן, הפך ממעגלי לקווי וההיסטוריה החלה את מהלכה, כששני המעמדות, הבורגנים והפועלים מלווים את ההיסטוריה לכל אורכה בתצורות חברתיות שונות.
לעומת זאת בנאציזם גן העדן הוא העולם המושלם שבו חיה האומה הגרמנית בהשלמה ובהרמוניה מוחלטת עם הטבע. האם החל המאבק היהודי גרמני במציאות שנוצרה עם הגרוש מגן העדן הנאצי? כתורה שנשענת על תורת הגזע, כלומר, על מדע ביולוגי ברור שישנו רגע שבו בני האדם הפרימיטיביים ירדו מן העצים וחטאו בחטא הקדמון שהוביל לדיכוטומיה היהודית גרמנית, אך רגע זה לא מנוסח בבהירות. כשהגיע המשטר הנאצי לרגעיו האחרונים, בבונקר הנצור של היטלר במרכז ברלין, התבררה חידת החטא הקדמון הנאצי. היטלר שוחח עם יושבי הבונקר האחרונים על הנושא והגדיר את החטא הקדמון. לטענתו, החטא הקדמון הינו "הבגידה בטבע" ופגיעה בטבע הינה בבחינת התקוממות "כנגד מלכות שמים"3. גן העדן הנאצי לפי הנאציזם הינו חברת הקופים שקדמה לאנושות. זוהי טרמינולוגיה גנוסטית ברורה וחדה ועם זאת, המהות לא ברורה לחלוטין. מהי בדיוק ה"בגידה בטבע" והאם ברגע הבגידה נוצרו שתי הישויות היהודית והגרמנית?
מרגע הבריאה מתחיל מהלך ההיסטוריה. בגנוסטיקה ציר הזמן הוא מאבק מתמיד ונצחי בין בני האור ובין בני החושך. המאבק ביניהם הוא על ידע, לא במובן של השכלה, אלא במובן האפלטוני של הרחבת הדעת או התודעה. הניצחון במאבק הוא לא של כוח כמו במלחמות גשמיות וארציות אלא ניצחון בצבירת ידע. הידע הוא, כמובן, נסתר (אם הידע לא היה נסתר, המאבק היה תם מזמן) והוא שמאפשר את הגאולה. הגעת אל הידע הנסתר – נגאלת. בתבנית הגנוסטית של המרקסיזם המאבק של הבורגנות והפועלים הוא לא מספרי – פיזי, אלא על תודעתם של הבריות. התודעה המעמדית היא זאת שמאפשרת את הגאולה. גם הנאציזם רואה את המאבק הגרמני – יהודי באופן דומה. מאבק נצחי על תודעתם של הגרמנים. מהלך ההיסטוריה בכל התורות הללו הוא אחיד. בניה הדרגתית של המתח הבין מעמדי או הבין גזעי או הבין דתי במרקסיזם בנאציזם ובגנוסטיקה, בהתאמה.
על ציר הזמן ישנן תפניות. מלחמת בני האור בבני החושך לובשת צורות אחרות עד רגע התפנית וההכנות למלחמה הסופית ממשיכות. בחזון יוחנן, רדיפת הנוצרים ממשיכה ביתר שאת.
במרקסיזם, מלחמת המעמדות מאופיינת בתצורה חברתית אחרת בכל שלב בהיסטוריה. תחילה זה בעלי הלטיפונדיות והעבדים. בהמשך מלחמת המעמדות בין הפיאודליים והצמיתים שהסתיימה במהפכה הצרפתית. עם המהפכה הצרפתית החל השלב האחרון שבמלחמת המעמדות. התצורה החברתית הקפיטליסטית, מאבק הפועלים והבורגנות. המרקסיזם מתאר את המצב שלאחר המהפכה הצרפתית, את העידן הקפיטליסטי, כמצב שלא ישתנה לעולם אם לא יקרה האירוע החיצוני של גילוי הידע והגעה אל ההכרה התודעתית (הקפיצה אל סוף ההיסטוריה). כל השביתות ומאבקי הכוח בתוך מערכת הכללים של המשחק הקפיטליסטי רק מביאים את יחסי הכוחות לנקודת שיווי משקל חדשה ולא מפסיקים את המשחק הקפיטליסטי, אלא רק מטמיעים יותר ויותר את עקרונותיו.
ההקבלה הנאצית למהפכה הצרפתית היא התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה והסכם הכניעה של חוזה ורסאי, כאירוע שמגדיר את כללי המשחק של המציאות העכשווית. חוזה ורסאי מקבע את כללי המשחק בין העם הגרמני לבין היהודים. לטענת הנאצים, החוזה מקדם את מות מעמד הביניים, את מות החוואים, את מות המשווקים, היצרנים וכו'. לאחר חוזה ורסאי השתכללה השליטה היהודית בגרמנים והם אוחזים בפועל או באמצעות שליחיהם בכל עמדות הכוח ברפובליקה הווימארית (בדומה לרוסיה שלאחר המהפכה). על כל ניסיון התקדמות של הגרמנים ממציאים היהודים המצאה חדשה שמביאה את יחסי הכוחות היהודיים - גרמניים לנקודת שיווי משקל חדשה (46). זהו תאור אפוקליפטי של סוף ההיסטוריה כהרס הציוויליזציה (34), זהו מצב שלא ישתנה לעולם והוא מנציח את עבדות העם הגרמני ואת שעבודו ליהודים. בנאציזם מקנן פחד מתמיד מכך שהמצב הנוכחי ימשך לנצח (32), שמשחק התפקידים היהודי - גרמני ימשך כפי שהוא. פחד מתמיד מאי הצלה והשמדה אפוקליפטית. בדומה למרקסיזם גם בנאציזם היחס לזמן הוא התמשכות אינסופית שלא תשתנה אם לא תקרה הקפיצה אל סוף ההיסטוריה ואל הגאולה.
על ציר הזמן הגנוסטי ישנו רגע שבו בני האור מגיעים למצב תודעתי המאפשר את סיום המאבק. רגע ההתגלות הוא השינוי במצב התודעתי. רגע ההכרה בבחירה האלוהית וההבנה של התורה מאפיינת את הגנוסטיקה, את הנאציזם ואת המרקסיזם כאחד. מי נבחר למשימה המיתולוגית של המאבק בבני החושך? הדרך הפתלתלה שבה בוחר האל הטוב את מאמיניו דומה בנאציזם ובמרקסיזם לבחירה של הנוצרים המרטירים הנרדפים על ידי הרומים הפגאנים בחזון יוחנן. הנאצים הקבילו את המצב של הרפובליקה הווימארית לאותה תקופת רדיפות רומיות (57). ההתגלות הנאצית הפנימית מובילה את מנהיגיה לתובנות משיחיות. גבלס, לדוגמה, העיד על עצמו כמבורך (61). היטלר הסביר לשומעיו שאלוהים שוכן בקרבם, "אנו נבחרנו", טען (60). בהמשך (בשנת 1925) שכלל היטלר את תורתו וגרס כי הוא המשיח וכי לו יש את הכוח הקיסמי הדרוש לניצחון (68). המשיחיות המרקסיסטית דומה לנאציזם באופן הבחירה האלוהית. רגע ההתגלות הוא נקודת ציון חשובה בדרך למהפכה. אין שינוי תודעתי ללא התגלות. ההזדהות המוחלטת עם עקרונות התורה המרקסיסטית היא הכרחית על מנת להגיע אל הרוב התודעתי הדרוש למהפכה ולסיום המאבק הפועלים בבורגנים. לגבי היחס לנביא התורה, מארקס עצמו חובש שני כובעים, של מדען ושל מיסטיקן והוא מתואר כהתגלמות של האמת.
במקרה המרקסיסטי, הקפיצה אל סופו של המאבק ואל קץ ההיסטוריה הוא הצבת מראה מול פרצופה של האנושות, שמגלה לה את הידע הנסתר, שמוביל אותה אל הגאולה. הצבת המראה היא אירוע חיצוני ולא הבנה פנימית. בניגוד למרקסיזם, בנאציזם ההתגלות שמביאה את קץ ההיסטוריה היא לא חיצונית, אלא פנימית (38). זוהי הארה פנימית וספונטאנית שבה מתבררת לאדם הגרמני התמונה הכללית של המאבק היהודי - גרמני. זהו אירוע של שחרור פנימי הכרתי ותודעתי (40). ההתגלות הגרמנית לא חייבת להיות של אלוהים או של ישו. חלקן של ההתגלות הנאציות הן של שדים, כפי שטען גבלס "אנו מונחים על ידי השד הפנימי שלנו" (39). זהו ההבדל בין פנימיות הגאולה בנאציזם לבין חיצוניות הגאולה במרקסיזם. לעומת זאת, המשותף בין הגאולה הנאצית לבין הגאולה המרקסיסטית הוא רב. בדומה להארה שבחזון יוחנן גם ההארות הללו הן ודאיות, הן פנימיות, הן בלתי ניתנות לחזרה, והן הקפיצה אל סוף ההיסטוריה, סוף שמסתיים, כמובן, בניצחון של כוחות האור הגרמניים או הפרולטאריים על כוחות החושך היהודיים או הבורגניים.
שלב נוסף בציר הזמן בתורה הגנוסטית הוא סופו של המאבק בין בני האור לבני החושך. סוף זה לא יכול להיות אחר מאשר ניצחון מוחלט וודאי של בני האור. בכלל, בני האור הם בלתי מנוצחים. אומנם, האל הטוב מייסר את מאמיניו ומעמיד אותם במבחן הרדיפה, כמו הרדיפה של הנוצרים בחזון יוחנן, אך הגאולה היא ודאית. שלבי המלחמה העתידית מתוארים בחזון יוחנן. שלב ראשון הוא המלחמה ההכרחית להינצלות עם "החיה והדרקון". שלב שני הוא איסוף אנשי האל כנגד השטן והשלב האחרון הוא המלחמה הסופית, מלחמת גוג ומגוג שבה ישמידו הנבחרים את השטן האנטיכריסטוס וינצחו ניצחון תודעתי מוחץ. בחזון יוחנן ובגנוסטיקה בכלל, ההתנגדות של בני האור למעשי בני החושך היא פאסיבית. ההתנגדות הנוצרים לרדיפות הרומים מדגישה את המאבק התודעתי ולא את המאבק הפיזי.
במרקסיזם, כמו בתורה הגנוסטית, ישנה ודאות בגאולה. מלחמת המעמדות שהתקדמה על ציר הזמן המרקסיסטי עד למאבק בין הפועלים לבורגנות מבשילה כשישנם מספיק אנשים עם תודעה מעמדית ואז הקפיצה אל המהפכה ואל ניצחונם של בני האור המרקסיסטים היא הגאולה הוודאית. מהלך ההיסטוריה המרקסיסטית לא יכול להיות אחרת. זוהי וודאות גמורה. המרקסיזם לא נשאר אדיש למעשי הרוע של הבורגנות. המאבק הוא אמנם על תודעתם של הפועלים אך הוא חורג מן הפאסיביות המוחלטת שלו. במהפכות מרקסיסטיות ולאחריהן ישנם קריאות לפעילות אקטיבית כנגד הבורגנות.
בדומה לכך גם בנאציזם הגאולה היא ודאית. המאבק היהודי גרמני הגיע לתפנית האחרונה שלו (מלחמת העולם הראשונה והסכם ורסאי) שבו היהודים הצליחו לשעבד באופן מוחלט את הגרמנים. האומה הגרמנית מתוארת כקורבנה של האנושות כולה. הסבל הגרמני והתהום אליו נופלת האומה הגרמנית מתוארים כחבלי משיח. בשלב זה מגיע המאבק לנקודת רתיחה וכשמספיק גרמנים יוארו בתורה הנאצית יתחולל הניצחון הגרמני הסופי ויכונן "הרייך בן אלף השנים" (64). העם הגרמני, לטענתו של היטלר, הוא בלתי מנוצח (58). הקריאה המפורשת של היטלר למאבק פעיל כנגד היהודים סוטה מן התבנית הגנוסטית וקוראת לפעולה אקטיבית מיידית כנגד היהודים.
הרגע האחרון בציר הזמן הגנוסטי בחזון יוחנן עוסק בתיאור סוף המלחמה, תיאור ימות המשיח וגן העדן לאחר ניצחון בני האור על בני החושך. זוהי תהיה תקופה של הענשת השטן וקינונה של "ירושלים החדשה" (62). עולם אידיאלי של שלטון אבסולוטי של האמת הנוצרית.
במרקסיזם מתוארת אחרית הימים כחזרה אל עידן ראשית האנושות. לאחר הניצחון הסופי של הפועלים על הבורגנות תחזור האנושות לחברה שוויונית באופן מוחלט, שבה אין רכוש, אין קניין ואין כסף. כמו התיאורים האידיאלים של הקיבוץ בראשית דרכו. מציאות אוטופית מוחלטת שדומה לקומוניזם הפרימיטיבי דמיון מפתיע. ההבדל האמיתי והמרכזי בין ימות המשיח במרקסיזם לבין הקומוניזם הפרימיטיבי הוא המצב התודעתי של האנושות. באחרית הימים תהיה האנושות כולה בעלת תודעה מעמדית. השינוי המוסרי של החברה בזמן המשיח הוא בולט כיוון שהמצב התודעתי השתנה.
אחרית הימים הנאצית מתמקדת בתיאור משטר העתיד והחברה העתידית. עקירת הרוע היהודי מיסודו תגרור, לפי החזון הנאצי, שינוי מוסרי של דמות החברה בזמן הגאולה (71). גם בנאציזם ישנה חזרה אל גן העדן האבוד. נשגבות והשלמה מוחלטת עם "הטבע האנושי" היא בגדר התגברות של האומה הגרמנית, שכולה מוארת בחזון הנאצי, על החטא הקדמון (73). העולם הקדמון היה פעם גן עדן ארי וימות המשיח הנאציים מתכוונים להחזיר את העולם למצב השוויוני הזה (76). החברה הגרמנית המעוצבת והמטוהרת מן האלמנטים הלא גרמניים שבה היא העולם המושלם.
1 בראשית, ג', יט'.2 כנה ורמן, הספרות האפוקליפטית בימי הבית השני (האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון 2003) עמ' 78.3 יואכים פסט, בתוך הבונקר של היטלר – 14 הימים האחרונים (אחוזת בית, ספרים 2006) עמ' 186, תירגם והוסיף חנן אלשטיין.
--פורסם על ידי Roy Kehat בכתובת הבלוג של רועי קהת בתאריך 8/19/2009 03:13:00 PM
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה