31 באוגוסט 2009

גם עבדים קראו בלוגים



תמונה מתוך כריכת הספר When I can read my title clear. השפחה מימין מקריאה סיפור לקבוצת ילדים, בינהם אחד לבן. "בקתה של עבדים, אייקין - דרום קרוליינה, 1856"

זוהי עבודה שכתבתי במסגרת קורס על "סחר העבדים האטלנטי" של פרופ' מירי אליאב פלדון. מקווה שתבינו.


האוריינות בחברת העבדים. כיצד למדו העבדים קרוא וכתוב וכיצד הגיבו אדוניהם

מבוא

ביומנה של האנה קראפטס מעידה האנה על הדרך המיוחדת שבא למדה קרוא וכתוב. הדודה הטי, כפי שקראה לה האנה, שחיה מחוץ לחווה לימדה אותה לקרוא בזמן שחמקה ממטלות הבית בחווה מרובת העבדים בצפון קרוליינה. מדי פעם ורק לכמה שעות הייתה האנה מתגנבת לביתה של הדודה הטי ושם לומדת ומרווה את סקרנותה. האנה שגדלה כילדה – שפחה, ללא הורים, תיארה ביומנה את המורה המבוגרת כבעלת מצפון ומוסר וכמי שהחמלה הנוצרית דחפה אותה ללמד שפחה צעירה וכנועה כמו האנה. אומנם, גם למורה ישנם עבדים, אך "המורה ובעלה חונכו בצפון". כשתפס המשגיח את האנה לומדת אצל הדודה הטי פחדה הילדה מהעונש החמור שתספוג, אבל בהיעדר תקדים דומה בחווה הצליחה לחמוק מעונש[1].

מהעדות הפשוטה והתמימה הזאת מתברר שהיו עבדים באמריקה שידעו קרוא וכתוב. היה מי שלמד, כמו האנה, והיה מי שלימד, כמו הדודה הטי. הפחד של האנה מהעונש מסגיר שהקריאה והכתיבה היו אסורים ומי שנתפס יכול להיענש בחומרה.

בחיבור קצר זה אנסה להסביר את תופעת האוריינות בקרב העבדים על היבטיה השונים. אנסה לאמוד את רמת האוריינות ואבדוק מיהם העבדים שיידעו קרוא וכתוב, כיצד למדו, מהם הכלים שעמדו לרשותם ולמה שאפו בלימודיהם. פן נוסף שאדוּן בו הוא נקודת המבט של בעלי העבדים. כיצד התייחסו האדונים לניסיונות העבדים לזכות בהשכלה, האם ראו זאת בעין יפה והאם השתלבה הקריאה עם מטרותיהם או שהייתה מנוגדת ל"רוח העבדות". אדוּן בהיבטיו השונים של החוק המונע את אוריינות העבדים. לבסוף, אתייחס לשאלה למה ניסו בעלי העבדים באמריקה למנוע השכלה בסיסית כמו קרוא וכתוב ומה השיגו בכך.

המקורות הראשוניים של יומנים ועדויות של עבדים משוחררים שקראתי והמחקרים שבהם עיינתי, הובילו אותי להתרכז בדרום ארה"ב ולא באזור הקריביים או ברזיל ועל כך רובה של העבודה.

רמת האוריינות

בתקופה הארוכה של העבדות, החל משלהי המאה ה-15 ועד אמצע המאה ה-19 בארה"ב, חלו שנויים כבירים ברמת האוריינות בציבור הכללי. שעור יודעי קרוא וכתוב השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה. גם בקרב חברת העבדים היו תמורות ברמת האוריינות. החוקרת Janet Duitsman Cornelius טוענת בספרה שבתקופה שלפני מלחמת האזרחים האמריקאית רק ל 10% מאוכלוסיית העבדים הייתה יכולת מסוימת או מלאה של קריאה[2]. היעדר הרישום על נתוני ההשכלה של העבדים בולט לנוכח הרישום הקפדני של מספריהם ושל מחירם. גם מפקדי האוכלוסין, עתירי הנתונים, של ארה"ב בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 לא מסייעים בפתרון החידה כיוון שכלל לא תיעדו את חברת העבדים.

פרויקט האיסוף הלאומי האמריקאי של עדויות (Federal Writers' Project - FWP), דוחות, יומנים, ספרי זיכרונות ותשאולים של עבדים לשעבר מאפשר בחינה מדויקת יותר של רמת האוריינות של חברות העבדים לפני 1865. מחקר מקיף שנעשה על מאגר הנתונים הזה חושף בפילוחים סטטיסטיים שונים את השונות הגדולה שהייתה בין העבדים המלומדים[3].

בנתוני FWP ישנן 3428 עדויות של עבדים לשעבר שספרו את שעבר עליהם. רק מעט יותר מ 5% (179 אנשים) העידו על עצמם כמי שלמדו במהלך תקופת העבדות. החוקרת Janet Cornelius מצאה עוד 93 עדויות של עבדים שלמדו לקרוא בתקופת עבדותם (סה"כ 272 עדויות). בדיקה של קבוצת האוכלוסייה המצומצמת הזאת חשפה נתונים מעניינים. ההבדלים בין אוריינות גברים ונשים בקבוצה בולטת במיוחד. מתוך 179 העבדים שקראו לפני השחרור רק 67 היו נשים (37%). שליש מהעבדים קראו וכתבו לפני 1855 ושני שלישים למדו קרוא וכתוב בתקופה סמוכה יותר למלחמת האזרחים. ברוב המקרים, 203 מתוך 272 (75%) היה המורה אדם לבן. המאמר של Cornelius סוקר תחומים נוספים כמו הבדלים בין אוריינות של עבדי בית לעומת עבדי שדה ואוריינות של עבדים עירוניים לעומת עבדים באזורים כפריים. מסתבר ש 4% מהאוכלוסייה בדרום ארה"ב הייתה עירונית, אבל מסך כל העבדים שידעו לקרוא 16.5% היו עירוניים. המאמר מפלח את גיל הלמידה (70% לפני גיל 12 30% אחרי גיל 12). החוקרת מתעכבת בטבלאות רבות על החלוקה של העבדים המשכילים לפי אזורים גיאוגרפיים. הנתון המעניין ביותר שנתקלתי בו הוא שכשליש מהעבדים שידעו לקרוא, לא ידעו לכתוב.

בחינת רמת האוריינות לפי מספר העבדים המשוחררים שכתבו יומן או שהעידו לטובת פרויקט איסוף הנתונים אינה מעידה על רמת האוריינות בחברת העבדים כולה. יש לזכור כי אלה שרואינו והעידו שידעו קרוא וכתוב לפני השחרור היו האליטה האינטלקטואלית של העבדים ושהצליחו ללמוד לקרוא ולכתוב למרות הקשיים והחסמים שעמדו בדרכם. חוסר הרישום אינו מאפשר קביעת נתונים מדויקים יותר של רמת האוריינות אלא רק הערכות. הנתונים הסטטיסטיים מהווים פריזמה לעולם ההשכלה של העבדים ויכולים להצביע על מגמות כלליות ולא על עובדות מחלטות.

אפשר לבדוק את רמת האוריינות של העבדים על ידי איסוף נתונים על קבוצות אוכלוסייה קרובות מבחינה גיאוגרפית או חברתית ולהשליך מנתוני האוריינות של הקבוצה החדשה על נתוני האוריינות באוכלוסיית העבדים. הטכניקה הזאת אינה מוכיחה מהי רמת האוריינות באופן מדויק, אבל בהיעדר נתונים מדויקים ניתן להסתפק בה. למשל, רמת האוריינות של האוכלוסייה האפריקנית-אמריקנית שכבר שוחררו מכבלי העבדות. חינוך של אפריקנים-אמריקנים בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים האמריקאית היה נושא שהוזנח ולא זכה להתייחסות רצינית מהשלטונות[4]. ברוב המקרים, לא זכו האפריקנים-אמריקנים המשוחררים לחינוך נאות ומסודר על אף שלא היו עבדים. הרשויות לא ראו את חינוכם כחובה של המדינה אלא כנושא פנימי של הקהילות המשוחררות. אפילו במדינות מצפון לקו מייסון-דיקסון, היכן שהעבדות כבר הייתה אסורה, לא הייתה מערכת חינוך מסודרת לאפריקנים-אמריקנים. בדרך כלל, השלטונות לא מנעו חינוך באופן מכוון כפי שנעשה כלפי חינוך עבדים (יש לי על כך סייגים רבים ואדוּן עליהם בהמשך). רוב האפריקנים-אמריקנים החופשיים למדו באזור החווה שבה עבדו, אם בכלל היה שם מוסד חינוכי. למשל, במיסורי של תחילת המאה ה-19 שהייתה אזור ספר מרוחק שזה עתה נרכש, היו החוות בעיקר של טבק וחינוך האפריקנים-אמריקנים שם היה שולי[5] [6]. אם האוריינות בציבור האפריקני-אמריקני כולו הייתה נמוכה (0.5 מליון מתוך 4.5 מליון, כ 11%), על אחת כמה וכמה האוריינות באוכלוסיית העבדים הייתה נמוכה עוד יותר.

היבט אחר שהמחקר דן בו הוא רמת האוריינות המשתנה כאשר פעמי השחרור היו בפתח. לדעתה של החוקרת Heather Andrea Williams, לפני השחרור, הייתה רמת האוריינות בקרב העבדים נמוכה במיוחד. מעבר ל 90% היו אנאלפביתים גמורים. בסוף תקופת העבדות, ממש במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית חל שינוי מהותי בגישת האפריקנים-אמריקנים להשכלה, להוראה ולאוריינות. קהילות העבדים שחשו שהשחרור מתקרב החלו להכשיר מורים כדי שילמדו את הדור הראשון של אפריקנים-אמריקנים ובכך יהוו תשתית לקהילה המתהווה. אותם מורים היו העבדים הספורים שלמדו עוד כשהיו משועבדים.

Williams מתארת את התפנית באוריינות הקהילה האפריקנית-אמריקנית ומפרטת את הישגיה לאחר השחרור. לפי טענתה, התקופה שלאחר מלחמת האזרחים האמריקאית התאפיינה בשתי מגמות שונות. האחת, ידועה יותר, של חוקים גזעניים וביניהם חוקי Jim Crow שהפרידו בין האוכלוסיות השונות על רקע של צבע עור (המונח שהסופרת השתמשה בו הוא segregation). חוקי ההפרדה הגזעניים הקשו על השכלת אפריקנים-אמריקנים ולא אפשרו לבני הקהילה ללמוד בבתי הספר המקומיים, שכמובן, היו ברשותם של הציבור הלבן. היה זה המשכו של קו גזעני שנמשך מתקופת העבדות ועד לשנות השישים של המאה ה-20. המגמה השנייה, שהיא גם טענתה המרכזית, הייתה של צבירת ידע, תביעת זכויות חינוך בסיסיות מהרשויות, בניית בתי ספר, הכשרת מורים נוספים והשקעה של הקהילה האפריקנית-אמריקנית בבניה ובעתידה. החל מהשחרור ירד בהדרגה אחוז האנאלפביתים עד ל 26 אחוז ב 1920 ותופעת הבערות בקרב האפריקנים-אמריקנים נבלמה[7].

כיצד למדו העבדים


התשובה לשאלה כיצד למדו העבדים קרוא וכתוב מורכבת מאוד ונשענת ברובה על עדויות או יומנים, כמו המקרה של האנה קראפטס. הצצה במאגר העדויות שנאספו על ידי Federal Writers' Project חושפת את חייהם האישיים של העבדים ואת האופן שבו למדו.

שיטות הלימוד היו מגוונות מאוד. חלקן היו ממש אקראיות. למשל, היו עבדים אוטודידקטים שהצליחו ללמד את עצמם והגיעו לרמה סבירה ואפילו מלאה של ידע. חלק אחר ולא מבוטל מהעבדים למדו מאדוניהם בצורה יותר מסודרת ואפילו שיטתית. עבדים אחדים היו בני לוויה של ילדי אדוניהם לבית הספר ובזמן השהות שם נחשפו לעולם המילה הכתובה. את שאר הידע השלימו מבן האדונים ועוד קצת תרגול עצמי בעיקר בלילות ולאור נרות או לאור האש. במקרים רבים בחשאי. בעדויותיהם, מציינים העבדים שלמדו עוד כשהיו ילדים ושמוריהם היו בעיקר הילדים הלבנים – בניהם של האדונים שהיו גם שותפיהם למגרש המשחקים. אותם ילדים העזו לעשות את מה שהמבוגרים לא העזו ולימדו את בני העבדים ללא מורא מהחוק שלא תמיד חל עליהם וללא פחד מהאלימות שליוותה אותו.

היחסים בין בעלי העבדים לעבדים סביב נושא הקריאה היו, לרוב, נושא זניח. רוב בעלי העבדים הגיבו באדישות. לחלק מבעלי העבדים הייתה גישה סלחנית יחסית כלפי עבדיהם הקוראים והם הגיבו בעצימת עיניים, למרות שהיו מודעים לחוק המפורש בנושא זה. היו אדונים שהתייחסו אל העבדים כאל חיות מחמד שאפשר לאלף אותם לקרוא. לחלק אחר הייתה תועלת מלימוד של עבדים. הסיבות היו פרגמאטיות: כדי שיעבדו בעבודות מורכבות יותר,ף כמו רישום הזמנות כותנה. בכמה מקרים היה לימוד פומבי. בג'ורג'יה בנה בעל עבדים כיתת לימוד קטנה בחצר האחורית, שם לימד מורה לבן את ילדי העבדים. בטנסי שכר בעל עבדים מורה לבן בימי ראשון אחרי הצהריים כדי שילמד ילדי עבדים קריאה, כתיבה וגם חשבון פשוט. לעיתים, התלווה ללימודי הקריאה גם לימוד של ידע בסיסי באריתמטיקה, כמו כפל וחילוק. המחקר של Cornelius מביא כדוגמה גם מקרים משעשעים של בעלי עבדים שהסתבכו כי עבדיהם לא ידעו קרוא וכתוב, כמו המקרה שבו נאלץ בעל עבדים לכתוב מכתב אהבה לשפחה במקום העבד המחזר והבור. הדוגמה הזאת חושפת באגביות את העובדה שהשפחה ידעה לקרוא.

בני משפחה היו מקור יציב יחסית וזמין ללמידה. היו עבדים שלמדו מבני זוגם שכבר ידעו לקרוא. ישנן עדויות של הורים-עבדים עם מודעות להשכלה שדחפו לחינוך ילדיהם. גם אחים או אחיות שכבר ידעו לקרוא שימשו כמורים. למעשה, כל קרוב משפחה שניתן לבטוח בו וכבר ידע מילה או שתים שימש כמורה.

ככל שהמילה הכתובה הייתה נפוצה יותר כך הנגישות לחומר כתוב הייתה אפשרית יותר. במהלך המאה ה-19 ובסוף המאה ה-18 הייתה למידה או קריאה מגזרי עיתונים שכבר היו נפוצים ואפשר היה למצוא אותם בכל ערמת זבל. הספרות ששימשה ללימוד קריאה הייתה ברובה ספרות דתית. בחלק מהמקומות היו התנ"ך והברית החדשה הספרים היחידים שהיה מותר לקרוא. לעיתים החוק למניעת חינוך מעבדים היה גורף יותר ולא הותר לקרוא אפילו מהתנ"ך. עבדים ושפחות שהיו עבדי בית קראו מספרים שנמצאו על המדף בבית האדון, תוך סיכון עצום שמא בעלי הבית יתפסו אותם קוראים. קריאה מספרים כאלה התרחשה כשבני הבית נעדרו ממנו במהלך היום או לרגל נסיעה ממושכת. תמיד הייתה זו קריאה בסתר. היו עבדים שקראו חומרי עבודה סתמיים כמו רשימת הזמנות או רישומי סחורות, כמו המקרה של פרדריק דאגלס במספנות בבולטימור[8]. כמובן, רוב העבדים לא למדו לקרוא ואת מקום הקריאה והכתיבה תפסו כישורים יוצאי דופן. כגון: האזנה לכל מילה שיוצאת מפיו של אדם משכיל, שינון בעל פה של טקסטים, זיכרון מבריק והתבטאות בעל פה מרשימה במיוחד.

