העולם מתגייס. כרזת גיוס לבריגדות הבינלאומיות
תגובה למאמר שדן בהתנדבות יהודים לבריגדות הבינלאומיות
- יוסף טוך, "יהודים במלחמת האזרחים בספרד 1939-1936", בשער 1974, עמ' 466-456.
המאמר של יוסף טוך התייחס רק לתפקידם של היהודים במלחמת האזרחים ולא פירט מה היה יחס הסביבה היהודית למתנדבים. קיוויתי שהמאמר יעסוק גם ברקע האישי של המתנדבים ולא רק בתפקידם הצבאי. אני מניח שלרוב המתנדבים היהודים במלחמה הייתה משפחה ברקע. בוודאי, המתנדבים הצעירים השאירו הורים מאחור. יתכן שהמתנדבים המבוגרים (לא מפורט הרכב גילאים) השאירו בארצות המוצא נשים וילדים. מה היה יחס המשפחות להתנדבות? לא ברור כיצד קיבלו המשפחות פרץ אידיאלים לוחמני כזה. אומנם, הלוחמים שהתנדבו למלחמה היו חדורי מוטיבציה, אבל בין רעיונות תמימים של אחוות עמים, כמו בתנועת נוער, לבין סיכון חיים ממשי בחזית ישנו מרחק גדול מאוד. חסרה לי הביקורת הטבעית של המשפחה להתנדבות הבן למלחמה. אפילו אם מדובר במלחמה ב"פאשיזם העולמי". קל וחומר על מלחמה שהיא לא רק על נושאים בינלאומיים, אלא גם על נושאים ספרדיים. כידוע, ספרד היא ארץ רחוקה. לכן, אני מניח, שאין הרבה "א יידישע מאמע" שיסכימו לשלוח את הבן היקר שלהן למלחמה שהיא לא על הבית. כיצד הגיבו המשפחות?
יוסף טוך מפרט על "שתי התקוות הגדולות" שקמו ליהודים בעידן המודרני. תקוות גדולות שמטרתן היא יציאה ממצב של בדידות ודיכוי. האחת היא "ההשכלה וההומניזם" והשנייה היא הרעיונות הכלל אנושיים של הסוציאליזם. הכותב מזכיר את הרעיון הציוני, שספק פתרון לבעיות אלו, אך בוחר לא להתעמק בו. הציונות יצרה מודל חדש של יהודי. היהודי הציוני הוא אנטיתזה ליהודי הגלותי. היהודי ציוני אומנם, ער מאוד לרעיונות בינלאומיים כמו קומוניזם וסוציאליזם, אך הוא שונה מהיהודי הגלותי בכך שאינו שואף להיטמע בין אומות העולם ב"התבוללות אדומה". לכן טועה כותב המאמר, כשהוא מכליל את היהודים מארץ ישראל בכפיפה אחת יחד עם יהדות הגולה. המקרה של המתנדבים הציונים מחייב טיפול אחר מאשר שאר יהדות העולם. אני מודע לכך שלא כל המתנדבים היהודים מארץ ישראל היו ציונים ותיקים ויתכן שחלקם היו אנשי שוליים של הישוב העברי. ההתנדבות של אלה הייתה, כנראה, מסיבות דומות לאלה של יהדות התפוצות. האם גם אנשי הישוב העברי השתדלו להצניע את יהדותם כמו שאר הלוחמים היהודים? האם, ברוח הציונות, שמשו המתנדבים מארץ ישראל דוגמה ליהודי גאה ולוחם ליהודים מהגלות? האם הדגישו ערכים ציוניים? אולי היו סיבותיהם הפוכות - האם התייאשו מהרעיון הציוני והחליטו לחזור ולהלחם על אידיאלים אחרים?
המקרה המיוחד של המתנדבים מארץ ישראל מעלה שאלה נוספת והיא יחס ההנהגה הציונית להתנדבות בספרד. האתגרים, הכוונות והמטרות של הישוב העברי בארץ היו שונים מיהדות התפוצות. סביר להניח שגם היחס מהסביבה היהודית היה שונה. כיצד התייחסו המנהיגים הציונים למתנדבים? האם עודדו את ההתנדבות כדי להלחם באויב הפאשיסטי? האם סלדו מההתנדבות בתואנה שיש ליהודים בארץ ישראל נושאים בוערים יותר להלחם למענם? מה היה היחס של מתנדבים להנהגה ולישוב העברי? השאלות הקשורות לישוב העברי אינן מטופלות במאמר של טוך.
בגלל שבשרות הרפובליקאים ישנם יהודים רבים, יחסו של הצד הלאומני ליהודים מעניין במיוחד. טוך מזכיר בקצרה שאנטישמיות לא הייתה בראש סדר העדיפויות של הלאומנים. אבל, בגלל האירועים בגרמניה הנאצית, הנושא היהודי לא ירד מסדר היום הפוליטי באירופה. האם התפתחו בספרד רעיונות אנטישמיים בגלל מעורבות יהודית נרחבת? האם הותנה הסיוע הנאצי לפרנקו בגישה קשוחה כלפי היהודים? בכלל, האם הייתה התייחסות בספרד ל"בעיה היהודית"?
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה