מלחמת האזרחים בספרד - פרנקו, הצבא והכנסייה

כרזה פאשיסטית : "ספרד הייתה ותהיה בת אלמוות". במוחו של החייל - תור הזהב של ספרד

זוהי תגובה לשני מאמרים:

• P. Preston, "General Franco as Military Leader" in Transactions of the Royal Society. London 1994, pp. 21-41.

• Frances Lannon, "The Church's Crusade against the Republic", in Paul Preston (ed), Revolution and War in Spain, London1984, pp. 35-58.

המאמר של Paul Preston שסוקר את פרנקו כמנהיג צבאי וכגנרל מפספס מספר מטרות. כשבוחנים מנהיגות צבאית, בוחנים לדעתי, לא רק את תפקודו של הגנרל מול שולחן החול, בשעת תכנון מהלכים טקטיים, אלא גם את מבנה האישיות והאופי של המנהיג. קריאת המאמר לא פותרת את חידת טיבו של פרנקו כחייל. אומנם, המאמר מעביר בקורת נוקבת על מהלכיו הצבאיים ומדגיש את מגמת ההשתפרות של פרנקו כטקטיקן שמבין רק בסוף המלחמה שיש להציב מטרות ברורות ולחתור להשגתן ולא לבזבז את הזמן. אבל אין כל זכר ליכולותיו האישיות. לא ידוע אם בכלל ידע להחזיק רובה, אם אכל אי פעם מקופסת שימורים, אם ישן לילה אחד באוהל צבאי ואם לחם בעצמו באיזשהו קרב. אני לא מעלה בדעתי מאמר שסוקר את מנהיגותו הצבאית של גנרל אחר, בן דורו של פרנקו, נניח לדוגמא, הגנרל האמריקאי פאטון, שלא מתאר את אורח חייו הצבאי כמו ריצות הבוקר שלו, אימוניו בנשק והחוויות האישיות שצבר במהלך שרותו הצבאי.

Preston מתאר בפרוטרוט את התערבותם של היועצים הזרים מטעם איטליה וגרמניה ששלטו, לטענתו, בפרנקו כבבובה על חוט. בנוסף, ישנם כמה משפטים על יחסיו של פרנקו אם שאר הגנרלים המורדים. אך המאמר לא מפרט מה היו יחסו של פרנקו עם סגל הפיקוד הספרדי שהיה תחתיו. מה הייתה מידת השליטה של פרנקו בפקודיו? בכלל, לא מוזכרים יחסיו האישיים עם חייליו. לא הקרובים אליו כמו סגנו ושלישו ולא הרחוקים ממנו כמו החיילים הפשוטים במערכה. אולי היה כה רחוק מחייליו ומשדה הקרב כמו מפקד מאחורי "מסך הפלזמה"? היכן היה פרנקו בקרב הכושל על מדריד והיכן היה בקרבות המוצלחים בעמק האברו? בקיצור, איזה מנהיג צבאי היה פרנקו? Preston לא מספק תשובות לשאלות מהותיות בנוגע למנהיגותו הצבאית של פרנקו.

העובדה שחיילים שכירי חרב ממרוקו השתתפו בקרבות אינה מפתיעה כיוון שפרנקו שירת שנים רבות מעבר למייצרי גיברלטר. זהו מהלך טבעי שיגייס מבני המקום ללגיון הזרים הספרדי. ההפתעה, מבחינתי, הייתה המוסר הירוד של צבא שכירי החרב של פרנקו. אונס, ביזה ורצח שבויי מלחמה מאפשרים לשאר החיילים ולא רק לשכירי חרב להתרחק מהמטרות הפוליטיות והאידיאולוגיות של המלחמה ובעצם, לפגוע במהלכים הצבאיים ובסיכויו של פרנקו לנצח. במאמר שעוסק במנהיגות צבאית הייתי מצפה שהכותב יפרט כיצד התמודד הגנרל עם משבר ערכי ומוסרי כזה. האם חיסל את התופעה בסדרת עונשים, או שהעלים עין, או שאפילו עודד את האונס, הרצח והביזה? האם הצדדים המוסריים של המלחמה בכלל עניינו את פרנקו?

המאמר של Frances Lannon מתאר את מאבק ההישרדות של הכנסייה הקתולית בזמן הרפובליקה השנייה. התמודדות של הכנסייה עם רעיונות מודרניים ואליטה אינטלקטואלית, עם לא קתולים ועם אנטי קתוליים הייתה חלק ממאבק תרבותי רחב יותר. חסר במאמר ההיבט שכנסייה ככלי לקידום רעיונות תרבותיים יכולה לשמש גם כזרז להתגייסות צבאית. מה היו היחסים בין הכנסייה לצבא בזמן הרפובליקה השנייה?