התיזה המרכזית של Janet Duitsman Cornelius עוסקת בקשר שבין ידיעת קרוא וכתוב של העבדים ובין הדת הנוצרית[9]. Cornelius מפריכה את הטענה שהעבדים סבלו מבערות כפויה ומשליטת אדונים קשוחה ובלתי מתפשרת. לטענתה, אלפי עבדים למדו לקרוא במסגרת של שיעורי דת. רוב העבדים המשוחררים שהעידו כיצד למדו מציינים את מוטיב הדת כמרכזי. לטענת החוקרת, קרוב למאתיים שנה (המאה ה-17 והמאה ה-18) הרגישו בעלי העבדים בדרום האמריקאי שזו חובתם ללמד את העבדים לקרוא כדי ש"יצוידו" לקראת החיים הנוצריים. אי אפשר להיות נוצרי, לזכות בישועה ולגאול את הנשמה בלי לדעת לקרוא. נוצרי "טוב" הוא נוצרי שמעיין בכתבים מבין אותם ובוחר ללכת בעקבות ישו. האוריינות היא הבסיס לאחד היסודות של הנצרות הפרוטסטנטית - Sola Scriptura. כדי שהעבדים יתמצאו בכתבים יש ללמדם לקרוא, אחרת לא ירכשו שליטה בסיסית או מקיפה בכתבי הקודש. בפני בעלי העבדים ניצבה דילמה. מחד גיסא, ישנו רצון של בעלי העבדים הנוצריים לגאול עוד נשמות ולהפיץ את בשורת הנצרות. מאידך גיסא, ככל שהתחזק החשש ממרידות עבדים כך גבר האינטרס לחוקק חוקים כנגד חינוך עבדים ולהגביל את האוריינות. אומנם, הלימודים לצורכי דת פרצו את מחסום הידע וקידמו את חברת העבדים, אך הייתה זאת השכלה מתוך רחמים נוצריים ולא מתוך רצון לקדם אינטלקטואלית את חברת העבדים ולאפשר להם לפרוץ את מעגל העבדות ולהשתחרר ביום מן הימים.

כתיבה היא עניין אחר לחלוטין. בניגוד לקריאה, כדי להיות נוצרי אדוק אין צורך לדעת לכתוב. הכתיבה נתפסה אצל בעלי העבדים כמותרות וכהשחתת זמן של העבדים. בהמשך תקופת העבדות ניתן ביטוי בחוק לחוסר שווי המשקל המוזר הזה, של התנגדות לכתיבה והסכמה מסוימת לקריאה.

הגישה האוהדת כלפי לימודי דת הובילה לכך שחלק גדול מבעלי העבדים היו פשוט אדישים, או יותר סלחניים לנושא ההשכלה של עבדיהם. בעלי העבדים התירו למיסיונרים ולקבוצות דתיות כמו הכנסייה האנגליקנית או כיתות פרוטסטנטיות שונות ללמד קרוא וכתוב. קבוצה מפורסמת המוזכרת כמי שהסתכנו (כנראה, מעבר לנורמה) ולימדו עבדים הם הקווקרים.

העבדים שנמכרו בחופה של אפריקה וחצו את האוקיאנוס האטלנטי במסע כפוי לאמריקה היו בעלי רקע וסיפור חיים שונה זה מזה. החוקרת Sylviane Anna Diouf בדקה את אוריינות העבדים המוסלמיים באמריקה החל מתקופת העבדות המוקדמות של תחילת המאה ה-16. לטענתה, ידיעת קרוא וכתוב של מוסלמים ושל עבדים מוסלמים הייתה נפוצה יחסית עוד באפריקה. העבדים המוסלמים ידעו בעיקר ערבית שלמדו בבתי ספר מסורתיים ללימוד קוראן (מדרסה). היו גם עבדים שידעו שפה אפריקנית בשם אג'אמי שנכתבה באותיות ערביות. בדומה לנצרות, גם באסלאם האוריינות היא מרכיב יסודי. קריאה בקוראן היא חלק מהאסלאם וללא ידיעת ערבית לא ניתן לקרוא בקוראן. למעשה, היכן שישנם מוסלמים ישנה רמה מסוימת של אוריינות. להערכת Diouf, החל מהמאה ה-16 ולאורך כל תקופת סחר העבדים עד המאה ה-19, בין 15 ל 20 אחוזים מהעבדים היו מוסלמים ממערב אפריקה. לכן, יש להניח שמאות אלפים מהעבדים שהגיעו לאמריקה כבר ידעו לקרוא. הניתוק הנצחי מהמולדת האפריקאית והיעדר חומר כתוב בערבית השכיחו את ידיעות הערבית כבר לאחר דור אחד. בנוסף, הערבוב הלא רצוני עם שאר העבדים שרובם היו אנאלפביתים ושלא היו עם רקע מוסלמי תרם להעלמות הידע הערבי מאוכלוסיית העבדים. היו מוסלמים בודדים מקרב העבדים שהעלו לכתב את הקוראן (ששונן בעל פה, כמובן). במאה ה-19, כתבו אחדים מהעבדים המוסלמים מכתב הביתה, למערב אפריקה. ישנו גם מקרה של עבד אפריקני-אמריקני בשם עומר איבן סעיד שכתב אוטוביוגרפיה בערבית[10].

תגובת האדונים

רוב העבדים במהלך תקופת העבדות האמריקאית היו פועלים חקלאיים במטעים השונים. בעידן של קפיטליזם מתפתח, המטעים היו עסק כלכלי ובעלי המטעים ניהלו את המטע שלהם על פי חוקי הכלכלה כמו "היצע" מול "ביקוש" ו"השקעה" לעומת "תנובה". המטעים היו עסק גרידא והעבדים היו כוח העבודה הזמין והזול. תפקידם היה אחד - עבודה. מקסימום תפוקה במינימום השקעה. אם אין תכלית כלכלית או הגיון כלכלי להשקעה בעבד, אז אין סיבה שבעלי המטעים ישקיעו בעבדים. הקניית חינוך נאות לעבדים וילדיהם הייתה בבחינת כסף היורד לטמיון כיוון שהעבודה לא דרשה ידע של קרוא וכתוב. לכן, אין טעם להשקיע בעבד אם אין זה גורם להתייעלותו כפועל חקלאי. זוהי הייתה הגישה הכלכלית המקובלת, ברוח מדיניות ה laissez-faire[11]. בגישה התועלתנית הזאת, שמציגה את העבדות כתופעה כלכלית, אין הסבר המניח את הדעת מדוע נאסר הלימוד בחוק. מדוע בעלי העבדים התאמצו, השקיעו מזמנם, רדפו והענישו את העבדים שרצו ללמוד לקרוא?

הכלי המרכזי בידיהם של האדונים למניעת אוריינות עבדים היה החוק[1]. ב 1740 הייתה דרום קרוליינה המדינה הראשונה שאסרה בחוק על כתיבה של עבדים ועל לימודי כתיבה. ב 1833 נאסרה הקריאה וההתכנסות לצורך לימוד. באותו תיקון לחוק, הורחבו החוקים לכלל האוכלוסייה הצבעונית. ב 1819 הצטרפה וירג'יניה וחוקקה חוקים למניעת אוריינות. ב 1829 הצטרפה ג'ורג'יה. החוקים כנגד החינוך התפשטו בהדרגה לשאר מדינות הדרום כמו אלבאמה ומרילנד וגם למדינות חדשות שזה עתה נכנסו לברית ב"רכישת לואיזיאנה". נחקקו חוקים האוסרים על הוראה וחוקים האוסרים על עבדים ללמד אחד את השני. חלק מהמדינות קבעו בחוק מהם עונשי המינימום והמקסימום על כל אחת מהעברות וחלק אפשרו חופש החלטה למערכת "הצדק".

לא תמיד היו החוקים עקביים. החוקים היו שונים ממקום למקום והתעדכנו כל הזמן. ג'ורג'יה, לדוגמה, שחוקקה חוקים נגד אוריינות ב 1829 תיקנה אותם שוב רק ארבע שנים מאוחר יותר. דוגמה נוספת היא חוק ממיסורי משנת 1847, כנגד המלמדים עבדים, שתוקן אחרי מספר חוקים מקדימים של 1833 ושל 1817. בכל שלב שהיה תיקון של החוק הייתה החמרה בגישה לחינוך העבדים. באיסורי האוריינות היו סעיפים מבולבלים ואפילו ביזאריים. כמו התקנות על חפצים הקשורים לקריאה ולכתיבה: איסור על החזקת ספרים, נייר, דיו, עט, וכל חומר שיכול לשמש לכתיבה, לקריאה ולהדפסה.

בתחילת עידן החקיקה היו חוקים שאסרו על כתיבה אך לא אסרו על קריאה. הגישה הדתית, שפרטתי עליה, שגורסת שגם העבד צריך להיות נוצרי הגואל את נשמתו וזוכה לחסד וישועה מנמקת היטב את ההיתר לקריאה ואת האיסור בכתיבה. בנוסף, הכתיבה הייתה גם יותר מסוכנת כי השאירה עקבות ברורות.

בחלק מהמקומות ובחלק מהזמן החוק חל רק על עבדים. לעיתים, חלו החוקים למניעת השכלה רק על עבדי בית (bondsmen / bondswomen). במשך הזמן, התרחב החוק וחל על כל אפריקני-אמריקני עבד או משוחרר. כמו החוקים העירוניים של ממפיס, טנסי 1851, שלא אפשרו לימודי "לא לבנים" בגילאים 6 – 20 (מפתיע שהחוקים כנגד אוריינות עבדים היו גם ברמה עירונית). מגמה הפוכה הייתה הסרת הגבלות על אוכלוסיות לא משועבדות. כמו התרה של לימודי "צבעוניים" באלבאמה 1833 והסדר של "חוק בתי הספר " בפלורידה 1829. המגמות השונות בחוק והידיעה הפשוטה שלכל מקום יש את התקנות שלו יצרו בלבול מוחלט באשר למה מותר ומה אסור, אך בדיעבד, "רוח החוק" הייתה ברורה מניעת השכלה נאותה מציבור העבדים.

החוק פנה לא רק לעבדים ולאפריקנים-אמריקנים המשוחררים, אלא גם לבעלי העבדים. נחקקו חוקים האוסרים על בעלי עבדים ללמד או להתיר לימודים בשטחם או לשחרר עבדים אפילו לפרק זמן מוגבל לטובת לימודים. בעלי העבדים היו יכולים לספוג עונשים אם הפרו את הכללים. למשל, חוק מ 1829 מג'ורג'יה קבע שהעונש על לימוד כתיבה על ידי אדם לבן הוא מאסר וקנס בגובה 500 דולר.

האכיפה והענישה היו המשך טבעי לחוק. במקרים קיצוניים, על פי דיווחים, הסתכנו העבדים הלומדים בעונש שיכול להיות אפילו מוות. בג'ורג'יה ב 1829 היה מקרה של פשיטת משטרה על חומרי קריאה. Williams מדגישה בספרה שבקרב העבדים היו מלשנים. אנשים הועסקו מטעם בעלי עבדים כצופים (scouts) שמטרתם הייתה לגלות את האשמים בקריאה. בחוות העבדים התפתח קשר של שתיקה, כדי שהאמת המסוכנת לא תתגלה. התפתח פחד של העבדים מבעליהם שמא יתפסו אותם בהפרה של החוק. מהעדויות שנסקרו על ידי Janet Cornelius עולה שהעבדים אוימו בהצלפות, בקטיעת אצבעות ואפילו בכריתת ידיים למי שייתפס כותב. פעיל הציבור המפורסם מהמאה ה-19 והעבד לשעבר George Washington Albright, ממיסיסיפי, העיד ב 1937, כשהוא בן 91, בראיון עיתונאי על ההתמודדות עם החוק האוסר על חינוך. הלמידה הייתה לא סדורה ומתחכמת והעונש של מי שייתפס לומד היה אכזרי במיוחד - כריתת הבוהן כולל הפרק[12]. סביב הסכנה והעונש שמקבלים על קריאה התפתחה מיתולוגיה. הפחד גרר העמדת פנים של העבדים המלומדים כמי שלא יודעים לקרוא ולא מבינים כלום כשאיזה אדון מנסה לבדוק את העניין. ההסתרה של ההשכלה הייתה גם פנימה, אל תוך חברת העבדים ואיש לא ידע מי יודע לקרוא בחווה. מהעדויות עולה כי אף אחד מהעבדים לא נענש בפועל בכריתת אצבע או יד, אלא רק אוים בכך. אולם, ישנן עדויות של עבדים על הצלפות, על מלקות ועל מכות על עבירות הקריאה והכתיבה שעברו. עדות חריגה אחת היא על מורה שנתפס, כנראה אפריקני-אמריקני, שהצליפו בו למוות על עבירת לימוד ולא על עבירת למידה.

החוקים הנוגעים להשכלה היו לא אחידים, מלאי סייגים, מבולבלים, מקוטעים בזמן, לא רציפים מבחינה גיאוגרפית ולא חלו על כל האוכלוסייה אלא רק על חלקה. החזרות והתיקונים הרבים של החוק מעידים, לדעתי, על כך שהאכיפה הייתה לא אפקטיבית. המסקנה שעולה מהמאמרים בנושא היא שבפועל לא הייתה חזית אחידה ומגובשת של מדינות הדרום כנגד אוריינות העבדים. אומנם, החוק היה דרקוני, אך האכיפה הרופפת והרשלנית הפכה את האוריינות לעבירה קלה או שולית שאין בגינה עונש ממשי מלבד איומים ורק לעיתים נדירות נענשו העבדים המלומדים במכות.

מעיון בקודקס החוקים ניתן להבין שעִם השנים המגמה הכללית של החוק הייתה החמרה והקשחה. החוק מוצג כמי שלא הצליח למנוע את תופעת האוריינות ולימודי העבדים העמיקו עם הזמן. החוקרת Williams שחקרה את המעבר ההדרגתי מבורות לאוריינות בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית מביאה שלל דוגמאות של לימודי עבדים סמוך לשחרור ונראה כי גורמי האכיפה ובעלי העבדים איבדו שליטה על השכלת העבדים. בימיה האחרונים של העבדות, בזמן המלחמה, היה לקריאה בונוס מיוחד: גישה לחדשות הדרמטיות.

החוק הנוגע לקריאה הגביה את חומות הפחד בין האדונים והעבדים, חומות שהיו גבוהות ממילא. פחדם של האדונים מפני מרידות העבדים ופחדם של העבדים מעונשם האלים והברוטאלי של האדונים. בעלי העבדים פחדו מקריאה של טקסטים שנכתבו על ידי תומכי ביטול העבדות ומקריאה על הפולמוס הציבורי הנרחב בשאלת העבדות. פחד מקריאה על תנאי אי העבדות והחופש שיש לאפריקנים-אמריקנים בצפון ארה"ב. בכלל, קריאה של תאור ורוד של החיים בצפון (האנה קראפטס דמיינה את הצפון כך). פחד מהבנה של שלטים ומודעות על ברחנים וניצול הידע שנקרא להחבאת הברחנים. הפחד המרכזי של בעלי העבדים היה ממרד בעקבות חקירה, התעניינות ושאלות של העבדים על מצבם. פחד מארגון של מרידה על ידי העברת פתקים עם הוראות ממטע למטע.

הפחד חשף את המוטיבציה שעמדה מאחורי חוקי העבדות בכלל והחוקים הנוגעים להשכלה בפרט: הגבלת העבדים כך שבשום אופן לא יוכלו לתקשר, להתארגן, למרוד ולבסוף להשתחרר. הטענה הזאת לא הייתה משוללת כל יסוד כפי שטענה Janet Diutsman Cornelius. העבדים המשכילים קראו בעיתונים שמצאו טקסטים כנגד העבדות. אצל אותם עבדים השתבשה "תודעת העבד" והם נטלו חלק בתכנון של מרידות עבדים במאה ה-18 וה-19[13]. הפחד של בעלי העבדים היה שהמילה הכתובה תשמש כסוכנת של רעיונות וככלי תעמולה כפי שקרה באירועים אחרים בהיסטוריה, כמו במקרה של לותר והרפורמציה הנוצרית בתחילת עידן סחר העבדים האטלנטי.

ניתן להתבונן על החוק בשני אופנים מרכזיים. האחד, שהחוק הוא תגובה למציאות קיימת, והשני, שהחוק הוא מעצב של המציאות. כבר נטען לעיל שבמהלך כל תקופת העבדות באמריקה היו עבדים שידעו קרוא וכתוב, בעיקר מטעמים דתיים נוצריים, או אסלאמיים. אם כך, הבסיס לחוקים כנגד חינוך של עבדים היו ביסודם תגובה למצב קיים. אבל, האם ניסה החוק המגביל אוריינות לעצב את העבד בנוסף לתגובה על המצב הקיים? לדעתי, החוקים המגבילים אוריינות היו ניסיון לעצב את העבד ככנוע, כממושמע וכנבער מדעת שאינו מודע לעצמו ושאינו מסוגל לדעת שקיים עולם אחר, טוב יותר וללא עבדות. החוק מעצב את העבד כמכונה שתפקידה הוא עבודה חקלאית ולא בן אנוש. היה זה ניסיון לבנות יצור חדש, עבד עם פרופיל של "לא אדם". לעניות דעתי, במקרה האוריינות, החוק ניסה לעצב את המציאות ולא רק נגרר אחריה בכיבוי שריפות לא מוצלח במיוחד.

סיכום

רמת האוריינות, בחברת העבדים התבררה כנמוכה ביותר, אפילו בהשוואה לאוכלוסיה המקומית. מספר חוקרים טוענים כי מדובר ב 10%. מהנתונים המספריים שנאספו מגביית עדויות מסתבר שמעט יותר מ 5% ידעו לקרוא ועוד פחות, כ 3.5% ידעו לכתוב. אומנם הייתה זאת קבוצה קטנה, אבל היא זאת ששמשה כמובילי הקהילה האפריקנית-אמריקנית בימיה הראשונים כבני חורין.

הדרכים המאולתרות והמרשימות של הלימוד שחלקו עצמי וחלקו מסודר יותר מוביל אותי אל המסקנה שהעבדים לא היו פאסיביים לנוכח הבערות שנכפתה עליהם. חלקם פיתחו מיומנויות לימוד מרשימות ביותר ביחס למכשולים הגבוהים שהציבו בפניהם. לעבדים רבים היה נושא האוריינות אש הבוערת בעצמותיהם. למי שרצה לרכוש השכלה היה אסור לשקוט על השמרים. יוזמה ותושייה היו שם המשחק במרדף המתיש אחרי השכלה נאותה. העבדים היו זקוקים להזדמנות, לתחכום, ליצירתיות, לאומץ, לרצון עז, לתשוקה למילה הכתובה ואפילו למידה של חשאיות כדי ללמוד. ללא משמעת עצמית לא היה סיכוי לדעת קרוא וכתוב.

אומנם, ללימוד הקריאה הדתי שלו זכו רק חלק מהעבדים הייתה תוצאה שמרנית ומסורתית, אך לצד המסורת הייתה תוצאה נוספת. העבדים נחשפו במידה מסוימת לליברליזם ולהכרה בכך שכל בני האדם שווים כפי שמשתמע מקריאה חופשית בטקסט התנ"כי ולמעשה ערעור על מצב העבדות והבנה שהוא ניתן לשינוי ואינו גזירת גורל. לאחר השחרור העניק הידע המוקדם של אפריקנים-אמריקנים שכבר למדו תנ"ך הזדמנות להתקדם ולקבל תפקידים בקהילה. גברים קיבלו תפקידים כמטיפים וככמרים ונשים קיבלו תפקידים שונים של חינוך. מערכת החינוך החדשה שהייתה ללא מורים מיומנים ספקה משרות לבני הקהילה המלומדים.

קריאה וכתיבה אפשרו לעבדים לבנות את הנרטיב של האפריקנים-אמריקנים בביתם החדש. העדות שלהם היא הרבה יותר מזיכרונות סתמיים אלא טקסטים מכוננים של האוכלוסייה האפריקנית-אמריקנית ביבשת החדשה. בעזרת העדויות של העבדים המשוחררים נבנה אתוס ונוצרה הזהות של האפריקנים-אמריקנים.

למרות הסיכון שבדבר ולמרות החוק הברור שאוסר על לימודי עבדים, עצם הלימוד היה מעשה של התנגדות למצבם העגום. האכיפה הרופפת הייתה מתן הזדמנות ועבדים רבים פרצו את מעגל הבורות ולמדו. בני הקהילה האפריקנית-אמריקנית ובתוכם העבדים היו מודעים לכך שאוריינות תאפשר להם ניידות, יכולת לרכוש מקצוע ותעלה את ערכם העצמי, בוודאי אם ישתחררו ביום מן הימים. ככל שהשכילו הפנימו את הכשל שהיה בתודעת העבד. העבדים המשכילים צברו ידע, זמן איכות וגם פרטיות. החינוך המוקדם שרכשו עבדים היה נקודת התחלה טובה כששוחררו כבודדים או כששוחררו כקבוצה ב 1865. כמה מהם הפכו לאישי ציבור ולמנהיגים משכילים כמו פרדריק דאגלס, וכמה מהם העלו את זיכרונותיהם על הכתב כמו האנה קראפטס.

פרדריק דאגלס, העבד המשוחרר המפורסם שהיה פעיל ציבור בולט בתנועת ביטול העבדות העיד בביוגרפיה שכתב כיצד ומתי למד לקרוא. סופיה אולד, בעלת הבית שלו לימדה אותו בסתר ובניגוד לחוק (אך כפי שכבר פרטתי, לא תמיד בניגוד למקובל). כשגילה האדון, יו אולד, את דבר הלימוד, התפתח בין בני הזוג אולד דין ודברים שהם בבחינת תמצית של הטיעונים בעד ונגד השכלת עבדים. האדון טען שזוהי סכנה ללמד את העבד כיוון שיהפוך לבלתי כשיר לעבדות, בלתי נשלט ולא יציית לבעליו. "לימוד יקלקל את הכושי". באותו הרגע הבין פרדריק את משמעותה של ההשכלה ומצא את שביל הזהב המוביל מעבדות לחירות. טיעוני אדונו הוכיחו כי מטרת הבורות היא שליטה של האדם הלבן בשחור. על אף שהיה זה מאורע עצוב, שמח על כך העבד ורגע זה היה מכונן בחייו. את הבנת חשיבותה של ההשכלה חייב פרדריק דאגלס לאדונו האוסר ולאדוניתו המלמדת יחדיו.

ביבליוגרפיה


[1] כל החוקים של ארה"ב המגבילים לימודי אפריקנים-אמריקנים מאוגדים בנספח בספר Self-Taught (ראה רשימה 7 בעמוד הביבליוגרפיה) עמ' 203-213

[1] האנה קראפטס ופרופ' הנרי לואיס גייטס, יומנה של שפחה – רומן אוטוביוגרפי, הוצאת מודן 2002.

[2] (Review) Robert R. Dykstr, "When I Can Read My Title Clear": Literacy, Slavery, and Religion in the Antebellum South by Janet Duitsman Cornelius, The American Historical Review, Vol. 97, No. 4 (Oct., 1992), pp. 1281-1282

[3] Janet Cornelius, "We Slipped and Learned to Read:" Slave Accounts of Literacy Process,1830-1865, Clarck Atlanta University, Phylon Vol 44, No 3 (Winter 1983), pp 171-186

[4] David Freedman, African-American Schooling in the South Prior to 1861, The Journal of Negro History, Vol. 84, No. 1 (Winter, 1999), pp. 1-47

[5] Donnie D. Bellamy, The Education of Blacks in Missouri Prior to 1861, The Journal of Negro History, Vol. 59, No. 2 (Apr., 1974), pp. 143-157

[6] R. I. Brigham, Negro Education in Ante Bellum Missouri, The Journal of Negro History, Vol. 30, No. 4 (Oct., 1945), pp. 405-420

[7] Heather Andrea Williams, Self-Taught: African American Education in Slavery and Freedom, (Chapel Hill: University of North Carolina Press 2005)

[8] פרדריק דאגלס, עבד אמריקני- סיפור חייו, הוצאת נהר ספרים 2006.

[9] (Review) The Literacy Dilemma of the Slaveowners of the South, When I Can Read My Title Clear: Literacy, Slavery, and Religion in the Antebellum South. Janet Duitsman Cornelius, The Journal of Blacks in Higher Education, No. 25 (Autumn, 1999), p. 132

[10] Sylviane A. Diouf, American Slaves Who Were Readers and Writers, The Journal of Black Higher Education, No. 24 (Summer 1999), pp 124-125.

[11] R. Roderick Palmer, Colonial Statutes and Present-Day Obstacles Restricting Negro Education, The Journal of Negro Education, Vol. 26, No. 4 (Autumn, 1957), pp. 525-529

[12] Martin Ruef and Ben Fletcher, Legacies of American Slavery: Status Attainment among Southern Blacks after Emancipation, University of North Carolina Press, Social Forces Vol. 82, No. 2 (Dec., 2003), pp. 445-480

[13] (Review) Clarence E. Walker. "When I Can Read My Title Clear" Literacy, Slavery, and Religion in the Antebellum South. by Janet Duitsman Cornelius, The Journal of American History, Vol. 79, No. 1 (Jun., 1992), pp. 263-264

תגובה 1:

  1. העיקר שבסוף גם הם יצאו מהעבדות לחרות

    השבמחק